נס החנוכה של ילדה מרובת אחים

בבית שבו כל בגד נקנה אחרי תחקיר יסודי וכל צעצוע אחרי המתנה ארוכה בתור של הרבה אחים - דוד שמגיע מאמריקה ולוקח את הבת הבכורה למסע קניות לא מוגבל בסכומים או בזמן - הוא בגדר נס. בעצם, לא צריך לגור במשפחה ברוכת ילדים או להיות ילד כדי לחלום על נס שכזה

מלי גרין פורסם: 20.12.06, 08:40

הבובה הקטנה ארוזה בתוך דלי משחק, והגיימבוי עטוף בעטיפה גברית יותר. אני מסתובבת בתוך חנות הצעצועים הגדולה, שיכורה מכל המראות הצבעוניים ומזילה ריר. הייתי קונה חצי חנות, אם לא את כולה, לולא התקציב המוגבל שברשותי.

 

רק מספר ספרות עומדות כפסע ביני לבין היסטריית קניות הצעצועים שנוחתת עלי. אם היה לי עוד כסף, בעל החנות היה צוחק כל הדרך אל הבנק, ויכול היה לסגור בסטה.

 

רשימת קניות

אין תחושה מרנינה יותר מהתחושה שאופפת כל הורה שמצליח להעניק לילדו מתנה שתשמח אותו. שימי רוצה ספר, שירה ויעל מדבקות, אביבה בובת דורה והשאר יודיעו על החלטתם בהמשך. לאחר שישבנו וערכנו רשימה, בחרנו לכל ילד את המתנה - קרי דמי חנוכה.

 

"אמא, אני כבר רוצה שתקני לי את המתנה!", ילד בן ארבע רקע ברגלו לצידי, עיניו מתחננות. האדרנלין זרם בעורקי ויצאתי לדרך לכיוון החנות.

 

מי מכם אינו חולם להיות עשיר ליום אחד? יום אחד בלבד בו תוכלו לקנות את כל מה שחפצה נפשכם? להיכנס לסופר ולא לבדוק מחירים? למלא עגלות, לקטוף מצרכים או מוצרים ממדפים בכל חנות שהיא. להרגיש שהכל שלך ובשבילך. פתאום, לא שמתי לב שחשבתי בקול.

 

"הנס הזה מתרחש רק בסיפורים", נדה לי חברתי בראשה, גם היא בדרך לרכישת מתנות חנוכה. אבל הנס הזה קרה לי בחנוכה לפני שנים רבות. נס חנוכה פרטי שלי! הזיכרון החד צרב בי וחתך את חוט המחשבות.

 

הנס שלי

הייתי נערה בת 13. כפי שסיפרתי לכם, אני בכורה למשפחה ברוכת ילדים. גדלתי בישוב קטן ונחמד, אי שם בהרים המדהימים הסובבים את ירושלים.

 

אני זוכרת איך אני וחברתי הטובה עירית, החלטנו יום אחד לגייס את האנגלית שפת האם שלי, לכתוב מכתב לנסיכה דיאנה ולבקש ממנה שתשגר לנו את בגדי הנסיכה שהיא מואסת בהם. דיאנה מעולם לא ענתה למכתבים שלנו. אלוקים כנראה כן. בנר ראשון של חנוכה, הגיע אלינו הדוד המיליונר של אמא מאמריקה.

 

"תכירו, זה אנקל סם", הציגה אותו אמא בגאווה לא מוסתרת. דוד סמואל באמת נראה "דוד סם" כמו מהאגדות האמריקאיות. הוא הפיץ סביבו הילה של מסתורין. אמא התרגשה לקראת בואו והכינה את מיטב המטעמים. אני גייסתי את כל האנגלית המהוקצעת שבפי כדי לשוחח איתו בצורה קולחת, שתרשים אותו.

 

יוצאים לקניות

כעבור שעתיים קם ממקומו, ביקש מאמי רשות ואז פנה אלי: "מלי, את נוסעת איתי עכשיו לירושלים!" כנראה שבהיתי בשניהם בתדהמה מופתעת. "סעי, סעי", האיצה בי אמא. המונית צפרה בחוץ ואז באמת כמו באגדות, הוא סימן למונית לעצור במדרחוב בן יהודה, יצא והתיישב על ספסל אבן באמצע המדרחוב.

