איך משילים את עודפי ההריון (התשיעי)?

עד הלידה השישית לא היתה שום בעיה, אבל עכשיו, הקטנה כבר בת שבעה חודשים ומלי גרין מחליטה: זהו, נגמרו התירוצים. חייבים להתחיל דיאטה. ממחר

מלי גרין פורסם: 14.01.07, 08:28

עדיין לא התחלתי את הדיאטה החדשה, וכבר אני מפנטזת על הלחם האחיד השחור שאקנה בחנות בבוקר, על פרוסת הלחם הטרייה שאפרוס ממנה, ועל שכבת החמאה הטרייה.

 

כל דיאטנית מתחילה תשאג שכך לא עושים דיאטה, כי דיאטה שכזאת נועדה לכישלון, ודיאטה היא דרך חיים בלי פינטוזים על החיים שאחרי הדיאטה, אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו. מה לעשות. אין ברירה, חייבים לפצוח בדיאטה. ההחלטה נפלה פה אחד, כלומר ביני לבין עצמי, כשהקשבתי לשיחת הילדים באקראי.

 

"אני שמנה!" ציחקקה אביבה מול שירה.

"לא נכון, את לא שמנה!"

"אמא שמנה", מימי לחשה בקולה הילדותי. אז נכון שמימי היא רק בת שנתיים וחצי, ויכול להיות, כך אני משכנעת את עצמי, שהיא שלפה את המילה "שמנה" מהשיחה של אביבה ושירה, והוסיפה למילה "שמנה" באקראי את המילה "אמא", המילה הראשונה שידעה לומר בחיים.

 

אני אחרי לידה

כך או כך, טוב שהיא אמרה מה שהיא אמרה. אולי מדובר באות וסימן שיזכיר לי שדי להתחבא תחת אמתאלה של "אני אחרי לידה", "עדיין לא הספקתי לנשום, ובטח לא להוריד את הקילוגרמים". הם שלי ולא שלכם, ובעצם, מה אכפת לכם?

 

לרותי מלאו שבעה חודשים. אין תירוצים. אין? תמיד יהיו.

"עד שלקטן שלי ימלאו שנה, אין מצב שאני חושבת על דיאטה", עירית חברתי הטובה מגישה לי על מגש של זהב פתח מילוט, ובולעת עוד קוביית שוקולד.

 

כאן המקום להודות לגובה בו חנן אותי אלוקים. הגובה כידוע מסתיר קילוגרמים מיותרים, ומצליח בעזרת הבגד הנכון לתת את האשליה הנכונה. כאן גם המקום לפצוח בקינה ישנה: דיאטה זה לא טעים. זה קשה. זה סיוט. הפיתויים רבים, העייפות גורמת לנפילות, והילדים מזמינים לך נשנושים על כל צעד ושעל. את אוכלת איתם, מראה להם דוגמא אישית וגם מחסלת את השאריות שלהם, כי חבל שילכו לפח.

 

זיכרונות מהלידה החמישית

עד הלידה החמישית לא הכרתי את המילה דיאטה. חודש לאחר הלידה, הגזרה חזרה לעצמה באופן אוטומטי (טוב, עם קצת שינויים, אבל בהחלט נסבלים). ואז זה קרה: הילד החמישי נולד, ואני מחכה ומחכה, אבל הרוכסן כבר לא נסגר, ופתאום אני ניצבת מול מושג חדש ושמו: "דיאטה!" ועורכת היכרות עם מושג נוסף ושמו: "התעמלות".

 

אל תשאלו איך, אבל חודש לאחר הלידה, נסחבתי שלוש פעמים בשבוע לסטודיו להתעמלות, שהמעלה הגדולה ביותר שלו והשוחד הגדול בו שיחדו אותי, היא שמרטפית צמודה לתינוק. קצרת נשימה התעמלתי והתעמלתי, בדקתי את ההיקפים, והם לא בדיוק התרגשו מקצב כפיפות הבטן...

 

התחלתי לתור אחר הדיאטה הנכונה, והחלפתי אותה בקצב: פעם דיאטת חלבונים, פעם הפרדת פחמימות, פעם דיאטת סיבים ופעם "אכול כפי אי-יכולתך", עד שאחותי סחה לי על הדיאטה הטובה מכולם - דיאטה שתוצאותיה מידיות: לסגור את הפה.

 

זאת בדיוק הבעיה. את רוצה להתחיל דיאטה, אבל רק ממחר. זה מזכיר את הסיפור על גוי שרצה בכל מאודו להתגייר. ביום המיוחל, רגע לפני שקיבל על עצמו עול מצוות, הוא אמר לרב, שכדאי להמתין למחר.

 

"אמנם היהדות חרטה על עצמה את ההיפך מהמסיון", אמר הרב. "ואנו לא מתלהבים מגרים, אבל תרשה לי לשאול אותך, למה דווקא מחר?" תמה.

 

"כי יש לי במקרר אומצה טובה מבשר עלום", השיב העדיין-גוי, "ואני חייב לסיים אותה לפני שאני מתגייר. אם עכשיו אתה הופך אותי ליהודי, זה לא יהיה לעולם..."

 

כשהם קטנים יותר קל

אז זהו בדיוק סוד "ממחר דיאטה".

"איפה הימים של אכילה ללא ספירת קלוריות?" כמעט ובכיתי על כתפיה של עירית חברתי.

"שבי בשקט, לפחות קיבלת חופש עד הילד החמישי", עירית כמעט חובטת בי. "אני אחרי השני הייתי כבר 'עירית בריבוע'.

 

המחשבה על הריון נוסף בלי שהשלתי את הקילוגרמים המיותרים מעלי, דרבנה אותי. כשהם קטנים קל יותר לעמוד במשטר קפדני. קונים וופלים שאת לא אוהבת, דואגים שהארונות יהיו מלאים בפריכיות אורז, מחלקים להם רק את החטיפים שאת לא מסתכלת עליהם. הם עדיין בגיל שלא מבינים בשוקולד ממולא ובחטיפים על רמה.

  

מידה אחת מעל...

הילדים גדלו. גם אני. חילוף החומרים בגוף מואט, כך אומרים כל הידענים. הילדים גם לא מוכנים להצטרף למשטר שאני כופה על עצמי: הם רוצים את העוגות, הגלידות והג'אנק, ומבלי משים את רק "טועמת" ו"מנשנשת", כי אי אפשר לעמוד מנגד ורק להסתכל.

 

המשבר קרה לפני שבועיים. חיפשתי חצאית חדשה ונכנסתי לחנות בגדים. זבנית צעירה וגבעולית קידמה את פני בחיוך צנום. "אני מחפשת חצאית מידה..." וכאן נקבתי במידה אחת יותר מהמידה שאני נוהגת ללבוש.

 

"די!", הגבעולית הצעירה תקעה בי מבט שאומר: אילו-שטויות-את-נוהמת. "אל תגזימי!"

הסמקתי מאושר מהמחמאה שהורעפה עלי מבלי משים. אני סתם חושבת שאני שמנה, סתם מדמיינת את המשקל העודף. מדובר בדמיונות שווא.

 

"אל תגזימי", הגבעולית שרקה, וגופה החטוב נע לכיוון גלגל הבגדים. היא שלפה חצאית שתי מידות יותר ממה שנקבתי. "אולי ז-ה יעלה עלייך, אולי!" חזרה בהטעמה.

 

למותר לציין שאת החצאית אפילו לא מדדתי. עזבתי את החנות מושפלת. גבעולית רדפה אחרי: "הי, גיברת (מי קורא לי גיברת?), את רוצה את זה בשחור? שחור זה יותר מרזה".

אחותי הקטנה (והגבעולית, כמובן) מחכה לי בבית מחייכת. היא קצצה לי סלט ירקות גדול (עוד רמז עבה-עבה-עבה).

 

על קו הטלפון המתינה עירית. "על כל מעידה אני חייבת לך חמישים שקלים", סיכמתי איתה.

"אשמח אם תמעדי", אמרה אגב לעיסת המלפפון שלה, "כי אני זקוקה לחצאית חדשה".

 

זהו, אז תאחלו לי בהצלחה, אני מתחילה דיאטה! ממחר, ממחר, אלא מה?

 

 

לטורים הקודמים: