גברים רווקים לחוצים פחות למצוא זוגיות? לא ממש
רוב האנשים סבורים כי על נשים מופעל לחץ גדול יותר למצוא זוגיות, בהשוואה לגברים. מחקרה החדש של ד"ר ליבי באר על תופעת הרווקות בחברה הישראלית של ימינו מגלה אחרת
על מי מופעל לחץ רב יותר להתחתן, על גברים או על נשים? מי מהם נוטה לראות את הרווקות כבחירה חופשית ומי ככורח נסיבות מצער? אם אתם סבורים כי על נשים מופעל לחץ רב יותר לזוגיות, וכי גברים חילונים ייטו יותר לבחירה מודעת בחיים ללא זוגיות, המחקר הבא עומד להפתיע אתכם.
ד"ר ליבי באר מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן הקדישה את עבודת הדוקטורט שלה לחקר תופעת הרווקות בחברה הישראלית של ימינו. היא קיימה 37 ריאיונות עומק עם רווקים ורווקות בטווח הגילים 42-21 ומכל המגזרים בחברה - יהודים וערבים, חילונים ודתיים - וביקשה להבין באיזו מידה הרווקות נתפסת בעיניהם כתוצאה של בחירה או כתוצאה של נסיבות חיים. מהריאיונות עלה כי בעיקר הגברים רואים את עצם היותם רווקים כאילוץ מתוקף נסיבות החיים, ובאופן ספציפי כאילוץ כלכלי.
"המחאה החברתית של 2011 העלתה על נס את נושא הקשיים הכלכליים שעומדים בפני הדור הצעיר, אבל כמעט שאין התייחסות לאופן שבו הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים שאיתם הם מתמודדים משפיעים על היכולת שלהם לקיים זוגיות", אומרת ד"ר באר. "הרווקים שראיינתי תיארו קושי להתבסס כלכלית ותעסוקתית ולעבור למגורים עצמאיים. קשיים אלה, כמו אבטלה או מגורים אצל ההורים, הם מחסום בפני זוגיות, שבולט בעיקר בקרב גברים ששמים דגש על התפקיד המסורתי של המפרנס.
"מנגד, הם רואים את הרווקות שלהם כמחסום בפני התקדמות בשלבי הבגרות של החיים, כמו מגורים עצמאיים, הולדת ילדים והתבססות כלכלית, כך שנוצר למעשה מעין מעגל שכזה. הרי קשה לקנות בית עם משכורת אחת או לעשות ילדים ללא זוגיות, והם מרגישים שההתעסקות במציאת זוגיות חוסמת אותם מהתקדמות תעסוקתית בגלל חוסר הפניות".
מפתיע.
"לכאורה, אך ניתן למצוא לכך תימוכין בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמראים שהסיכוי של בעלי השכלה גבוהה להיות רווקים נמוך יותר. בנוסף, גם הסיכוי להיות רווק הוא נמוך יותר ככל שהמעמד התעסוקתי יציב יותר, ומתאפיין בוותק ארוך יותר במקום העבודה".
הייתי משוכנעת שככל שאנשים משכילים יותר, כך הם נותרים רווקים עד גיל מאוחר יותר.
"את צודקת, כי כאשר מסתכלים על בני 30 ומעלה חל היפוך: דווקא בעלי השכלה גבוהה וותק תעסוקתי, סביר יותר שהם יהיו רווקים. אחד ההסברים הוא שמדובר באוכלוסייה אחרת, יותר משכילה וקרייריסטית, והם מחפשים אנשים דומים לפתח איתם זוגיות. בשלב מסוים הם גם פחות מוכנים להתפשר כי הם כבר יודעים מה הם רוצים. הרווקים המאוחרים הם אוכלוסייה נפרדת עם מאפיינים שונים מהרווקים הצעירים, וייתכן כמובן שחלקם רווקים מבחירה, שלא מעוניינים לפתח זוגיות".
כיצד הם חווים את הרווקות המאוחרת שלהם? כעניין חיובי או כשלילית ובלתי רצויה?
"חלקם מדברים על יתרונות הרווקות שמאפשרת להם חופש ואוטונומיה אישית, אבל מהר מאוד התפיסות האלה מתהפכות, והם מתוודים שיש להם הרבה פעמים תחושות של בדידות. או שהם מספרים שהם יכולים לטוס עכשיו לחו"ל כי הם חופשיים לעשות מה שהם רוצים בכל רגע נתון, אבל מוסיפים שהיו מעדיפים לטוס עם בת זוג. כלומר, גם ההיבטים החיוביים של הרווקות מתגלים כשליליים.
