עשרה ביום 1

עשר המלצות ראשונות: מקור ותרגום, רומנים וספרי עיון, מדע בדיוני וגם ספר לנערות.

"שנת הבשרים שלי". רות ל. אוזקי, הוצאת עם עובד.

כשיוצרת סרטים דוקומנטרית ממוצא יפני אמריקני מתבקשת למצוא משפחות אמריקניות מושלמות ומאושרות כדי לצלם אותן לסדרת טלוויזיה יפנית שאמורה למכור בקר מטקסס לעקרות בית מטוקיו, העניינים מסתבכים באופן מצחיק ועצוב, חכם ומצמרר כאחד. ספר פשוט נפלא. רומן ראשון של אוזקי, יפנית-אמריקנית כמו הגיבורה שלה. ראה אור בעברית לפני חודש בערך ומאז אני לא מפסיקה לנדנד לאנשים שירוצו לקרוא אותו.

"כמו אבלאר, כמו אלואיז", אברהם הפנר, הספריה החדשה.

סיפור אהבה לא ממש קונבנציונלי בין מרצה אשכנזי מזדקן לסטודנטית מזרחית צעירה, בלי הפי אנד, כמו הסיפור המקורי של אבלאר ואלואיז, הנאהבים הנודעים בני המאה ה -12. ספר חכם ותובעני, שמצליח לרגש מבלי לגלוש לסנטימנטליות דביקה, גם אם אחת הדמויות שלו היא גור של מלאכים.

"המשתה", אפלטון. מיוונית: מרגלית פינקלברג. הוצאת חרגול.

הנה כיף אדיר בכריכה רכה: אחד הספרים הכי חשובים בפילוסופיה היוונית, סוף סוף בעברית של בני אדם, כי משתתפי "המשתה" באמת דיברו בשפת בני אדם על מעמדה של האהבה בעולם שלנו ובעולם האלים.

"המין השני", סימון דה בובואר. מצרפתית: שרון פרמינגר. הוצאת בבל.

אי אפשר להבין את המהפכה הפמיניסטית, או את ההיסטוריה של נשים כמין מדוכא, בלי הספר הזה, שראה אור ב–1949 ומגיע אלינו רק עכשיו. טוב מאוחר מלעולם לא, וטוב עוד יותר להתוודע למוח המבריק של דה בובואר במקום לזכור אותה רק כחברה הנצחית של ז'ן פול סארטר.

"עיר מקלט", יצחק בן נר, עם עובד.

אם עוד נותרה בנו מעט חמלה ואפשרות להקשיב למצוקות של הזולת, בין מהדורת חדשות אימתנית לעוד פיגוע, הספר הזה יוביל אתכם בסמטאות הזנוחות של תל אביב, שם מתמודדים אנשים כמונו, ופחות מאושרים מאיתנו, עם החרדה, הבדידות, הניכור והאימה המצטברת בנפש ובעיר הגדולה מדי.

"מוסיקת דם", גרג בר. מאנגלית: אלכס בן ארי. הוצאת כתר.

כשמדען חסר אחריות מתעקש להמשיך במחקר מסוכן, הוא מזריק לעצמו את ההמצאה שלו, ומה אכפת לו אם העולם המוכר לנו ייהרס? פנטזיה קודרת וחכמה, במיטב המסורת של המדע הבדיוני הקלאסי, זה שעוסק בשאלות מוסריות ולא בצעצועים מעופפים.

"על העיוורון", ז'וזה סרמאגו. מפורטוגלית: מרים טבעון. הספריה החדשה.

סביר מאד להניח שכבר אמרו לכם לרוץ ולקרוא. בגלל שסרמאגו הוא סופר מדהים שמצליח להפתיע אותנו מחדש בכל יצירה שלו, בגלל חבורת העיוורים שהוא מוביל בספר הזה מן הרגע שהם מאבדים את הראייה ועד לסוף המנחם, דרך גהינום שבו מתקיים מאבק על עצם הזהות האנושית.

"שני ירחים", שרון קריץ'. מאנגלית: רנה ורבין. ידיעות אחרונות.

ספרים לנערות הם ז'אנר מוזנח ובדרך כלל נחות. רוב הכותבים הכותבות מאמינים שנערות מתעניינות בבנים ובבגדים ובזה נגמרים חיי הנפש שלהן. החדשות הטובות הן, ששרון קריץ' יודעת לתמרן בחן, בהומור ובראייה מפוכחת ולא מתנחמדת בין כל הצרות האמיתיות של גיל ההתבגרות לבין עולם פנימי מרהיב ועשיר של גיבורות קטנות.

"חרפה", ג'.מ. קוטזי. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד.

לטעמי, אחרון הרומנים הגדולים שנכתבו במאה העשרים. בדרום אפריקה החדשה, קצת אחרי השחרור מעול האפרטהייד, מרצה לבן ומזדקן מואשם בהתנהגות לא הולמת בגלל ששכב עם סטודנטית "צבעונית". הוא לא מוכן להתוודות על חטאו, מאבד את מקום העבודה שלו ויוצא למלחמה אבודה מראש בגזענות, באלימות ובמסך השיקרי של תקינות פוליטית שאמור להחניק את פקעת היצרים האנושיים, שכולם עד אחד משתחררים בספר הזה, בלי רחמים אבל גם בלי ציניות.

"אבא בורח עם הקרקס". כתב: אתגר קרת. איורים: רותו מודן. הוצאת זמורה-ביתן.

אז מה אם אבא לא אחראי ואמא חנוקה בחליפה. אין הורים מושלמים, וילדים יודעים זאת היטב, ובספר הזה הם גם מוכנים לסלוח לאבא שמחליט להגשים את חלומו ומצטרף לקרקס. יפה ונורא מצחיק, האיורים פשוט מדהימים, והטקסט חכם, משעשע ומתכתב בשמחה עם קוראים בני חמש ובני מאה.