מסמך ביניים
תכירו את "המשפיענים": תלמידים עם ראש יצירתי שנבחרו לייצג את חטיבות הביניים, וגיבשו המלצות לשינויים בכיתות ז'־ט' | רגע לפני פתיחת שנת הלימודים הם מבקשים מורים מעורבים יותר, שיטות הוראה מותאמות לדור הצעיר, והוספת מקצועות כמו חינוך פיננסי, משפטים ותכנות | עם המסמך שחיברו הם מתכוונים להגיע אחרי הבחירות עד שר החינוך, מצוידים גם בהמלצה אישית עבורו: "הוא צריך להיות בן פחות מארבעים כדי להיות רלוונטי. ואולי שייכנס לכיתה וילמד כמה שיעורים, שיראה איך זה מתנהל באמת"
בסביבות כיתה ב' – דגש על כיתה ב' – הילד שלי חזר הביתה וטען שבית ספר משעמם אותו. "גם אותי", רציתי להגיד לו, אבל נדמה לי שאמרתי משהו כמו: "חמודי, אתה בסך הכל בכיתה ב', כן? תן לזה עוד כמה שנים. היסודי הוא עוד החלק הטוב, הקליט והלהיטי של בית הספר. אני ממש נהניתי שם. יהיה לך מספיק זמן להשתעמם מחטיבת הביניים והלאה".
אולי לא אמרתי לו את זה ממש ככה, אבל אני זוכר לא רע את חטיבת הביניים (והלאה); הזמן שבו אתה מתחיל להבין – בין פיהוק להברזה לחרישה מאומצת שני לילות לפני המבחן – שבגדול, עבדו עליך. די סיימו ללמד אותך את העניינים ההכרחיים, אבל הם פשוט צריכים לשים אותך איפשהו במשך 12 שנה, ואין להם שום רעיון טוב יותר. "אפשר היה לגמור בשמונה עד עשר שנים", מאשר לי ניסאי חלבלי, 14, ילד מבריק שלומד בבית הספר האנתרופוסופי זומר ברמת־גן. "עם כל הזמן שביזבזתי בבית ספר ולא עשיתי כלום, אפשר לסיים שש שנים בארבע וחצי", מודיעה עדן וידר, 14, ממודיעין, ילדה שיודעת כמה דברים שפחות נעים להגיד. אבל איך יעבירו 12 שנה? ניסאי: "אפשר לעשות שנת שירות. לעשות תארים. לעבוד".
הילדים האלה עברו את חטיבת הביניים כמו שאתם עוברים סבב לחימה בעזה; נכנסים למרחב המוגן ומקווים לטוב. "בבית הספר היסודי דווקא ממש נהניתי, אבל בחטיבה התחילו הבלגנים", עדן נזכרת. "בהתחלה עוד אמרתי לעצמי: אוקיי, זאת התחלה, דברים יסתדרו, אבל אחרי שלושה חודשים שבהם מורות עדיין צרחו על תלמידים, ותלמידים צרחו חזרה, וממש לא למדנו כלום, הבנתי שזה לא הולך לעבור".
חטיבת הביניים היא קו פרשת המים של מערכת החינוך הישראלית. זו פירוקה הסופי של המסגרת החינוכית המכילה והתומכת שעטפה את ילדיכם מהגן ועד הלום, ואז פיזור, ערבוב, חלוקה מחדש וכניסה לפס הנע, למטחנה הפינק־פלוידית הישנה שבה התלמידים הם בעיקר כלי קיבול לחומרים ש"מועברים" להם בסיטונות ואמורים להיפלט בצייתנות אל דפי הבחינות לרווחת כולם. בסוף המסלול ניצבת כרגיל המכסחה הצה"לית. "למורים יש המון חומר בשנה ללמד אותנו, ואנחנו לא מספיקים. ואני לומד כל יום עד חמש", אומר גלעד סרי, ילד רהוט בן 13 ממודיעין. "ובלי קשר, הרמה של הלימודים מאוד נמוכה. אפילו בחמש יחידות באנגלית, זה לא מתקרב לרמה שתאפשר לי לפתוח שיחה".
מה זה יום טוב בבית הספר מבחינתכם?
"יום שבו אני לא צועק על מורה ומורה לא צועק עליי", אומר ניסאי.
נראה לכם שתתגעגעו אי פעם לבית הספר?
עדן: "לא".
גלעד: "את החטיבה אני אדחיק".
אתם יכולים להבין שהחבר'ה האלה הם לא בדיוק מעורפלי הפורטנייט הסטנדרטיים, אלא טיפוסים ביקורתיים שמעזים לשאול שאלות – דור העתיד של החמוצים האיכותיים. זה לגמרי לא מקרי שהם חלק מ"המשפיענים", שבעת הנציגים הסופיים מתוך קבוצה של 400 תלמידי חטיבות הביניים, שיצאו בעצמם מתוך פרויקט ענק שנולד מפוסט בקהילת "נוער ישראל" באינסטגרם ובמסגרתו העלו למעלה מ־38 אלף בני נוער את השגותיהם לגבי חטיבת הביניים, ומה היו משנים אם היה יוצא להם להיות, במקרה, שר חינוך. 10,000 מהם גם חתמו בתוך 72 שעות על עצומה תחת הכותרת "תנו לנו להצליח".
הסטטיסטיקה של אלפי התגובות העלתה ש־85 אחוז מהתלמידים מתארים את הלמידה בבית הספר כמשעממת, ורק 18 אחוז מתלמידי החטיבה מאמינים שהיא תעזור להם להצליח בחיים. הגרעין הקשה של האירוע – שבעת המופלאים (גלעד סרי, ליאון יוחאי, ניסאי חלבלי, עדן וידר, עמית נגר, שירה ברגר ושירה דפנר) – לקחו את כל המידע הזה והפכו אותו למסמך ממוקד, מנוסח היטב, משכנע, בשם "המלצות תלמידי חטיבות הביניים לשר החינוך", שבאופן כמעט בלתי נתפס, מצליח לנסח המלצות מעשיות ובוגרות שנראות ישימות וקריטיות בו־זמנית לשינוי מערכת החינוך כבר בשלב חטיבת הביניים.
עד שהמורה בכתה
"אם הדברים האלה לא יקרו, לא יישארו תלמידים שירצו ללמוד", טוענת עדן. "הכיתה לא תהיה כיתת לימוד, היא תהיה כיתת שינה. כבר היום יש יותר ויותר ילדים שפשוט ישנים בשיעורים".
והמורה לא מעיר אותם?
"אצלנו מורה שפך פעם כוס מים קרים על ילד ישן", ניסאי נזכר. "לפעמים הוא אומר לכולנו להיות בשקט כי התלמיד ישן".
גלעד: "שעתיים ראשונות ישנים. מעבירים הודעה לכולם בווטסאפ: 'עכשיו שקט, רוצים לישון'. ואז אפשר לנמנם". עדן: "לא שזה מפריע למורים".
דווקא קצת מעליב כשאנשים ישנים לך מול הפרצוף, לא?
עדן: "כשמורים אומרים, 'גם אנחנו רוצים ללכת הביתה, גם אנחנו לא רוצים להיות פה' – זה מעליב באותה מידה".
באופן מפתיע, מסמך ההמלצות התקדימי שניסחו לשר החינוך הוא לא ערימת טענות ילדותיות, קיטורים או פינוקים; הוא נוגע במהות, בשינוי "שיטות לימוד שאנחנו כבר לא יכולים ללמוד בהן, כי הן כבר לא מתאימות לנו ולא רלוונטיות לעתיד שלנו", כמו שמנסחת שירה ברגר, 15, תלמידת אולפנה בירושלים. המסמך מתחלק לשלושה סוגי שינויים עקרוניים שעליהם התלמידים ממליצים: ברמת המורים, בשיטות ההוראה עצמן, ובמקצועות הנלמדים.
דווקא עניין המורים הוא המקום שבו ההצעות המעשיות אולי ישימות פחות; החבר'ה רוצים "מורים מעולים... שישקיעו יותר ביצירת שיעורים", ויהיו "בעלי אוזן קשבת", "לא מוותרים", "רחבי אופקים", "בעלי כריזמה" ועם "תשוקה להוראה". הכרתי פעם אחת כזאת. אבל השביעייה מאמינה שהשתלמויות נכונות שהמערכת יכולה להעניק למורים עשויות להפוך את חלקם לכאלה. "אנחנו מאמינים שאפשר להוביל לשינוי של רבע או חצי מהמורים", מעריכה שירה דפנר, חברה נוספת בשביעייה, בת 16 מגדרה. "לשנות משהו קטן בהתנהגות שלהם, לעשות להם איזה סוויץ' בראש".
"אתם תמימים", אני אוכל להם גזר מול הפרצוף (המערכת כיבדה בפירות וירקות חתוכים וגזוז). "וכשאתם מדברים במסמך על מחסור בכבוד הדדי בין מורים לתלמידים, אתם שוכחים את הקושי העצום שבהשתלטות על 30־40 מכם".
"זה באמת קשה להשתלט", מסכימה שירה ברגר. "לפעמים אני רואה את המורות שלי ומרחמת עליהן".
ניסאי: "באמת קשה לראות מורה במצבים מסוימים. הם כבר לא מתמודדים. אצלנו זה הגיע לרמה שהמורה בא אליי ומבקש ממני לעמוד מול הכיתה ולהשקיט אותה. אבל יש מורים עם דרכים יצירתיות יותר מ'אם אתם לא שותקים עכשיו אתם מקבלים בוחן פתע'. המורה שלי לערבית למשל הבטיחה שאם שבעה שיעורים נתחיל בשקט, נקבל מתנה. וקיבלנו נסיעה לבית שלה בשפרעם, אכלנו איתה במסעדה, עשינו טיול בשפרעם. זו דוגמה לצ'ופר יצירתי. מצד שני, יש מורים שמגיעים לנקודה מסוימת שהם כבר לא מסוגלים, והם ממשיכים בכל זאת. וזה לא צריך לקרות".
עדן: "פעם המחנכת שלנו יצאה לחופשת לידה והביאו לנו מורה מחליפה והגענו למצב שגרמנו לה בשבועיים הראשונים לבכות. צרחנו כל כך הרבה שהיא הלכה לצד ובכתה. כשראינו את זה הפסקנו להרעיש".
מורים בעיניכם הם אנשים שרצו להיות מורים?
גלעד: "לא".
עדן: "יש לי כמה מורות שאתה רואה שכן, שזה מתאים להן. ויש מורות שרואים עליהן שהן לא יכולות לסבול להיות בכיתה עם 30 ילדים, כאלה שאמרו לנו במפורש שהן לא אוהבות ילדים ולא אוהבות ללמד".
ניסאי: "כשהייתי בכיתה ב' מורה אחת אמרה לי: אתה לא יודע איך אני לא סובלת ילדים בכיתות א' וב', הם משגעים אותי! ואני כזה: אבל אני בכיתה ב'! למה?"
אז מה בעצם אתם רוצים מהם?
עדן: "יש לי מורה שבשיעור תורה הייתה רק נותנת לנו דפים, ולא הקשבנו והרעשנו. שיעור אחד היא באה והתחפשה לאחת הדמויות מהתנ"ך, נכנסה והתחילה לספר לנו סיפור על מה שקרה. זה אחד השיעורים היחידים שאני זוכרת".
ניסאי: "אצלנו באחד השיעורים של כתיבה יוצרת, המורה רצתה ללמד אותנו מה זה הפתעה בטקסט, אז באמצע השיעור היא הסתובבה ללוח, לקחה כוס והתחילה לצחצח שיניים, וירקה על הרצפה. והיינו מאוד מופתעים. ולתרגם את זה לכתיבה היה אחר כך ממש קל".
