הפוך, דאום, הפוך
(או: הרגע המביך בקריירת הכדורסל שלי, ועוד כמה תובנות על ספורט, חיים ומה שביניהם)
זיכרון ילדות: אני בכיתה ד' בקבוצת הקט־סל של אליצור גוש חיספין. שחקן ספסל. ילדי כיתה ה' משחקים רוב הזמן. בשנה הבאה אנחנו נהיה הגדולים, ונשחק יותר. אני יושב ומסתכל על המגרש. משחק די צמוד מול קבוצה ממנחמיה, כמדומני. גם היום אני לא יודע על מנחמיה שום דבר, מלבד זה ששיחקנו נגדם קט־סל וששמוליק בן דודי נתקע שם פעם עם הרכב ובאתי לאסוף אותו. לא משנה. יש משחק, אני על הספסל ואחי בקהל צופה באירוע. לא ממש ב"קהל", אתם יודעים איך זה, 30 איש, חלקם הורים וחלקם עוברי אורח, שעומדים מחוץ למגרש ומביטים. היו לאחי התקפי אסתמה באותה תקופה, אז הוא לא היה בישיבה ולכן נכנס לצפות במשחק. הוא ראה שאני על הספסל, ומאוד רצה שאשחק כמובן. בשלב מסוים המאמן קרא לי. נעמדתי בהתרגשות ליד המזכירות (שהייתה מורכבת משני חדלי אישים גמורים, אבל זה סיפור אחר), וברגע שנכנסתי למגרש ראיתי שאחי מתחמק החוצה. ידעתי בדיוק מדוע הוא עשה את זה. הוא לא עמד בלחץ. הוא התרגש מדי, חשש שאפשל, אולי גם חשש שבגלל נוכחותו לא אשחק טוב. אז הוא הלך. וזה היה יפה. הוא אמנם יצא בזמן ששיחקתי, אבל אני חוויתי את זה כתמיכה, כי הבנתי שזה נובע ממעורבות רגשית גבוהה, וזכרתי שגם אבא שלי היה יוצא מהחדר כשנבחרת ישראל הייתה בפיגור. עניין גנטי.
איך שיחקתי? נגיע לזה בהמשך.
מוטל'ה שפיגלר התראיין לרז שכניק בשבוע שעבר במוסף זה, ואמר דבר נפלא. היה לו משחק נגד קבוצה גרמנית וההורים שלו, ניצולי שואה, אמרו לו: אם אתה יכול מוטל'ה, תראה להם. אז הראיתי להם, אמר מוטל'ה, שהם טובים יותר, וקיבלנו שישייה.
עכשיו, אני לא יודע אם מוטל'ה שם לב לסימבול שיש בלחטוף מהם דווקא שישייה, אבל תראו איזה הומור יהודי מתוק זה. הרי הסיפור היה אמור להיות על בן לניצולי שואה שעלה על המגרש וניצח את הנאצים. זה לכאורה סיפור עם סוף טוב. הישראלי שמוכיח כמה חזקים הפכנו להיות, וההורים הגאים בבית שדומעים מול המסך. אבל מוטל'ה הפסיד, כי הגרמנים חזקים מאיתנו בכדורגל, מה לעשות?
מצד שני, את הכוח לצחוק על עצמנו, את הכוח הזה הצלחנו לשמר עד היום. ההומור העצמי הכה־יהודי הזה, שהילד של הניצולים אומר, אז הראיתי להם שאנחנו פחות טובים, בכוח־העל הזה - הגרמנים לא מסוגלים להתחרות בנו.
נמשיך באווירה ספורטיבית. ראיתי לא מזמן ברשת סרטון של משחק שהכרוז צעק לקהל לא לקלל את השופט, כי הוא בן דודה שלו. איזה דבר נפלא זה ליגה ג', תשמעו לי.
אני צופה בכדורגל לא מעט (אוהב יותר כדורסל, אבל מה שיש בו כדור אני בפנים), ותמיד משעשע אותי שפרשנים מדברים על "הכדורגל המודרני". בכדורגל המודרני, הם תמיד אומרים באולפן, לא מקובל ככה, בכדורגל המודרני עושים אחרת. ואני מבין שהעולם מתקדם ושהשחקנים היום מתאמנים אחרת והכל, אבל בואו, כדורגל הוא לא משחק מודרני. העולם נהיה מודרני, אבל הכדורגל נותר פשוט, מאז ועד היום, זה עדיין אנשים שרצים אחרי כדור, זה היופי שלו. אי של פרימיטיביות בעולם מתקדם מדי. אז יש VAR ויש סטטיסטיקות, ועדיין - אם יש משהו שיחסית נותר אותו דבר, זה הכדורגל. אז לא להגזים בבקשה עם תיאור המודרניות של האירוע.
מקובל גם לתהות, אם פתחנו את זה, מדוע שחקני כדורגל יורקים על הדשא כל המשחק. איפה כל הרוק הזה מצטבר כשמדובר בשחקני כדורסל? איך יכול להיות שהם מסתדרים גם בלי לפלוט החוצה סמחטות כל שתי דקות? גם הוויכוחים עם השופטים אצל כדורגלנים זה עניין מאוד רווח. העובדה שטרם נולד השופט ששינה דעתו בגלל שצעקו עליו חזק, לא מספיקה כדי לייצר תחושה של בזבוז זמן אצל השחקנים, שטורחים בכל זאת תמיד להתווכח.
מחשבה נוספת על ספורט שיש לי - אני מפציר במומחים אמיתיים לא להרוס לי את התזה עם עובדות, כי אני יודע שיש הסברים מפולפלים לכל דבר, אבל יש גם אמת פשוטה בטענות שלי, אז נא להתרכז בהן עם מידה של חסד: לא יודע אם עשו סטטיסטיקה מסודרת בנושא, אבל מי שצופה בכדורגל יודע שיש הרבה יותר גולים בדקות האחרונות למשחק, כשקבוצות ממש חייבות גול, מאשר, נניח, בדקה ה־69. כשקבוצה נלחמת על חייה וחייבת להבקיע ונותרו חמש דקות לסוף המשחק, היא משחקת אחרת. היא תכליתית. היא מעיפה את הכדורים למעלה, השחקנים מכוונים מטרה. אם יש קרן, עושים קרן קצרה, ומנסים להגיע לבעיטה לשער. אבל למה בעצם לא לשחק ככה כל המשחק? כלומר לא בהפקרות הגנתית, אבל אם החלטתם שכשחייבים גול עושים קרן קצרה, למשל, למה לא לעשות את זה גם בדקה ה־67? גם בכדורסל זה קורה. המשחק מנוהל אחרת כשנותרות תשע שניות וחייבים סל. במקרים האלה פשוט נותנים לשחקן הכי טוב את הכדור והוא רץ ועושה סל. זה תמיד מפליא לראות איך התקפות נתקעות במהלך המשחק, אבל בסופו זה מאוד פשוט: הקבוצה שחייבת סל לוקחת ריבאונד, מוסרת מיד לשחקן הכי מוכשר, והוא פשוט רץ עד הצד השני, וקולע. למה הוא לא עושה את זה כל המשחק? אוקיי, הוא יתעייף, אבל בואו, אוהד ספורט שיהיה ישר עם עצמו ישים לב שיש איזה נס שמתחולל במאני־טיים. כאילו האפשרויות מתרחבות.
חזרה למשחק ההוא, זה שממנו אחי יצא כשאני נכנסתי. היה נחמד אם הוא היה מסתיים בסל ניצחון משוגע שלי. אבל זה לא קרה כמובן. מה שכן קרה זה שכמעט קלעתי סל עצמי. מסיבה לא ברורה, התבלבלתי בין הסלים וניסיתי לקלוע לסל שלנו. המאמן צעק לי מהספסל אבל חשבתי שהוא מעודד אותי לזרוק. למזלי, גם המגן שלי התבלבל ושמר עליי מאוד חזק, וכך נמנע סל עצמי. זה מוסר השכל למאמנים: לפעמים כשיש לך מטומטם בקבוצה, הדבר היחיד שיציל אותך הוא המטומטם בצד השני. שבת שלום.