"בנוסף לחוויות שליליות של רווקות, הם גם מתארים לחץ חברתי משמעותי להיות בזוגיות. תמיד אומרים שנשים הן שחוות לחץ מהמשפחה, החברים והחברה להיות בזוגיות, אבל גם גברים חווים את זה בצורה מאוד משמעותית, לא פחות מנשים. הנשים דיברו על כך שלגברים קל יותר, כי הם יכולים להיות רווקים עד גיל 40 פלוס וזה ייתפס כלגיטימי מבחינת החברה, אבל גברים ממש לא מרגישים ככה. הרבה מרואיינים מעדות המזרח גם טענו שהמשפחות שלהם לוחצות יותר לזוגיות ממשפחות של אשכנזים - וגם זה לא נכון, כי מרואיינים אשכנזים מתארים לחץ מאוד משמעותי מהמשפחה שלהם. כולם חווים לחץ, פשוט האשכנזים לא מייחסים את זה לכך שאמא שלהם פולנייה".
מה ניתן ללמוד מכך על החברה הישראלית?
"שהמודל המשפחתי ההטרו-נורמטיבי עדיין משמעותי מאוד בחברה הישראלית. אנחנו הרבה יותר גמישים כיום במבנה המשפחה שלנו, ויש צורות משפחתיות חדשות כמו 'ביחד אבל לחוד' או זוגיות פרק ב', אבל אנחנו עדיין לא במקום שבו נמצאת ארה"ב, שבה מדברים על הרווקות כצורה משפחתית בפני עצמה. אני חושבת שהרבה מאותם רווקים לא באמת רוצים להיות בזוגיות, אבל הם לא מדברים על זה כבחירה, אחרת הם יאבדו את היכולת להשתייך לקולקטיב. דרך הבעת הרצון והשאיפה להיות בזוגיות הם מקבלים ערך מהחברה".
מיהם האנשים שכן מעיזים לדבר על הרווקות שלהם במונחים של בחירה?
"מי שמדברים על הרווקות כבחירה אינם גברים. רק נשים מדברות על הרווקות כבחירה שמאפשרת להן אוטונומיה אישית. זה בעיקר בולט בקרב נשים מקבוצות מסורתיות יותר בחברה הישראלית, קרי ערביות או דתיות, שכבר שברו את הכללים והמוסכמות החברתיות, למשל יצאו בשאלה או נסעו ללמוד בחו"ל, שזה מאוד לא לגיטימי בחברה המסורתית שממנה באו. אז בגלל שגם ככה הן כבר לא מרגישות שייכות כי הן בחרו באורח חיים שונה, הן מרגישות שהן יכולות לדבר על הרווקות שלהן כבחירה. בריאיונות איתן הן דיברו על הרווקות במונחים חיוביים, והדגישו את השאיפות התעסוקתיות שלהן באופן מאוד מובהק".
בחירתן של הנשים ברווקות מושפעת מכך שהן מגיעות מחברה שמדגישה את תפקידה של האישה כרעיה ואם, על חשבון אוטונומיה אישית?
"בהחלט. הממצאים תואמים מחקרים שנעשו במדינות מזרח אסיה כמו יפן ודרום קוריאה, שבהן שינויים חברתיים וכלכליים הובילו ליציאת נשים לשוק העבודה בעוד שבתוך הבית לא חל שינוי. כלומר, מנשים אלה עדיין מצופה להיות המטפלות העיקריות בילדים ובמשק הבית, ובגלל שה'פרו ורבו' בחברות האלה יותר משמעותי, העול עליהן הרבה יותר גדול. המתח בין להיות מאה אחוז בבית לבין פיתוח שאיפות תעסוקתיות גורם להרבה נשים להחליט שהן בוחרות להגשים את עצמן רק מבחינה תעסוקתית.
"אותן נשים ראו את הרווקות כדרך חיים שמאפשרת להן אוטונומיה והתפתחות אישית, ואולי גם פחדו שמוסד הנישואים יגביל את אפשרותן למימוש עצמי. לעומתן, גברים בכלל לא דיברו על הרווקות במונחים של בחירה. הם לא ראו ברווקות אופציה, כי גברים חווים בזוגיות הרבה יותר יתרונות ופחות ויתורים מנשים. הם הרבה יותר מאושרים ויש להם רווחה כלכלית גדולה בזוגיות".
אז דווקא אלו שצמחו בתוך חברות מסורתיות מערערות בבחירתן על הסדר החברתי ההטרו-נורמטיבי המסורתי?
"אפשר להבחין בין שני דפוסי רווקות מרכזיים – רווקות נורמטיבית ורווקות מאתגרת. רוב המרואיינים מציגים דפוס של רווקות נורמטיבית. הם רואים בהתמשכות הרווקות שלהם תוצאה של נסיבות חיים, ולא החלטה שנובעת מתוך בחירה. הם מביעים שאיפה למצוא זוגיות ולהתחתן, ובעצם לא מערערים על הסדר החברתי ועל מודל המשפחה הקיים. לעומתם, הנשים הללו מנכסות את שיח הבחירה בהקשר של רווקות. הן מציגות דפוס של רווקות מאתגרת שרואה ברווקות חלופה לגיטימית ורצויה, שמאתגרת את התפיסות הנורמטיביות".
