לא להוריד מכנסיים

כל שנות מלחמת העולם השנייה נאלץ הילד יורק לתחבל תחבולות איך לא להוריד את מכנסיו בחברת זרים. הוא שכח את שמו האמיתי, שכח את זהותו, שכח את בני משפחתו, שכח את הכפר שממנו בא, התכחש ליהדותו. רק דבר אחד זכר – את האזהרה שהזהירו אותו שלא להיתפס עם המכנסיים למטה. את הציווי הזה היטיב להפנים.

הציוויים שקיבל בתחילת המלחמה פעלו עליו כמו שטיפת מוח. ההדחקה, השכחה, מוראות המלחמה והנדודים הקשים עשו את השאר. כאשר מסתיימת המלחמה וכמה יהודים, המוצאים את שמו ברשימת הג'וינט בוורשה, מנסים לקחתו מידי המשפחה הפולנית התורנית שאצלה חי, יורק מנסה לברוח ומיידה בהם אבנים. הוא מסרב לחזור ליהדותו ולשורשיו, שאותם כבר שכח. הוא רוצה לשכוח גם את ההבטחה שנתן לאביו, כי גם לאחר שישכח אותו לא ישכח שהוא יהודי.

המשטרה לוכדת אותו והוא נלקח לבית יתומים יהודי. בורח ומוחזר. אישה אחת מצליחה למצוא מסילות לליבו של הילד המבוהל, הרואה ביהודים את חוטפיו ואת שוביו, ומוליכה אותו אל הכפר שבו נולד. שם, החנוונית הגברת סטניאק, שאת שמה אימץ בהוראת אביו, זועקת בהתרגשות למראהו: "שרוליק!… שרוליק, אתה חי?" (עמ' 190). וצעקתה גורמת לסבר הזכרונות להיפרץ. יורק נזכר בעברו, אבל דווקא במעמד שבו מתבררת לו זהותו האמיתית הוא לא שוכח לבקש לשמור משהו מהזהות שקנה לו: "אבל אני רוצה להישאר יורק" (עמ' 192).לא רק טרומפלדור היה גידם, גם שרוליק-יורק-יז'י-סטניאק-פרידמן גידם. יורק, גיבור הספר, הוא טרומפלדור של הילדים, וסיפורו האמיתי, כפי שמעיד אורלב בהקדמה התמציתית והחזקה שלו וכפי שמעידות התעודות המובאות בסוף הספר, עולה על כל דמיון.

'רוץ ילד רוץ' הוא מסוג הספרים שנכתבו מהלב ונכנסים אל הלב, סיפור הלא ייאמן של ילד בעל תושייה מופלאה, שאיבד את משפחתו ואת ידו בשואה. סיפור על חיי נדודיו ביער, בכפרים הפולניים, על מסכת הבריחות ונסיונותיו למצוא מקלט. הספר נקרא כסיפור של אסופי או כיומן בריחות של ילד, שלא איבד את חיותו גם לאחר שידו נכרתה, ואשר ניצח במשחק המחבואים את הגרמנים שדלקו אחריו.

יורק הצליח לשרוד באוח נס, ואין פלא שאורלב, שבעצמו שרד כך את השואה, מזדהה עם סיפורו של יורק, כי זה גם הסיפור שלו. כאן אמנם אין "חיילי עופרת" (כשם אחד מספרי אורלב), שעזרו למחבר ולאחיו להנצל, אבל יש חייל גרמני טוב בשם וורנר, שמחביא את יורק בבונקר, הוחייל רוסי שמאמץ אותו, ושניהם מסייעים לו לשרוד.

יורק נשאר בפולין בתום המלחמה, הפך לסטודנט מצטיין ובהמשך עלה ארצה ופגש את אחותו, שניצלה אף היא (יתר בני המשפחה ניספו). שמו שונה בארץ לירום, אבל הוא נשאר יורק, תמיר יישאר יורק, במיוחד משום שיורק היה גם שמו הפולני של אורלב עצמו. החליפו לו את השם, אבל לא את הזהות.

בוויכוח הישן 'איך צריך לכתוב על השואה' – בסגנון המלודרמטי של ק. צטניק או בסגנון הנזירי של פרימו לוי – אורלב הוא בפירוש בצד של לוי. המינימלזים שלו הוא מופת של כתיבה, ויש להצטער שהוא מתויג כ'סופר ילדים'. אורלב הסביר פעם שהוא כותב ספרים לילדים, כי "ילדים, בניגוד למבוגרים, לא שוכחים ספרים שהם קוראים", את הספר הזה יהיה לי קשה לשכוח, אולי מפני שקרא אותו הילד שבתוכי.

אורי אורלב, רוץ ילד רוץ, כתר, 200 עמ'.

פורסם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"