קניתי לילד שלי כמה חברים

מה עשתה אמא מלי כשהבינה שלילד האהוב שלה אין בכלל חברים? היא הלכה וקנתה לו כמה. איך? בסוכריות, הפתעות וממתקים. לא רעיון כל כך טוב? לכו תגידו את זה לאמא שלקחה החלטה

מלי גרין פורסם: 22.11.06, 08:05

חיים נכנס הביתה, השליך את ילקוטו בזעם על הרצפה, ועיווה פרצוף לצדדים. אני נותנת לו חמש דקות להירגע עם עצמו, כי מי אוהב שמתנפלים עליו ומיד דורשים ממנו דו"ח פרצופים. אני מוזגת לו שתייה והוא נרגע מעט. כשהתיישבתי לשיחה איתו, חשבתי שאני כבר מחוסנת לגמרי. לכן, כשהוא פוצח בבכי מר ונסער וממלמל: "אמא, אין לי חברים", הלב שלי נשבר.

 

לחיים אין חברים

רק אתמול, כך נדמה, הייתי בסרט דומה עם שירה. רק שאצל שירה תוך כדי נאומה על כך שאין לה חברות, זרמו אל הבית נועה, דינה, יעל וחוה. היא מיהרה לספר להן שהיא סתם עייפה ובדיכאון ואני חייכתי בשקט איך הן מתחנפות אליה. לחיים אין חברים, נקודה.

 

שמתי לב לזה. הוא חוזר הביתה ונשאר כל אחר הצהריים בחדרו, קורא ומשחק, לעיתים יוצא עם אחיו לחצר, מצטרף אלי לטיול לפארק המשחקים הקרוב. כשהטלפון מצלצל אין ספור פעמים, וקול ילדותי נמצא על הקו, אף פעם לא מבקשים לדבר עם חיים. תמיד רוצים את שימי, את שירה, את יעל, ואפילו דודו הקטן זכה כבר לשיחת טלפון מחבר.

 

רק בשבוע שעבר, כשיצאנו ביום שישי לארוחת בוקר קלה בעיר, העליתי את הנושא לדיון. "אל תדאגי", השיב העזר. "ככה זה לפעמים. יש ילדים שקשה להם יותר לרכוש חברים. אנחנו לא צריכים לשדר להם את הדאגה ולהלחיץ אותם. זה יבוא לו עם הזמן". הוא אמר את הדברים בביטחון מלא - ביטחון שהרגיע את חששותיי.

 

עכשיו, מול הדמעות, הייתי חייבת להיות חזקה. "אל תבכה", מיהרתי להרגיע אותו, "אולי נזמין ביחד חבר?".

"אף אחד לא ירצה לבוא!", הוא שקע ברחמים עצמיים, והיד שלי לא היתה מספיק ארוכה, כדי לשלוף אותו משם.

"אתה יודע מה?", ניסיתי לשוות לקולי התלהבות, "תאכל ארוחת צהריים ונצא למרכז הקניות. תקנה לך משהו שאתה אוהב".

 

וקנה לך חבר

חיים התעודד, מחה את הדמעות, והתיישב לאכול ארוחת צהריים. חצי שעה לאחר מכן יצאנו. את שאר היום בילה עם אחיו ואחיותיו. אני חייבת לעזור לו, הרהרתי בשעות הערב המאוחרות, ונזכרתי באחי הקטן, שעבר תהליך דומה. אמא שלי קנתה לו ממתקים כדי לשחד חברים.

 

"וקנה לך חבר..." את המשפט הזה לא אני כתבתי. בבוקר חימשתי את חיים בשקית מלאה בטופי ובשוקולד. "הנה, קח. תציע קצת לחברים שלך".

"שום דבר טוב לא יצא מזה", התערב העזר. "יש דרכים רבות וטובות להשיג חברים".

 

"עזוב, ילדים מבינים את שפת הממתקים", קבעתי, "יום-יומיים הוא יחלק להם ממתקים, הוא יהיה מרכז העניינים ובינתיים הוא יסלול דרך ללבותיהם והם יגלו מיהו חיים האמיתי - הילד בעל האישיות הכובשת". ניסיתם פעם להתערב לאמא מתלהבת? היא שמעה לכם? חיים יצא לדרכו מאושר, הנשק בילקוטו.

 

בדיוק כפי שניבאתי, הוא חזר בצהריים מאושר, ובהתרגשות סיפר לי ששלושה חברים יגיעו היום בשעה ארבע הביתה. אני זוכרת את הריח שעלה באפי באותו רגע. ריח עבש... התעלמתי. העיקר שיבואו אליו חברים. והם הגיעו, נכנסו מהוססים, צעדו פנימה. התכוננתי לבואם כפי שלא התכוננתי מעולם לבואם של חברים. ערכתי את שולחן הפלאים, ו"במקרה" נחו שם גם מספר שקיות מלאות בהפתעות קטנות: עט בצורת מכונית, פנקס צבעוני, ומחזיק מפתחות.

 

חברים של הממתקים

מה עובר עלי? אני מנסה "לצוד" חברים במחיר השפלת כל מימד חינוכי? ניסה קול שפוי למרוד בתוכי. תראי את כל שאר הילדים. מסודרים חברתית, ברוך השם, בלי שום שוחד שכזה. אבל דווקא על רקע האחים והאחיות החברותיים, בלטה עליבותו של חיים. העיניים הזורחות של חיים הדחיקו את ההיסוסים, התחלתי לתחקר אותם, לשאול שאלות ידידותיות, ניסיתי להפוך לאמא–חברה. מסתבר שהמשוואה אמא–חברה שייכת רק לאגדות עם אורבאניות.

 

שבוע של ממתקים הלוך ושוב, השמועה על האמא שמחלקת הפתעות ועוגות קצפות עשתה לה כנפיים, והגיעו הרבה "חברים". רק שהם לא היו החברים של חיים. הם היו החברים של הממתקים וההפתעות שלו. "מה את מתערבת? זה עוד יחזור אלייך כבומרנג", העזר המיואש ניסה להחזיר לי את רסיסי ההיגיון האבודים. הדפתי את טענותיו, את ההיגיון שלו. רציתי שחיים יהיה מאושר. רציתי למחוק את המשפט "אין לי חברים" מהלקסיקון שלו. ואז הגיע הטלפון הראשון, ואחריו השני, השלישי לא פיגר.

 

רק אתמול הייתי באופריה. הרגשתי שאני פועלת נכון. איך זה שעכשיו, אחרי הטלפון השביעי, אני מרגישה מעיק כל כך, המנטרות שורקות לי מעל הראש? "תגידי, את בסדר? מה את מאביסה את הבן שלי בזבל תעשייתי? טופי? ממתקים? או.קי, אני מבינה פעם אחת, אבל הפכת את זה למנהג קבוע. לא מוצא חן בעיני".

עכשיו קולה החד של האם השנייה מפר את השלווה שלי: "הוא בוכה כבר שבוע מדי יום שהוא חייב לבקר את חיים. הזדעזעתי לגלות שאת קונה לו מדי יום פרס. את לא חושבת שהוא בא בשביל הפרס? לא חבל לך?".

 

המכה האחרונה

המורה שהתקשר נתן את המכה האחרונה בשרשרת: "גברת גרין, לא מקובל עלי משלוח ממתקים שכזה מדי יום. הילדים מתגודדים סביב חיים ופשוט רבים על כל סוכרייה וטופי, כאילו לא ראו ממתק מימיהם. אני מציע שתשמרי את הנדיבות שלך להזדמנויות חגיגיות יותר. מסיבת חנוכה, אולי?". אין ספק, שכשלאמא נכנס שד תזזיתי בראש, רק המציאות הטופחת על הפנים, תוציא אותו משם.

 

"פישלתי. פישלתי בגדול", מלמלתי לעצמי, "החרפתי את המצב עוד יותר. ממחר הם לא יעיפו צל של מבט לעברו של חיים. והוא כזה ילד חמוד. למה התערבתי? אמא צריכה לדעת שישנם מצבים שהדבר היחיד שנדרש ממנה הוא להקשיב, לתמוך, ואולי לתת עצה (טובה!) או שתיים. להיות הכתף עליה אפשר לבכות, היד המעודדת, וזהו. לעצור ולא להיכנס אל מחוזות לא לה.

 

"אבל לחיים באמת אין חברים", גוללתי בפני העזר את יומי האומלל. והוא, למזלי, בדרכו האצילית, לא נופף במנטרה הידועה: "אמרתי לך". "בחיים לומדים, לפעמים בדרך הקשה. תראי, אנחנו כהורים צריכים להשתדל בדרכים הגיוניות לעזור לו. אגש מחר למורה שלו, להתייעץ איתו איך לפעול".

 

פחדתי מיום המחרת, פחדתי שהפגיעה בחיים תהייה כפולה, במיוחד עכשיו, אחרי סיפור "השוחד המתוק" הבלתי חינוכי בעליל. כאב לי שכאמא אני אהיה האחראית הישירה לכך. טוב שהייתי שקועה בעבודה ביום שלמחרת. הייתי מוכרחה לצאת לראיון מחוץ לבית, וכשחזרתי בארבע, חיכתה לי הפתעה: חיים ישב בחדר, שקוע במשחק רכבות עם חבר לכיתה. "אמא, חבר שלי הגיע", קפץ מולי.

 

התיאוריה שלי עבדה בחלקה. 99 אחוז של הילדים, שהיו "חברים" שלו בגלל הממתקים שחילק, חזרו למקומם הטבעי, ונשאר האחוז האחד, החבר האמיתי. חבר אמיתי, בטוח, בלי תנאים של "אם תיתן לי ממתק אהיה חבר שלך מחר".

רק שאני חושבת, בעצם בטוחה, שאפשר היה גם בדרך אחרת למצוא אותו כחבר טוב. חבר טוב, בלי סוכרייה על מקל באמצע...

 

 

לטורים הקודמים: