"אתה דוחף 20 כדורים לתחתונים ומקווה שלא יהיה חיפוש"

אתה מתעורר במקלט, המקלט היחיד שהצלחת למצוא ולהיות בו לבד, אחד שהנרקומנים האחרים לא מצאו.

אתה שוכב על ערימת בגדים מטונפים שמצאת בפחי אשפה ומשמשת כמזרן, וערימת מגבות שמשמשת ככרית. מסביבך ערימה של כדורים - קלונקסים, ציפרלקס, לוריוון, אופטלגין ומה לא. ערימה של בקבוקים 200 מיליליטר, הכי זולים שיש - וודקה, וויסקי, ג'ין. אתה גם נזכר, באופן מעורפל, ברבע גרם הרואין שהרחת אתמול בערב - מה שסיבוב הקבצנות האחרון הצליח להשיג. אתה מנסה לקום אבל חוטף כזאת סחרחורת שאתה חוזר לשכב.

לפני יומיים, אתה נזכר, הייתה לך שיחה עם העובדת הסוציאלית. ספק הצעה ספק תחנונים שתיתן צ'אנס נוסף, אמיתי, לגמילה. היית בגמילה כבר כמה פעמים, אבל לא ממש נתת לזה את כל כולך. לא נכנסת לתהליך רציני של שיקום, בדרך כלל גם חתכת אחרי שבוע או קצת יותר. ואתה יודע שאתה צריך לעשות את זה, כי נגמרו לך הכוחות ונגמר לך הגוף. אחרי 12 שנה של שימוש תכוף ועוד שבע שנים של שימוש כבד אתה עייף, מותש, מובס. הפסדת במלחמה בסמים, ואתה הולך לגמילה. הפעם עם כוונה אמיתית.

אתה קובע עם נהג המונית שייקח אותך מחיפה לבאר שבע, נסיעה שהרווחה משלמת עליה כי לפי העובדת הסוציאלית "סיכויי ההחלמה הפעם גבוהים מתמיד". אתה מטיל בזה ספק, אבל מזנק על ההזדמנות. נשארו לך 300 שקל אחרונים. איכשהו הצלחת לשמור אותם בצד מהקצבה שכמו מכורים רבים הצלחת להוציא מביטוח לאומי. אתה קונה פאקט נקסט ועולה על המונית מצויד בתיק עם בגדים מלוכלכים, סיגריות ו־20 כדורי קלונקס אחרונים.

השלב הראשון הוא ההתנקות הפיזית. אתה מגיע ל"אישפוזית" ויודע שזה יהיה קשה ומייגע. טוב שלקחת את הקלונקסים איתך, שתהיה לך נחיתה קצת יותר רכה בימים הראשונים. אתה יודע שאסור להכניס לכאן כל חומר שלא ניתן לך עם מרשם מטעם הרופא של האישפוזית. אז אתה דוחף 20 כדורים לתחתונים וממש מקווה שלא יהיה חיפוש בעירום, כי אז יזרקו אותך משם - בחזרה לרחוב.

אתה נכנס למתחם. חצר קטנה מגודרת ונעולה עם כמה מכשירי כושר ושני ספסלים. בפנים עמדת אחיות, חדר קבוצות ומסדרון קטן ואפל עם תאורה מקולקלת שמרגיש קלסטרופובי ומעורר חרדה. יותר מהכול, המקום הזה נראה כמו מחלקה סוג ז' בבית חולים סוג ז'.

בשלב הראשון לוקחים לך בדיקת שתן, לחץ דם ומחפשים לך בתיק, לבדוק שלא הברחת סמים. לא, הם לא עשו לך חיפוש גופני - הצלחת להבריח את הקלונקס. מיד אחר כך, פגישה עם הפסיכיאטר. הפסיכיאטריה הולכת יד ביד עם מערכת הגמילה והשיקום. הם בגדול אומרים כזה דבר: "בוא, אנחנו ניקח לך את כל הסמים שאהבת והתמכרת אליהם עד שהם הרסו אותך - ובמקום זה ניתן לך סמים שאתה לא אוהב, שלא יעשו לך כיף, שימחקו אותך לתקופה ושאתה לא תתמכר אליהם". הבדיחה כמובן היא על חשבונך כי אתה תתמכר לכל חומר שאתה לוקח תקופה ארוכה - ואתה לוקח את הכדורים הפסיכיאטריים תקופה ארוכה. אתה פשוט תגלה את זה אחרי תקופה ארוכה. מצחיק, לא? בסופו של דבר, גם מזה תצטרך להיגמל.

