חדר מיון

בית משפחת גרין בתקופות הסתיו והאביב הופך לחדר מיון. לא של חולים - של בגדי קיץ וחורף. במקביל, הוא הופך גם לשדה קרב - הקרב על המעיל

מלי גרין פורסם: 26.10.06, 08:57

- "הי, מלי!"

- "אני לא יכולה לדבר עכשיו. אני בחדר מיון, תתקשרי אלי בעוד שעה".

- "חדר מיון?! מה קרה?"

- "תירגעי, לא חדר מיון שאת מכירה מבית החולים. אני בחדר מיון בגדי חורף".

- "הופה, אז את באמת זקוקה לכוס מים ואולי גם לזריקת הרגעה".

מי כמוה, אם לשבעה, יודעת לזהות שעת מצוקה.

בגד אחר בגד

ניסיתי לדחות את הקץ, אולם הטפטופים הראשונים הזכירו לי כי אני עלולה למצוא את עצמי ביום חורף סגריר, כשבארון בגדי קיץ קלים. עכשיו באמצע החדר ערימות של בגדים. שקיות נערמות בזו אחר זו. הילדים חוגגים ואני שחשבתי על אחר הצהריים רגוע, שכחתי עם מי יש לי עסק.

ניסיתם פעם לשכנע ילדה בת חמש, מאוהבת במעיל משנה שעברה עד למעלה מאוזניה, שהמעיל כבר לא מתאים לה?

חיים ודודו חופרים בערימה שפעם היתה ערימה מסודרת של סוודרים. הם תרים אחר הקפוצ'ון האפור. חיים בטוח שהוא החביא שם קלפים חשובים בשנה שעברה. דודו מתעקש שהיו אלה גולות.

"שבו בשורה!" אני מצווה בטון נואש. "נעבור בגד אחר בגד". לרגע אני מצליחה להרגיע את המהומה. רותי התינוקת לא זקוקה למובייל. יש לה תמונות מסתובבות באופן רציף בכל שעות היממה. היא מביטה בהשתאות בנעשה. מעניין איך היא רואה את ההתרחשות בעיני התינוקת שלה?

ספירת מלאי

- "סוודר אדום. למי זה מתאים?"

- "לי!" (שירה יעל ואביבה שואגות כאחת).

- "רגע, בואי הנה אביבה, נמדוד לך".

- "אמא, יש כאן חור!", אני נאנחת והסוודר מושלך אל ערימת התיקונים.

- "נתקן את החור", פותחת איתי הילדה במשא ומתן.

- "לא, חמודה. זה לא חור שאפשר לתקן". מקום אסטרטגי ותפר מכוער שיקצר את השרוול.

- "אקנה לך חדש", אני מבטיחה.

אביבה מחביאה את הסוודר ליתר ביטחון. עוד מעט אבא יגיע, ישלח מבט בערימה וישאל: "זהו? לא יכול להיות. רק אלו הבגדים שיצאו מכלל שימוש?" הוא מכיר את החבר'ה הקשורים לבגדיהם, כמו כתם אקונומיקה לבגד פוטר. הוא יעבור על הביגוד שוב, ואיתו לא מתווכחים.

כעבור שעתיים של מדידות ובלגן, אני זקוקה לאחות. אולי בעצם כבר לרופא. שעתיים נוספות חולפות, וכל אחד יוצא עם חבילת בגדים משלו לארון שלו, ואני נותרת עם פתק של הפריטים החסרים. לשימי אין מעיל. הוא הבכור. המעיל שלו עבר לאחיו.

לדודו גם אין מעיל, כי אצל חיים, הבן שלפניו, המעיל מחזיק עונה אחת בלבד. תמיד הוא נקרע ללא תקנה.

שירה ויעל בהפרש של שנה בדיוק לובשות את אותה מידה. גם אחת מהן זקוקה למעיל חדש, חצאיות וסוודרים. הרשימה קצרה יחסית. פריטים רבים במצב מעולה, ופריטי לבוש רבים פשוט "ירדו כיתה" - מחיים לדודו, ממימי לרותי.

סיפור הרגעה

ואז זה קורה. ידעתי שהיא תבוא, כמו שידעתי שהגשם יפקוד אותנו יום אחד. המריבה הראשונה פורצת, כמו שבר ענן.

- "אני רוצה את הכפפות האלה!"

- "הכובע עם הצעיף זה שלי. אמא, נכון שזה שלי?"

- "למה היא ירשה גם את החצאית ושני הסוודרים שהכי אהבתי?"

- "אתם יודעים מה מזכירה לי המריבה שלכם?", אני אומרת ומנסה לגרש את העייפות. "בואו ואספר לכם סיפור".

אין כמו סיפור להרגעת מריבה - המתכון לשפיכת מים על אש המדורה. אני מספרת:

המריבה שלכם מזכירה לי את המריבה שלי עם אחיותי לפני הרבה הרבה שנים. היה זה ערב חג החנוכה. אבא הגיע הביתה וסיפר לנו שאחיו המתגורר בארה"ב התקשר לספר ששלח לנו חבילה מאמריקה ובחבילה שני מעילים יפהפיים לבנות. למי שנולד בעשור האחרון נגלה, שלפני חצי יובל שנים, המושג "חבילה מאמריקה" היה שווה זהב. "מעילים מאמריקה" - רק הצירוף הצית בנו את הדמיון. ואנחנו, ארבע אחיות בהפרש של שנה זו מזו, התחלנו להתווכח במשך יומיים, מבוקר עד ערב, מי תהיינה שתי ברות המזל שתזכנה במעילים המיוחלים.

- "אני מקבלת את המעיל!"

- "את קיבלת מעיל חדש בשנה שעברה".

- "את שוכחת שאמא קנתה לך שלושה סוודרים מאנגורה, ומה עם המגפיים?"

במשך שעות התווכחנו בלהט. ההורים שלנו כנראה שמחו שאנחנו ספונות בחדר עסוקות.

הם רק לא ידעו שאנחנו עסוקות בלהתווכח. החבילה מאמריקה נחתה והיא בדרך אלינו. ככל שהתקרבה לעיר, מפלס המריבות הגביה טונים. אני לא מוותרת, החלטתי. כבכורה - עלי לעמוד על זכויותי.

- "הקשבנה היטב!", הודעתי לאחיותיי הצעירות ממני. "אני מקבלת מעיל אחד, כי אני הבכורה וזקוקה למעיל חדש. אין לי ממי לרשת מעיל ישן. נשאר רק מעיל יחיד עליו אתן יכולות להתווכח, כי כבר אמרתי - מעיל אחד הוא שלי!"

- "בכורה צריכה לוותר ולהראות דוגמא אישית!", הזכירה לי אחותי הצעירה.

- "את רוצה שאלך בגשם בלי מעיל? מאין יהיה לי מעיל, אם לא המעיל מאמריקה?" ושוב פצחנו במריבה סוערת.

המעיל

ואז זה קרה. אבא נכנס הביתה עם החבילה המדוברת מאמריקה. ההתרגשות שיתקה אותנו. נשמנו בקושי, כאילו החמצן התרוקן בחדר. בצעדים מרוגשים פסענו קדימה, תולות מבטים מצפים. החבילה מאמריקה הונחה אחר כבוד על השולחן והציפורניים נשלפו. אבל אבא שלף קודם את הקשרים מהחבל, התיר את הסגירה ופתח את הארגז. הוא הוציא באיטיות את המעילים מאמריקה.

מה שאירע שם, אני בושה לתאר. נסתפק באיזכור העובדה שעמדנו ארבעתנו במשך דקות ארוכות המומות, מול מה שאמור להיקרא מעיל. אני לא יודעת מה היה עצוב יותר: האכזבה שלנו או הפרצוף האומלל שכל אחת עטתה על פניה.

המעילים מאמריקה התגלו כהכלאה מוזרה של פרווה מכוערת תפורה לבד שהתחרה בה ברמת הכיעור. מעיל חסר עיצוב, בדגם ענק ורחב חסר צורה. כאילו האסקימוסים הפשיטו חיה, מאסו בה והשליכו את פרוותה בקשת מאנטרקטיקה עד לכאן. רק שכמובן זו לא היתה פרווה אמיתית, אלא חיקוי עלוב.

לרגע, חשבתי שהצלחתי להסיט את המריבה של הילדים שלי אל הלקח שלי ושל אחיותי. ברגע הבא הבנתי שאני עדיין בחדר המיון. זה הרי לא אמור היה להיות כך. זה היה אמור להיות מבצע פשוט לגמרי. שיטוט בין שקיות, החלטות שייקבעו בשבריר של שנייה: מי דינו לארון הבגדים ומי ימצא את מקומו בפח המרכזי. איך הידרדרתי לחדר שאיבד את צורתו מרוב בגדים פזורים?

הילדים השתתקו מעט. אולי בגלל הסיפור, אולי משום שהבינו שאין טעם לריב. המבצע הסתיים. שימי ודודו התחילו לסחוב את השקיות שדינם נחרץ לפח אל מעבר לדלת. לא נשמתי לרווחה, פסימית שכמותי. ידעתי שבעוד מספר חודשים מצפה לנו יום מיון נוסף, כשדלת הקיץ תפתח, ושקיות הבגדים ישרקו לי מעל הראש - שחורות ועוינות.

- "אמא?" שירה קטעה את המיון והמחשבות.

- "הרשימה שאת מחזיקה ביד..."

- "כן, מה?"

- "תוסיפי לרשימה הזאת מעיל בשבילך. את הבכורה, נכון?"