ריגול תעשייתי

ז'אנר הריגול נהנה בעשור האחרון יותר מאחרים מהתקדמות מרשימה ביכולת להתעלות לגבהים חדשים של מתח ("הומלנד") ומורכבות ("האמריקאים"). אם בעבר הדגש הושם על אומץ הלב והתושייה של המרגל, הרי שהתפתחות המדיום הובילה יוצרים לנסות לפענח גם את הנפש שלו וכן את המחיר שסביבתו הקרובה משלמת בגין הסיכון העצום שלקח. לפעמים, אפילו עולה השאלה למען מי המרגל באמת לקח אותו: המדינה או עצמו.

כל זה כמעט ולא מעניין את "אלי", המיני־סדרה על אלי כהן, בכיר המרגלים בתולדות ישראל (לפחות מבין אלה הידועים לנו), שהסתנן לצמרת השלטון הסורי בתחילת שנות ה־60 ונתלה לאחר שנחשף. ממש כמו בשיתוף הפעולה הקודם של היוצר גידי רף ונטפליקס, "אתר הצלילה בים האדום", גם כאן ישנו סיפור עוצר נשימה ועתיר רבדים, שנדרס על ידי קומביין עצבני שקיבל משימה אחת: להעביר שיעור בהיסטוריה – ולאו דווקא מדויקת – למי שלא התחנך על ברכי המיתוס.

"אלי" מגוללת את אגדת אלי כהן בשישה פרקים, שלא מדלגים על אף אחת מהקלישאות שנועדו להחליק אותה בגרון: שימוש מגוחך באנגלית במבטא ערבי וישראלי, במקום בשפות המקור; שחזור תקופתי אסתטי אך מרושל עובדתית (שידור משחק כדורגל בטלוויזיה באמצע הסיקסטיז, למשל); דיאלוגים שמתייחסים לתכונות כגון תחכום וסאב־טקסט כמו אל וירוס מידבק; סצנות גסות למטרות קליימקס מלאכותי; ועוד.

גם הליהוק המסקרן של סשה ברון כהן, מאסטר של תחפושות ומסכות, מתגלה כגימיק שמאבד מטעמו באותה מהירות שבה אלי כהן התרגל לגלגל את השם "כאמל אמין ת'אבת". למרות הכריזמה הטבעית והחיוך שמסוגל לשכנע אסקימואי לקנות אספקת קרח לשנה, הדמות נתקעת בתוך הפלקט שהודפס עבורה בבית החרושת של הבינג' לריגול תעשייתי. לכן גם הקפיצה של המוח הגאוני מאחורי "ברונו", "בוראט" ו"ערן מורד" לסדרת דרמה מסתיימת בחבטה על הרצפה.

הבינוניות המתסכלת הזו, ודאי ביחס לפוטנציאל, פושה גם אצל גיבורות וגיבורי המשנה. היא מכניעה ללא קרב, לדוגמה, את דמותה של נדיה, רעייתו של כהן (הדר רצון־רותם). ב"אלי" היא אינה אלא אוסף של הבעות פנים מיוסרות ומודאגות. גם מוני מושונוב, בתור מנהל במוסד, מתבזבז על כתיבה שאפשר לכנות "פאתוס בפיתה", שמאפיינת אגב את כל נציגות ונציגי מערכת הביטחון בסדרה. את ראיית הזהב מספק נואה אמריך, בנעלי המפעיל של כהן. כל הגלקסיות שמפרידות בין "אלי" ובין "האמריקאים", שאמריך היה מהסיבות לגדולתה, מקופלות בתפקיד הזה.

"אלי" מסווגת תחת הקטגוריה "Limited Series", הגדרה שמשקפת את אורכה וגם את הטווח של העלילה. למרבה הצער, נדמה ש"סדרה מוגבלת" מסכמת היטב את "אלי" גם במהות.

בקטנה

אייל גולן התייצב ב"אופירה וברקוביץ'" של קשת כדי להגיב על הגילויים האחרונים (ב"אורלי וגיא" ובעיתון "הארץ"), שהציגו לכל הפחות דפוס התנהלות מבחיל של סביבתו כלפי מעריצות צעירות. סתם, נראה לכם? אופירה אסייג וגולן התווכחו שנתיים, בצעקות, למה הוא הפסיק לעקוב אחריה באינסטגרם. הדיון הזה – האורך שלו, הרצינות, ההתייחסות כאילו שזה נושא אמיתי ולא קרקס שמשרת רייטינג - הגיוני בערך כמו התלונה של גולן, למה בטלוויזיה ולא בארוחת ערב. אם כך, מדוע טרח להגיע ולתרום את חלקו? או שאולי גם מופע טראש ביזארי ודי משפיל עדיף על שאלות קצת יותר קשות ומטרידות ממה שמעסיק את "אופירה וברקוביץ'".