אבל אחרי 19 שנה של שימוש אתה מבין בחומרים ברמה של פרמקולוג חובב. אתה יודע שהכדורים האלה ימחקו אותך בשלושת הימים הראשונים, ואחרי זה, אם יהיה לך קצת מזל, ההשפעה שלהם תהיה נסבלת. אבל אתה גם יודע שעדיף לישון במקום לסבול כאבים, סחרחורות, רעידות, הקאות, טיקים בלתי נשלטים, שלשולים, חרדות ודיכאונות. וזה במקרה הקל. אז אתה אומר בסדר ולוקח את מה שנותנים לך.

אתה יוצא לחצר לעשן ולשתות קפה שחור, שני החומרים שהופכים להיות חברי הנפש הכי טובים שלך בחודש הזה באישפוזית. אתה מרגיש בודד ומפוחד. אתה רואה חבורה של אנשים יושבים שם, משום מה אתה נתקע על בחור צעיר, מזוקן, שחובש כיפה ומדבר באנגלית. הוא ניגש אליך ובמבטא אמריקאי אומר "שלום אחי, איך אתה? אני אריאל". אתה אומר לו שאתה בסדר, אבל אתה רוצה להיות קצת לבד. הוא מחייך ואומר לך "יהיה בסדר, כולם ככה בהתחלה", ועוזב אותך בשקט. זה מרגיש טוב, נותן לך קצת תקווה, שמישהו בכלל מתייחס אליך, מדבר איתך, מחייך. הרבה זמן לא התייחסו אליך כמו בן אדם, ואתה מבין שזה היה חסר לך.

אחרי שעה אתה אוכל צהריים. שניצל ושעועית. נחמד לאכול ארוחה נורמלית אחרי שבועות של פיתות עם חומוס או בורקסים. וזה בימים שהצלחת לשמור בצד מספיק כסף לאוכל, בחלק מהמקרים הוצאת את הכול על סמים. אחרי הארוחה אתה מקבל את הכדורים של הצהריים ומהר מאוד מרגיש מטושטש, מסוחרר וחלש. אתה נכנס למיטה ומתענג על התחושה של הגוף שלך על מזרן, תחושה שלא הייתה לך כבר כמה חודשים.

אתה מתעורר ב־6:00 בבוקר אחרי עשר שעות שינה. השינה הכי טובה שהייתה לך זה שנים, ואתה לא יכול לזוז. אתה מנסה לפקוח את העיניים והן נעצמות, אתה מנסה להזיז את הידיים והן כבדות מדי. אתה מנסה לדבר ויוצא לך מין גמגום מוזר, אוסף של הברות לא ברורות. ואתה נלחץ, ומנסה להרגיע את עצמך. זאת כנראה ההשפעה של הכדורים שנתנו לך אתמול. כן, זה בטח זה, זה יעבור, תרגיע.

אחרי חצי שעה של מאבק עם עצמך אתה מצליח להרים את הגופה שנהיית ושוטף פנים, וכל זה רק כי שמעת מישהו שאומר שתכף מחלקים קפה. כשאתה מגיע לקפה אתה מרגיש לאיזה עשר דקות פחות גרוע ונכנס לקבוצה הראשונה של הבוקר. ככה זה בגמילה, רוב מה שעושים זה יושבים בקבוצות, מדברים על רגשות ועל הדברים שהביאו אותך להשתמש, על התקוות שלך לעתיד. ובין לבין טוחנים אינסוף סיגריות.

בתחילת המפגש בקבוצה יושבים 15 מטופלים בחדר, וכל אחד מקריא כמו רובוט, בחוסר חשק ובחוסר כוונה איזו מנטרה מטופשת שכתובה על הקיר. משהו בסגנון של "אני מכור חסר אונים, הגעתי לשפל המדרגה, איבדתי שליטה על חיי, אני רוצה ומגיע לי לחיות". האינטונציה לא משנה, הכוונה לא משנה - העיקר שתדקלם את זה כל בוקר במשך 30 יום. הצוות - ובמיוחד המדריך המכור שנקי כבר 24 שנים, שלושה חודשים ויומיים, וטורח לספור כל יום נקי ולהצהיר עליו - טוען שהדקלום הרובוטי הזה יעזור לך.

