הצלצול הגואל

הידיעה הזאת היכתה בי בעוצמה. גאולה. הצילצול האחרון, זהו, יותר אני לא צריך להגיע למקום הזה – אורט קרית ביאליק. שלום לסגן המנהל, שרדף את המעשנים שהתחבאו מאימתו; שלום לריצת ה-3000 סביב השדות של כפר ביאליק, כשהריאות שלי צורחות "מה אתה עושה לנו?!"; שלום לחולצות האחידות, אלה ששלחו אותי הביתה לא פעם; שלום למורה לערבית, שרדפה אחרי עם האופניים שלה וצעקה אחרי "אפס, אתה תקבל אצלי! אתה שומע?! אפס"; שלום להשכמות הבוקר הנוראיות, אלה שבגללן לא יכולתי לראות חצי יום; שלום לשיעורים המשעממים, לשיעורי הבית (אלוהים אדירים, שיעורי בית!!!); לחמש נקודות פיזיקה שהפכו לשתיים.

ילדים בגילאי 5 וקצת הלאה מוגדרים הרבה פעמים כילדי פלא. אני זוכר את המורה שלנו לנגינה בגן חובה פורצת בבכי, אחרי שניצחתי בצורה מרשימה על קקפוניה של רעשנים, תופי מרים, קסטנייטות ומשולשים. באמת עשיתי את זה מרשים. עצרתי חלק מהילדים שהחזיקו קסטנייטות ונתתי רק לאלה עם המשולשים לנגן, ואחר כך צירפתי את השאר. זה כנראה היה באמת מרשים בשביל ילד בן 5.

מאוחר יותר ובמשך כמה שנים הוגדרתי כילד פלא. מדי סוף שנה, החל מכיתה א', פנו להורים שלי וביקשו להקפיץ אותי כיתה. ההורים שלי סירבו, ואני המשכתי ללמוד יחד עם כולם. זה לא ממש הפריע לי. נהניתי. הכל היה חדש ומסקרן - המילים, החשבון, הילדים החדשים. המוח שלי היה רעב לעוד ועוד, כמו איזה ספוג שלא מפסיק לקלוט.

עברו השנים, הלך הילד, הלך גם הפלא. לקראת החטיבה העליונה וגם בחטיבת הביניים הסקרנות הבסיסית שלי והיכולת שלי לקלוט הלכו והשתבשו, וזה לא שנעשיתי מטומטם יותר, אלא שמצאתי שהמערכת פחות ופחות מאתגרת, פחות ופחות מעניינת. ככה מצאתי את עצמי משתעמם, פחות ופחות מסתקרן, וכל הזמן מנסה לחשוב איך אני מבריז מהשיעורים, הולך לעשן, בורח הביתה, לים, לאן שזה לא יהיה, העיקר להתרחק משם.

תמיד אמרו – חכה, אתה עוד תתגעגע. שאלתי לפני כמה שנים את אמא שלי אם היא מתגעגעת לתקופה שהיא היתה תלמידה. אמא שלי, מורה, מחנכת ואם בישראל, אמרה – ממש לא. יש לי הרגשה שגם אצלי זה כך.