שרה ברחובות (פריז ות"א)

אחרי אחינועם ניני, שכבשה את פאריז בסערה, מגיע תורה של נורית. הסיפור של נורית סיבוני (שמה המסחרי הוא נורית בלבד) הוא סיפור אגדה אפשרי; בגיל 20 החליטה שהיא רוצה לעשות את זה בפאריז, ובגיל 30 החלום מתגשם. שמה של הילדה שנולדה וגדלה בבאר-שבע למשפחה ממוצא מרוקאי ושרה ברחובות פאריז נקשר עם שמות כמו אריק סרה וקאתרין לארה, איתם הופיעה, ועם ז'אן פייר טאייב שהפיק את אלבום הבכורה שלה בצרפת. טאייב, ליידע כללי, הפיק בעבר את פטריסיה קאאס, קז'אנין, נדיה ומרלה גלן.

התקליט הראשון של נורית, שמורכב ברובו משירים בעברית, מכר 25 אלף עותקים בצרפת. "זרה", הסינגל הראשון מתוך האלבום, יצא השבוע לתחנות הרדיו בארץ, ועוד לפני שהאלבום עצמו ייצא, אפשר כבר לקבוע שיש לה את זה. היא יושבת על משבצת דומה לזו של אחינועם ניני וריטה, כלומר יש לה את האיכויות המנעדיות לצד החספוס המדברי. המילים לשיר שלה, ועל הלחן אחראי ז'אן פייר טאייב. האלבום יוצא בחברת הליקון, ועל הפקת השירה בארץ אחראי אלון הלל.

- איפה הכל התחיל?

"הגעתי לפאריז בגיל 11, בזכות שליחות של אבא שלי, שעבד בסוכנות היהודית. שם הכרתי את אמנון אדיב, שהיה מורה בבית הספר הישראלי. הוא החליט להקים להקה בשם School Days, שאני הייתי חלק ממנה. היינו שלוש בנות והוצאנו יחד תקליט שדרים באנגלית ובסגנון פופ-רוק, בחברת RCI".

- אבל חזרת ארצה.

"כן, נגמרה השליחות, חזרנו לבאר-שבע ואני למדתי בתיכון מקיף. במקביל הקמתי שתי להקות רוק ובגיל 15 עד 18 הופענו בכל הפאבים והמועדונים באיזור. מתתי לשיר, זה היה חזק ממני. בגיל 18 התגייסתי ושרתתי בלהקת הנח"ל עם אורי הוכמן, תומר שרון ודנה ברגר. הצבא והנח"ל היו שבירת אשליות. הבנתי ששוק המוזיקה בארץ נורא סגור, ולמרות שעבדתי עם אנשים כמו יוני רכטר, דני רובס ורמי קליינשטיין, שום דבר לא באמת קרה שם. מאד נהניתי מבחינה אישית, אבל מבחינה מקצועית חשבתי שזה לא זה".

- למה החלטת לנסוע אחרי השיחרור דווקא לפאריז?

"רציתי להצליח בחו"ל ולשיר באנגלית. התבאסתי מזה שאנשים בארץ עובדים נורא קשה והקהל לא נאמן ואי אפשר לחיות מזה, וחשוב לי לחיות מזה. לא רציתי להגיע לפסגה – שאנשים יזהו אותי ברחוב – ולמרות זאת להישאר תפרנית. זה לא הגיוני. הציעו לי כל מיני קדם-אירוויזיונים ושטויות כאלה, וזה לא היה בראש שלי. פאריז היתה בחירה טבעית כי זו עיר יפה והיה חסר לי יופי, גם בבאר-שבע וגם בתקופת הצבא. חסרה לי תרבות ואסתטיקה. רציתי מקום שיגרום לי לחלום".

- איך היתה ההתחלה בפריז?

"בהתחלה עבדתי כסלקטורית בשביל להצליח לחיות. זה היה קשה, לא התחברתי למנטליות הצבאית של האנשים שעבדו איתי. הייתי מאוד בודדה אבל בעיר עצמה יש משהו מנחם".

- מה עשית לפני שקיבלת חוזה?

"שרתי ברחוב עם טייפ ופלייבקים של קיית בוש וארתה פרנקלין. תצחקי, אבל הרווחתי כמו משכורת במשרה מלאה. עשיתי את זה כי הייתי צריכה קהל, להכיר אנשים, להשמיע את עצמי. קבלתי המון הצעות עבודה דרך הרחוב והתחלתי להפוך לשם מוכר".

- איך בכלל מקדמים קריירה?