אתה חושב שזה מטופש, אבל החשיבה הביקורתית הזאת היא חלק ממה שהביא אותך לשם. אז אתה מכבה את המוח וקורא. מיד אחר כך כל אחד מספר בכמה משפטים איך הוא מרגיש הבוקר, ואז יוצאים להפסקה בחצר. ברקע גלגלצ, עמיר לב שר "לאן עפים הברווזים". הסולו על הגיבסון ביחד עם הקול המחוספס והקצב שסוחב קדימה מעירים אותך. אתה חוזר להרגיש דברים. ואז בשנייה אתה עף כמו טיל תשע שנים אחורה. לתקופה שהסמים, האלכוהול והמוזיקה היו כיף.

תל אביב 2008, מועדון "הצימר". אתה בשירותים אחרי כמה כוסות של רד בול וודקה, לפניך על מושב האסלה שש שורות של חגיגת מעורבב עם קוקאין, השילוב שכל פעם הרים אותך לשמיים. אתה מתחיל לפרק את השורות - שורה ראשונה, שורה שנייה. כל שאיפה מפוצצת אותך בעונג, עוצמה, חדות, כוח. ואז אתה שומע שקוראים לך מהבמה ואומרים "חתיכת מטומטם, תפסיק להוריד שורות, אנחנו מתחילים ת'הופעה".

אז אתה מוריד במהירות את מה שאתה מספיק ועולה לבמה מרגיש כמו אלוהים. להקת האוונגרד שאתה חבר בה מתחילה לנגן אמביינט אפל, ואתה בפאתוס ומלודרמה מוגזמת קורא עם קול הבס שלך את הטקסטים המורבידיים, קשים ומאוד אסוציאטיביים שלך.

בסוף הקריאה אתה שם על עצמך את הסטרטוקסטר החשמלית שלך ומאלתר על המיתרים רעש חופר ומעופף, רכוב על גלי המיסקונספציה שאתה רוכב עליהם כבר שנים בנוגע לאתוס הרוקסטארים שגדלת עליו. לו ריד, ניק קייב, הפינק פלויד, הביטלס, איגי פופ, בואי, קלפטון. כולם היו גדולים מהחיים, עשו מוזיקה גדולה מהחיים, הופעות גדולות מהחיים וכמובן - סמים שהופכים את החיים לגדולים. ואתה מרגיש שאתה איתם בשורה אחת, שאתה כמוהם, כמו האלילים שלך, שאתה יכול ועושה ומוצלח. ואתה כל כך טועה. ועדיין לא מתחיל להבין את זה בכלל.

ואז רצף המחשבה הזה נרגע, השיר של עמיר לב נגמר, אתה חוזר למציאות, ובשנייה חוזר בראש לשגרת ההתמכרות של השנתיים האחרונות, כשאתה מתעורר ברחוב, או על ספסל כשהשמש מתחילה לשרוף אותך. אין לך ברז לשטוף פנים, אין לך קפה, אין לך אוכל, אין לך מברשת שיניים, או נעליים סבירות. יש לך זקן עבות, שיער פרוע, בגדים מטונפים וריח גוף מזעזע אחרי יותר מחודש בלי מקלחת.

ואיכשהו יש לך כמה סיגריות. באופן לא הגיוני שאיך שאתה לא מנסה אתה לא מצליח להסביר את זה - תמיד, בכל מצב, הצלחת לדאוג שיהיו לך סיגריות. אז לפחות יש לך משהו. אתה הולך ברגל מותש ומתנדנד לתחנת דלק, ליד הסניף של דור אלון שעבדת בו פעם, ומתחיל לבקש מאנשים כמה שקלים. כמו כל הג'אנקיז לפניך ואחריך. מדי פעם אתה קולט מישהו שהכיר אותך כשהיית נורמטיבי, ומבקש ממנו יותר ולפעמים גם מקבל.

ביום ממוצע, אם הצלחת לקבץ 70 שקל אתה מרוצה, כי זה יספיק לסיגריות, וודקה וקוטג'. ובימים שאתה מצליח יותר, והיו כאלה, אתה תופס טרמפים לתחנת הסמים הקבועה ומפנק את עצמך בקריסטל והרואין. בגלל הרצון האדיר לצרוך עוד ועוד מהשילוב הזה פרצת לבית של עורך דין שהכרת, גנבת ממנו כסף, נתפסת ונשלחת לכלא לשמונה חודשים. זה היה הסיוט הכי גדול שעברת. השפלות, מכות, התעללות נפשית, בידוד, מוות רוחני וכדורי הרגעה. אתה מדחיק את החוויה הזאת עמוק ככל שאתה יכול, ובאיזשהו מקום קטן גם ממשיך להשתמש כדי לטשטש אותו, לשכוח ממנו עד כמה שאפשר.