 

"מלי, את נכנסת לכל חנות שנמצאת כאן וקונה לך מה שאת רוצה". "מה?" אני, מלי? שבבית שלה, כמו בבתים רבים בישראל, חושבים על כל בגד לפני הקנייה, יכולה פשוט להיכנס לחנויות, לשלוף לי מה שאני רוצה ו"הדוד סם" ישלם?

 

"נו, תלכי", הוא הדליק סיגר נוסף וסימן לי בידו להתחיל את השופינג. בחנות הנעליים מדדתי מספר זוגות. התלבטתי בין החומות-לכחולות-לשחורות. כשיצאתי עם זוג אחד, הוא הביט בי משועשע. "הו, כמה שאת צנועה. זוג אחד? בשביל זוג אחד הבאתי אותך לפה?", הוא קנה את שלושת הזוגות שמצאו חן בעיני, שלף מכיסו מספר שטרות ובנונשלנטיות הוריד אותם על הדלפק.

 

כך היה בשאר החנויות. הוא המתין בחוץ, ואני מדדתי, היססתי, אחר כך קניתי והוא הכניס את הכבודה למונית שליוותה אותנו בסבלנות. תחושת עונג בלתי ניתנת לתיאור אחזה בי. בשנייה אחת הבנתי מה שאלף ספרים על חיי עושר לא הצליחו להבהיר לי.

 

זה טוּ מאטש

בערב ישבתי בחדר מוקפת בשקיות הבגדים ובקופסאות הנעליים, ואז נזכרתי שלא אמרתי לו תודה. כלומר, אמרתי: "די, דוד סם. זה טו-מאטש. אני לא יודעת איך להודות לך". אבל זה לא היה מספיק. הוא חזר לאמריקה, מותיר אחריו נערה אחת מאושרת, עם גרדרובה שלא היו קונים לה בעשור. מאז לא פגשתי בו.

 

לפני כשנתיים הוא הגיע לארץ. החלטתי להזמין אותו לביקור ולספר לו עד כמה אסירת תודה אני עד היום. אחרי שיחה אחת לארה"ב התחלתי להכין את העוגות שהוא אוהב.

 

צחצחתי את ביתי, הילדים הכינו יצירות אומנות וכולנו שקדנו על האירוח המלכותי. הרגשתי שעכשיו אומר לו תודה שלמה. דווקא עכשיו, כי הוא קשיש וגם הביזנס לא מי יודע מה. לא אצפה לתמורה. אודה לו מכל הלב. ואז אירע הגרוע מכל. כשנחת ארצה הוא לקה בליבו. האמבולנסים הובילו אותו לבית החולים במקום לבית המלון.

 

טיפול נמרץ

עזבתי הכל ומהרתי לבקר אותו. כשהגעתי למחלקה לטיפול נמרץ, הצוות הרפואי מנע את הכניסה שלי לאיזור. דוד סם הובל לניתוח לב פתוח דחוף. ילדיו הגיעו בטיסה דחופה לביקור בלתי מתוכנן בישראל. הם אספו אותו מכאן, מטיסים אותו הביתה תחת משמר של צוות רפואי כבד. "אני רוצה רק לומר לו תודה!", התחננתי. אבל לא איפשרו לי.

 

"מלי, עוד יהיה לך זמן. תתפללי להחלמתו", אמרו לי כמה פרצופים בלתי מוכרים של בני דודים תוצרת חוץ. לא נותרה לי ברירה. נטלתי דף ועט ובשיטה הישנה והטובה כתבתי לו מכתב, וסיפרתי עד כמה אסירת תודה אני לדוד סם, שעשה אותי מאושרת באותו חג חנוכה.

 

כשסיימתי אותו, מיהרתי לבית הדואר ועקבתי אחרי המכתב שלי שנבלע בערימה. הרגשתי הקלה, אך לא מושלמת. כשחזרתי הביתה, הגיעה הבשורה המרה לאוזני. דוד סם נפטר. הצטנפתי בצד. מוחה את הדמעות. דוד סם מאמריקה נפטר מבלי שאמרתי לו תודה אמיתית!

 

בעוד אני מוחה את הדמעות שצצו בזוויות עיני שוב, חזרתי הביתה מקניית המתנות. "ואוו, אמא, תודה!" הילדים קיבלו את פני, ועוד לפני שקיבלו את המתנות צעקו תודה מעומק הלב, עוד כשהן היו נתונות בשקיות. התודה שלהם חיממה לי את הלב. ואז הבנתי את השיעור החשוב מכל. ילדים אומרים את התודה בזמן. אז תודה ילדים, על השיעור החשוב. תודה!

 

 

לטורים הקודמים: