שמונה נרות, תשעה ילדים וסבתא ניצולת שואה

אחרי תשעה ילדים כבר לא מתרגשים מכל מסיבת חנוכה בגן הילדים. להיפך, אירועי שבוע החנוכה הופכים אפילו קצת למטרד. עד שהסבתא יוצאת אושוויץ' באה לבקר ומזכירה למשפחת גרין מהו בעצם נס חנוכה

מלי גרין עודכן: 14.12.06, 08:33

הפתק המכריז על מסיבת חנוכה ההולכת ומתקרבת, הונח אחר הכבוד על השולחן, ומיד הוצמד אל דלת המקרר, מצטרף אל עוד שלושה פתקים. אחד בצורת חנוכיה, השני בצורת סביבון, ואילו הגננת של השלישי בחרה דווקא לעצב את הודעתה על המסיבה בדמות סופגניה עגלגלה.

המכנה המשותף היחיד בין כל ההודעות היא הידיעה שכולן נערכות בהשתתפות ההורים. אני מביטה בתאריכים. עלי להעדר בשבוע הקרוב ארבעה בקרים רצופים מן העבודה.

אז נכון, ייאמר לשבחם של הגנים שתיאמו ביניהם את מועדי המסיבות, אך מה לעשות, והם לא תאמו חפיפה עם מנהל העבודה שלי. דווקא עכשיו, ערב חנוכה, העבודה רבה מאוד. כל עיתון המכבד את עצמו הולך ומוסיף מוספים וכתבות.

הבת שלי בתפקיד הראשי!

הטלפון מצלצל. מאחורי הקו אורית. "יש לך אולי חצאית שחורה להשאיל לבת שלי? היא משחקת תפקיד ראשי בהצגה. אני כל כך מתרגשת". התרגשותה של אורית רק מחריפה את תחושת הזיכרון הצורב ממסיבת הגן הראשונה של בני בכורי. למרות שעברו השנים, ישנן חוויות הנחקקות, ובכל תזכורת קטנה הן עולות מחדש.

בן השלוש סיפר בהתרגשות על יהודה המכבי ועל הגיבורים שניצחו את היוונים. במשך שעות עמד והדגים כיצד הוא הגיבור שולף את החרב מן הנרתיק, צועק בקול את המשפטים ששיננה הגננת שוב ושוב עד שהיו שגורים על בוריים בפי הקטן שלי.

"שימי שלי יככב בהצגת הגן שלו", לא הסתרתי את גאוותי מפני הסבתות, והודעתי להן חגיגית לבטל כל עיסוק אפשרי ליום שלישי הקרוב. "אתן פשוט תתמוגגנה מנחת".

וכך ביום המיועד, שימי מתעורר מרוגש כולו. אני לא פחות. הסבתות חמושות במצלמות וכולנו עושות צעדינו לגן. לפני עמדו עוד שלושים הורים נרגשים, סבתות ודודות למכביר.

להצגה כזו, כמו שציפתה לי, לא חיכיתי. בן השלוש כוכב המסיבה, שעמד עד לפני רגע מחוייך מאוזן לאוזן, עטוי בתלבושת מושקעת מעשה ידי הגננת, הסתובב לעברי כשקראתי בשמו בגאווה, ופרץ לפתע בבכי רם.

אני רוצה הביתה!

"מה קרה?" רצתי לעברו.

"אני רוצה הביתה!" תבע בהפתעה.

"הביתה? המסיבה עוד לא התחילה", ניסיתי לשדל אותו.

הוא הניע בכתפיו בעקשנות ילדותית ורקע ברגליים לאות הדגשה. רכנתי לעברו ולחשתי על אוזנו: "חמודי, אם תציג יפה, אקנה לך את המכונית היפה שראינו אתמול במרכז המסחרי".