"התחלתי ללמוד אצל אליס דונה, אמנית צרפתיה שלימדה מחול, שירה ואינטרפרטציה, והכנתי את האודישן לבית הספר היוקרתי Theatre Du Chaillot. בין שאר האנשים שישבו באודישן, שאותו עברתי, היה גם הכוריאוגרף מוריס בז'אר. למדתי שם שלוש שנים בעיקר בגלל שחשבתי שחסרים לי דברים כמו מקוריות באינטרפרטציה וגישה לטקסט, חשבתי שאני חייבת להכיר את התרבות של המדינה שבה אני רוצה להצליח. הפוש האמיתי בקריירה התחיל מאוחר יותר, כששי שוהם, חבר מהארץ שהיה איתי בלהקה הצבאית, הגיע לפאריז, חיפש עבודה ופגש את הגיטריסט והמפיק המוזיקאלי ז'אן פייר טאייב. התחלנו לעבוד על 'קול ישמע', פרוייקט שתשעה מתוך 13 השירים שבו הם בעברית – מעין תערובת של ניו-אייג' מדברי. היה מאוד קשה למכור את זה בגלל השפה, ולפי מה שאני יודעת, אני הראשונה והיחידה שהחתימה חברת תקליטים צרפתית על סינגל בעברית".

כך כבשתי את האלמנט החמישי

בשנת 96' הגיעה נורית למלחין והזמר הצרפתי הנודע והעסוק אריק סרה, שהיה שקוע בדיוק בהשלמת הפסקול ל"האלמנט החמישי" של לוק בסון. "הוא חיפש זמרת עם קול אתני ואיכשהו שמע עלי מאחד הנגנים. הוא התקשר אלי ובכלל לא ידעתי מיהו. עשיתי אודישן, ומרוב שהם היו נחמדים אלי חשבתי שהם מבלבלים אותי עם מישהי אחרת. הקשבתי לשירים, כשאחד מהם היה השיר שמסיים את פס הקול של 'האלמנט החמישי'. עשינו אימפרוביזציה והיתה לי השראה יוצאת מן הכלל. שרתי משהו עם גוונים פרסיים ובסופו של דבר זה כל-כך מצא חן בעיניו שהוא החליט להוריד את הקול שלו מהפסקול ולהפוך את הביצוע שלי לזה שייכנס לסרט".

- זה פתח דלתות?

"משם העניינים התגלגלו יותר בקלות, אבל המשכתי לשיר ברחוב. בשלב מסוים הופעתי בפסטיבל המוזיקה הצרפתי, ואחרי ההופעה ניגש אלי מישהו ממשרד התרבות הצרפתי ואמר שהוא ינסה לעזור לי. הוא הזמין אותי לשיר בכפר אמנים; שרתי עם הטייפ ובלי מיקרופון, והמופע עשה רעש די גדול. אנשים התרגשו מסיפור האגדה של מישהי שהגיעה מהרחוב. קאתרין לארה, אחת הזמרות הבולטות בצרפת, הזמינה אותי להופיע איתה למחרת בלה-רושל. הופעתי מול קהל של 10 אלף איש עם אותו טייפ שהופעתי ברחוב, וזה היה מאוד מרגש. הייתי בהיסטריה, לא בכיתי אבל הייתי במצב של קומה. כמה חודשים מאוחר יותר חתמנו חוזה עם חברת פולידור".

לא שומעת ריטה, שומעת שרה מקלכלן

האלבום יצא במרץ 99' – כולו בעברית – ומכר בצרפת כ- 25 אלף עותקים, כמות בהחלט סבירה יחסית לזמרת לא מוכרת ששרה בשפה אפילו פחות מוכרת. המופע סביב האלבום עבר בצרפת, בלגיה ושוויץ.

- קשה להתעלם מהדמיון הסגנוני בינך לבין ריטה ואחינועם ניני.

"שמעתי את ריטה עד גיל 18 או 20, ומאז לא ממש עקבתי אחרי מה שקורה בארץ. אני בעיקר מקשיבה לשרה מקלכלן, קיית בוש, ג'וני מיטשל, נשים חזקות. היום אני שומעת רק מוזיקה שיכולה ללמד אותי משהו".

- איך יקראו לאלבום בארץ?

"אנחנו מתלבטים בין 'כמו החול' ו'קול ישמע'".

- את מתרגשת?

"תשמעי, כבר שנתיים שאנחנו מנסים להוציא אותו בארץ. אני ישראלית, האלבום בעברית, כך שחשוב לי שהוא ייצא במקום בו מדברים את השפה".