כשהזיכרונות מכים בך אתה שמח שההפסקה נגמרה ונכנס לעוד קבוצה טיפולית. זו השגרה פה. טיפול באמנות, שיעור היסטוריה שמספר מאיפה הגיעו הסמים לעולם המערבי, קבוצת "מכורים אנונימיים" ותוכנית 12 הצעדים שלהם (תוכנית שאתה בז לה בכל גופך ונשמתך, מהסיבה הפשוטה שהתמסרת אליה והיא פשוט לא עבדה. פעם אחר פעם חזרת להשתמש), קבוצת רגשות עם העובדת הסוציאלית של המקום, קבוצת מיינדפולנס (הטרנד האחרון).

שום דבר מכל אלה לא עובד בשבילך. שום דבר לא עוזר, שום דבר לא מציע שחרור מרגשות האשמה על כל החרא שעשית. על הפריצה לבית של עורך הדין, על האייפד שגנבת מאמא שלך ומכרת בשביל חתיכת חשיש ששווה 50 שקל, על האגרסיביות המפלצתית שיצאה על החברים הכי טובים שלך ועל אח שלך כשעוד הייתה לך דירה.

וזה יותר מדי. הלב שלך מתחיל לדפוק מהר, וקשה לך לנשום, ואתה לא מצליח להפסיק לרעוד ולזוז. חתיכת התקף חרדה מהגיהנום. איכשהו אתה מצליח להגיע לחדר שלך, שולף את התחתונים שהחבאת בהם את הקלונקס ונכנס איתם לשירותים, מברך את עצמך על ההחלטה להבריח את הכדורים האלה לפה. אתה דוחף שלושה לפה, בולע בלי מים ומחכה. עוברת חצי שעה והגוף נרגע. נעים לך, אתה נהנה יותר מתמיד לעשן, הסטרס הקשה שהיה לך בראש נעלם. לחלוטין, שום דבר לא מטריד אותך. כיף לך. אתה מסומם. שוב.

עובר יום ועוד יום. אתה מתרגל לאט־לאט לשגרת המקום. קפה של בוקר, סבב הרגשה, סיגריות, קבוצה, ארוחה, כדורי בוקר, סיגריות, קבוצה, שיחות מזדמנות, ארוחת צהריים, כדורי צהריים, מנוחה, מקלחת, קפה, קבוצה, סיגריות, ארוחת ערב, כדורי ערב, המון סיגריות, טשטוש, שינה. ואתה תוהה לאן זה מוביל אותך. מה המטרה? לאן זה הולך? מה יהיה אחר כך? מה יחזיק אותך בעולם האמיתי?

ואז, עשרה ימים לפני הסיום, אתה יוצא עם כל המטופלים לחדר המחשבים, מתיישב על עמדה ופותח בחשש את הפייסבוק שלא נגעת בו שנה בערך. ואתה מגלה שהעולם המשיך בלעדיך - ידעת את זה, אבל זה מקבל ממד מוחשי יותר כשאתה רואה את התינוקת החדשה של חבר שלך צור ואת העבודה החדשה של ידידה שלך נטע. ויש לך שתי אפשרויות: ליפול לתהומות הנפשיים המוכרים והממכרים שלך, לרחמים העצמיים; או, לשם שינוי, לקבל מזה השראה, למנף את זה ואת עצמך.

אבל אתה עדיין לא מקבל החלטה. אתה ממשיך ליוטיוב. שם פליי על שיר כבד של פיית נו מור מהניינטיז, ואתה מקבל פצצה של תקווה. הדיסטורשנים מחזירים אותך לחיים, לאנושיות שאיבדת, מנתקים אותך מצורת הקיום העלובה שחיית בתוכה בשנים האחרונות. ואתה ממשיך: זאפה, פיקסיז, פייבמנט. ואין מספיק מזה, זה ממלא כל מה שאתה צריך, כל מה שאתה רוצה, כל הטוב שבעולם. המוזיקה הזאת, שפעם הייתה הכול בשבילך, ואם לא הכל אז בהחלט מספיק.

ואז אתה עוצר, ומכבה את המחשב, ויוצא ומדליק סיגריה. וואו איזו סיגריה טובה. והמוח שלך רץ, מיליון מחשבות בשנייה, רגשות. סחרור בריא, תקווה, מטרה, משמעות. ועכשיו, ממש עכשיו, אתה מקבל את ההחלטה.

אתה בוחר בחיים.