המוזיקה נגנה, הגננת פצחה במסיבה, ושימי שלי התיישב לי על הברך, מסרב בכל תוקף לככב. עיניו התרוצצו חסרות מנוחה, והוא מתחנן על נפשו: "הביתה, רוצה הביתה".

הגננת ניסתה לפתות אותו במיני מתיקה, העוזרת לחשה על אוזנו סוד, אך כלום לא עזר. שימי מתעקש ללכת הביתה. הבטתי סביב במבוכה. היכן נעלם השחקן המדהים שכיכב בבית על בימה מאולתרת? ילד נבוך ומפוחד התיישב עלי. הייתי אכולת אכזבה, ולא הצלחתי לעבד את רגשותי לקולות הנגינה שנשמעו, ולמראה התנועות הקצביות המוכרות, שהילד שלי הדגים לי בבית. ככל שהתגברו הקולות והמנגינות, הילד נעשה מבוהל יותר והתכנס בתוך עצמו, טומן ראשו בחיקי, וידי מנסה ללטף אותו.

ואני, במקום להעניק לו תמיכה, וללחוש בגבורה: "לא נורא, חמודי. אתה לא חייב להציג. שנינו נהנה כעת מהמסיבה כצופים", התבוססתי במי האכזבה. מאחורי האכזבה, ייתכן ועמדה עובדה הרבה יותר אנוכית, אם להודות על האמת. רציתי להשוויץ ונותרתי וחצי גאוותי בידי.

הסבתות של שימי קיפלו את המצלמה, בעוד אמא שלי מנחמת אותי ש"אין מה לעשות, וכנראה שהוא חטף פחד במה...". קלטתי את מבטה המאוכזב של הסבתא השנייה. בגלל המסיבה היא הפסידה את שיעור ההתעמלות הקבוע שלה..."

אפשר לוותר על המסיבות

היה זה המפגש הראשון שלי עם מסיבות גן. אחריו היו מפגשים טובים יותר, אבל תמיד ראיתי ילדים נבוכים ומפוחדים במסיבות. ילדים שהרגישו תחושת אי נוחות למול הרעש והאורחים הרבים והזרים שאיימו על בני השלוש.

והנה, הרשו לי וידוי קטן מול שלל פתקי ההזמנה למסיבה. הייתי מוותרת עליה. כן, על המסיבה! לדעתי, הגננת יכולה לחגוג עם הילדות בגן עם סופגניות ולוותר על נוכחותי, משתי סיבות: כך לא נראה ילדים בני שלוש בוכים ומאויימים, וכך גם האמהות העובדות לא תהיינה לחוצות.

לפני שתזרקו עלי סופגניות בזעם, כדאי שתנסו להבין אותי: לפחות שש פעמיים בשנה אנו חייבות להתייצב בשערי הגן (כל פעם אחר) למסיבה. האמהות העובדות רוטנות על יום עבודה שנמחק כיום חופשה. עקרות הבית חושבות על הכביסות וערמת הכלים שמחכה להם. לעומתן תמצאו את האמהות מעוררות הקנאה, שלוקחות אל כל עניין המסיבה כפרויקט אישי. הן טורחות ימים ולילות ומוציאות תחת ידן עוגות ומרציפנים בצורת השם של הגננת והגן.

המקטרות על המסיבה, כמו המשקיעניות, מתייצבות בזמן למסיבה. וכי מי רוצה להיות מואשמת בגרימת נזק נפשי לילדה הרך? וכך מצאתי את עצמי צועדת בעקבות אמהות נוספות, נכנסת דרך שער הגן, מביטה בפליאה באמהות שסוחבות איתן מצלמות (אחת שלנו, אחת של סבתא שלא יכולה היתה לבוא ולא רוצה להיזדקק לחסדינו ומצלמה למקרה שאלה תשברנה). כמה תמונות כבר אפשר לצלם במסיבת גן?

סבתא רוצה לבוא

עוד לא התחילה המסיבה ואני כבר מעיפה מבט בשעוני. מרגישה אשמה מול גננת מתרגשת ועשרות אביזרים עליהם טרחה בחצי שנה האחרונה. הבנות עם שלל סרטים זהב ותכלת עומדות בדומיה, מחכות לסימן מהגננת שחייבים להודות, עמלה וטרחה. הפסקתי לסחוב סבתות למסיבות כגון אלו.

לחלק מהילדים שלי מנהג קבוע, בהגיע האות והסימן הראשון שההצגה מתחילה, הם מתקפלים וחוזרים שנים אחורנית, מתקפלים לצורת עובר ומתחבאים בחצאית שלי. למדתי כבר לקלוט אותם בלי תחושת אכזבה, ולהנות יחד איתם, גם אם הם לא משחקים בתפקיד "נסיך הבוקר". למה להתעלל בסבתות שמצפות לחזות בנכד או הנכדה ותחת זאת פניהן מתכרכמות באכזבה?

רק שהפעם סבתא שלי שהגיעה לארץ לשמחה משפחתית, הצטרפה אלי. כששוחחנו אתמול בערב, סיפרתי לה על המסיבה כבדרך אגב, והיא ובקשה להצטרף. לא הבנתי למה וכמובן שהסכמתי. גם היא, כמו יתר האמהות, הגיעה חמושה במצלמות.

הכל היה כרגיל. השירים, הניגונים, הריקודים והחלפת התלבושות. הפלשים בהקו מכל כיוון וסבתא שלי בין פלש אחד לשני, רכנה אלי ולחשה: "מלי, אני כל כך מתרגשת..."

נס החנוכה של הסבתא מאושוויץ'

עוד תמונה הבזיקה ושוב לחישה. "מלי, אני לא צעירה. אני, את יודעת... ניצולת מחנות. כשאני כאן, עם הנינה שלי, מול בנות קטנות ששרות בכוונה על כבוד הורים, תפילה, ארץ ישראל - ילדות קטנות ומתוקות, יפות וזוהרות. אני מרגישה שזהו ניצחון קטן שלי מול הגרמנים. קטן, אבל מוחץ!"

באותו רגע הגרון שלי נשנק. לפעמים אני שוכחת שהאישה האצילית בעלת עיני התכלת, שקוראים לה סבתא שלי, היא ניצולת שואה ששרדה את מחנה אושוויץ' וגהנומים אחרים. היא, נערה שאימה ואחיותיה נרצחו מול עיניה, היא גם אישה אמיצה שהעמידה דור כדי שנצח ישראל לא ישקר.

באותו הרגע התרחש נס, ואביבה עזבה את דש חולצתי והצטרפה בהיסוס לחבורה, כאילו רוצה לרצות ולשמח את סבתא שלי. אני לא מתיימרת לרגע לספר שהשתניתי בן רגע. אני כן יכולה לספר לכם שבגמר המסיבה ביקשתי לומר כמה מילים.

קמתי ממקומי, כחכחתי בגרון ופתחתי: "גננות ואורחות יקרות, רואות את האישה שלצידי? זו סבתא שלי, ששרדה את מחנה אושויץ', עברה ימי רעב ומחסור, התעללות ועבודות פרך, צעדת מוות וכל יתר התלאות. היא זכתה למה ששישה מיליוני אחרים לא זכו, ונותרה בחיים. וכל זה היה שווה לה, ולו בגלל המסיבה שאתן, גננות יקרות, אחראיות לה. קשה לה לדבר כעת, אבל אני יכולה להבטיח לכן שהיא נהנתה מכל רגע, ותנצור רגעים אלה בלב – לעולם!"

ובלי להתבייש נתתי לדמעות לזלוג. דמעותיהן של אמהות נוספות ושל הגננות הצטרפו לשלי.

פתאום אני, כן אני, שקראתם את כל טיעוני נגד המסיבות, מחכה למסיבה הבאה...