אבל מה שאתם מתארים הוא טיפה גימיקי. מורה לא יכול לעשות דבר כזה כל שיעור.
ניסאי: "אנחנו אומרים למשרד החינוך: אתם לא נותנים למורים את הכלים לפתוח לנו דלתות. תנו להם יותר השתלמויות בנושאים יותר חיוניים לנו – לא השתלמות בלהיות רכז בטיחות בבית ספר".
דליל, משעמם, יבש
החלק המשכנע ביותר במסמך עוסק בשינוי שיטות הלמידה, ההוראה וההערכה. נכון לכרגע – ולכמה מיליארדי רגעים נוספים בכמה מאות השנים האחרונות – השיטה מסתכמת בהרצאות פרונטליות. "השיטה שבה אני לומד היא אותה שיטה שבה למדו ההורים והסבים שלי", גלעד יודע, וניסאי אומר ש"גם אני יכול לעמוד מול הכיתה ולהקריא מוויקיפדיה. ככה זה מרגיש". עדן, מצידה, מדברת על ההבנה ש"את כל החומר שלמדתי במשך השנה בהיסטוריה אני מרגישה שיכולתי ללמוד בתוך שלוש־ארבע שעות מוויקיפדיה. בכיתה זה כל כך דליל, משעמם, יבש".
לטענת המסמך, השיטה הפרונטלית פשוט כבר לא מתאימה וגורמת לרוב התלמידים לאבד ריכוז וקשב עד אמצע השיעור. הפתרון: להציע לתלמידים כמה שיטות לימוד אפשריות שיפעלו במקביל – כולל שמיעה וצפייה, קריאה ומחקר, תנועה ומשחק, למידה במרחב חוץ־כיתתי וגם למידה פרונטלית רגילה – כשכל תלמיד יוכל לבחור את המועדפת עליו. וכמובן, הצירוף הקדוש "חיפוש מידע אונליין".
סליחה, ייתכן שאתם פשוט סתם מחפשים לעצמכם תירוץ לשבת עוד זמן מול מסכים? מה בכלל היתרון של מסך על פני אדם חי ונושם שעומד מולכם ומסביר לכם?
עדן: "גם החי והנושם הזה מלמד אותנו מתוך ספר".
גלעד: "גם המורה שלי אומר לי, 'אני אחזור אליך שבוע הבא עם תשובה', וברור שהוא בודק באינטרנט. וזה קורה כל הזמן".
ניסאי: "גם בלי קשר למסכים, השיטה הפרונטלית חייבת להיות מלווה בעוד משהו. אם אנחנו עובדים עם פרק בתנ"ך במשך שלושה שבועות, הכי טוב שנצייר או נכתוב משהו בקשר לזה. בספר שמואל למדנו פרק והיינו צריכים לקחת אותו ולהפוך אותו לתסריט של סרט. מדהים. למדתי את החומר כל כך עמוק בזכות זה".
בכלל, רובם יעדיפו כל שיטה שאיננה הרצאה פרונטלית. "אם כל השיטות שאנחנו מפרטים במסמך היו מוצעות, אני הייתי בוחרת בערוץ שמיעתי – אני הרבה יותר טובה כשמדברים איתי ופחות כשמכתיבים לי על הלוח, ואני אוהבת תיאטרון ותנועה אז בטח הייתי הולכת גם לערוץ תנועתי יותר", אומרת שירה דפנר. "וחד־משמעית הייתי מגיעה להישגים משמעותיים יותר".
את הבחינות המסמך לא ממליץ לבטל לחלוטין, אבל בהחלט לצמצם. "השנה כמעט חטפתי התמוטטות עצבים מכמות המבחנים שהיו לי", אומרת שירה ברגר. "הכמות היא בלתי נתפסת", מסכימה שירה דפנר. "רק במחצית הראשונה של כיתה ט' היו לי יותר מעשרים מבחנים, וכל הזמן לוחצים ואומרים לי: 'נו, אתם צריכים לדעת את זה לבגרות'. זה מטורף, ובכמויות האלה זה לא הגיוני לצפות שנצליח".
המסמך מציע דרכי הערכה חלופיות שימדדו משהו מלבד יכולת השינון של התלמידים, כולל הרעיון לפתוח כל שיעור עם קבוצת תלמידים שתזכיר לכיתה מה נלמד בשיעור הקודם, בתוספת התייחסות אישית לחומר; או שאלון "מיפוי התקדמות של התלמיד, ללא ציון", שיוודא הבנה ממשית בחומר; או מצגות תלמידים מול הכיתה לסיכום החומר הנלמד; או פרויקט אישי לסיום נושא למידה שידרוש מהתלמידים הפגנת הבנה והעמקה בנושא – ויוצג לפעמים גם בדרכים שאינן דיבור או כתיבה. כל החלופות האלה נשמעות אפשריות כל כך, עד שלא ברור מה – מלבד שמרנותה ותנועתה הצבית המקובלת של מערכת החינוך – עוד מונע את יישומן. המסמך לא אומר שום דבר שלא יכולתם לחשוב עליו בעצמכם; אבל הוא אומר: בעצם למה לא? ולמה לא במיידי?
החלק השלישי של המסמך עוסק במקצועות הלימוד, ובאיזה מהם צריכים להישאר או ללכת. נו, תנחשו. המקצועות המשמעותיים בעיני המחברים מסתכמים במתמטיקה, אנגלית, מדעים ולשון. אבל "החשיבות שאנחנו רואים במקצועות האלה אינה מורידה מההבנה שלנו שגם למקצועות האחרים יש חשיבות גדולה", מרגיע המסמך. "חשוב לנו לדעת את ההיסטוריה, חשובות לנו הספרות והתרבות". ועדיין, המסמך מציע להפחית באחרונים ולהוסיף מקצועות נחוצים מסוג חינוך פיננסי, משפטים, חינוך ותכנות. בקיצור, הילדים רוצים בחירות מקצועיות כבר החל מכיתה ז', כי "כבר בכיתה ז' אנחנו יודעים מה מעניין אותנו", להערכתם.
אולי עדיף שתיחשפו בשלב הזה לכמה שיותר תחומי ידע ואז תחליטו?
עדן: "אני יודעת כבר מכיתה ז' שספרות מעניינת אותי, פיזיקה פחות, כימיה יותר. אין סיבה לא להתחיל לצמצם כבר בכיתה ז'".
היסטוריה מעניינת אתכם? חשובה לכם?
עדן: "זה משהו שצריך ללמוד, אבל לא צריך בו בגרות".
ניסאי: "גם תנ"ך. חשוב ללמוד תנ"ך, אסור לוותר על זה, אבל לא חשוב לעשות בזה בגרות. אין שום צורך".
מה לגבי ספרות? קריאה?
ניסאי: "גם זו בגרות חובה שלא צריכה להיות חובה. אני לא מצליח לקרוא ספרים, אבל אני נורא אוהב רפואה. קראתי את כל הערכים של רפואה בוויקיפדיה".
עדן: "אני אוהבת לקרוא הארי פוטר, דברים כאלה. בבית ספר נתנו לנו לבחור משהו לקרוא, אני בחרתי את 'הסיפור שלא נגמר', ראיתי את הסרט וחשבתי שיהיה ממש כיף לקרוא, אבל כשהגעתי לעמוד 300 לא יכולתי יותר. זה באמת לא נגמר".
אתם ממליצים להוסיף ללימודים תכנות, משפטים וחינוך פיננסי. תכנות ומשפטים הם מקצועות העתיד מבחינתכם?
עדן: "צריך לדעת איך לנסח את העמדה שלך ולהסביר אותה בצורה הטובה ביותר".
ניסאי: "דיבייט זה משהו שהמון מורים עשו לנו על דעת עצמם, אבל זה לא נעשה בצורה מסודרת".
שירה דפנר: "צריך להבין שאם לא יוסיפו מקצועות, נראה פחות ופחות תלמידים עם דעות ורצונות משלהם, ועם הרבה פחות חלומות מה להיות בעתיד. אם היום יש לי חלום ללכת ללמוד פסיכולוגיה או עריכת דין, יכול להיות שלילד שלי בעוד עשרים שנה לא יהיו חלומות, כי מערכת החינוך אומרת לו: זה כל מה שאתה צריך, עם כל השאר תסתדר בעצמך. דרך החינוך המיושנת הקיימת כובלת אותנו למשהו נורא מסוים ולפעמים אפילו משתיקה אותנו".
געגועים לקשקשתא
אז מורים טובים, מוטיבציוניים וכריזמטיים יותר, היצע של שיטות לימוד נוספות ועכשוויות מעבר לסטנדרט של מורה־פוגש־כיתה, החלפת חלק מהבחינות בשיטות הערכה מהותיות ויצירתיות יותר, והוספת מקצועות חדשים. עם ההצעות המפורטות והישימות האלה תנסה השביעייה להגיע, בשלב הראשון, לשר החינוך – זמני או קבוע – וכשאני שואל אותם על הרב רפי פרץ, הם יודעים להיזהר ולא להפוך אישיים, בעיקר כי "כרגע עם מערכת הבחירות זה בטח פחות בראש סדר העדיפויות שלו", כמו שמעריכה שירה דפנר. "התקווה שלנו היא שברגע שתוקם ממשלה ויהיה לנו שר חינוך קבוע, נוכל להיפגש איתו, לדבר פנים אל פנים, ושיהיה פתוח וירצה להקשיב ויאמין לנו שאם 10,000 ילדים חתמו על עצומה שמאמינה בזה, כנראה המערכת צריכה שינוי או רענון".
שר החינוך יכול להבין אתכם, לדעתכם?
גלעד: "שר חינוך שהיה תלמיד לפני ארבעים שנה לא יודע איך זה להיות תלמיד עכשיו".
עדן: "בכל מקרה זה צריך להיות בן אדם בן פחות מארבעים. הגיל חשוב כאן כדי להיות רלוונטי. אולי שייכנס לכיתה וילמד כמה שיעורים לפני שהוא הופך להיות שר חינוך. שיראה איך מתנהלת כיתה בחטיבת ביניים ובתיכון באמת".
אם שום דבר מההמלצות שלכם לא יתקבל, והמערכת לא תשתנה, תשלחו בבוא היום את הילדים שלכם לבית ספר?
עדן: "בית ספר פרטי אולי".
גלעד: "לא בטוח שאני אשלח. תכלס יותר זול לשכור מורה פרטי לחשבון ולאנגלית".
תגידו, אתם חושבים שאתם יותר מפונקים מדורות קודמים?
ניסאי: "אומרים לנו את זה כל הזמן".
גלעד: "משנה לשנה זה מחמיר. ילדי כיתה ד' כיום הרבה יותר מפונקים מאיתנו".
עדן: "בני הדודים שלי הרבה יותר מפונקים ממני, להם יש נטפליקס בטלוויזיה בשני הבתים שלהם, יש להם אקסבוקס, לאחד מהם יש מקלדת ב־400 שקל שעושה אורות, ויש לו עכבר חדש, מחשב, כיסא גיימרים, טלוויזיה ענקית, ואבא שלו משלם לו על דברים בפורטנייט".
לדור הקודם, נטול המסכים, היה קל יותר?
עדן: "בטוח שלא היו אז כל כך הרבה הסחות דעת".
ניסאי: "אני הייתי מעדיף לחוות את הילדות שלי בדור הקודם – בלי טלפון, עם טלוויזיה חינוכית, קשקשתא ורגע עם דודלי – מה, תוכניות מעולות! – ולצאת לשחק יותר בחוץ".
אמנם המסמך לא אומר כלום לגבי קשקשתא, אבל ייתכן בהחלט שהשינוי צריך להתחיל גם ממנו. תגידו, שם בתאגיד, זה באמת בלתי־קאמביק?
