גרפיטי ביד ושם: מהיכן האידיאולוגיה הקיצונית?

נטורי קרתא התנערו מריסוס כתובות הנאצה ב"יד ושם", אבל גם שם יודעים שהקיצונים פועלים לאור האידיאולוגיה האנטי-ציונית. מהיכן צומחת שנאתם כלפי המדינה היהודית? לאילו שכבות בציבור החרדי היא חילחלה? ומהן שלוש השבועות? פרשנות

את כתובות הגרפיטי על קירות מוזיאון "יד ושם" גינו גם החרדים הקיצונים ביותר. השימוש בשואה ובסמליה זעזע את אנשי "העדה החרדית", ואף את פעילי "נטורי קרתא", שטענו כי "מדובר כנראה בהזויים משולי המחנה". ובכל זאת, כולם יודעים ש"עשבים שוטים" לא צומחים בלי שורשים, וכנראה שמרססי הכתובות ינקו את אותה אידיאולוגיה אנטי-ציונית של העדה החרדית, ובשם אותו רעיון פעלו הלילה - "לא למדינה יהודית לפני בוא המשיח".   

 

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!

 

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• פאני מחפשת את הצדק
• קלאסיקה חרדית: רבי המכר שלא הכרתם
• החזון הראשוני של ישעיהו ליבוביץ: מדינת הלכה

 

איך זה שדווקא מי שרואים את עצמם כנושאי הלפיד של עם ישראל וכנציגיה המקוריים של "היהדות הנאמנה" מתנגדים לבית לאומי ליהודים? ובכן, גם החרדים שותפים, כמובן, לחזון הנביאים בדבר ריבונות יהודית בארץ ישראל, אלא שלשיטתם, המדינה שנוסדה בתש"ח – הורתה ולידתה בחטא, ואינה ממלאת את ייעודה על-פי התורה, ולכן פסולה מעיקרה.

 

 

אידיאולוגיה זו יונקת בעיקר מהגותו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר. בספרו "ויואל משה" הוא דן בשתי שבועות שהשביע האל את עם ישראל, על-פי הגמרא במסכת "כתובות": האחת, שלא למרוד באומות העולם, והשנייה, שלא לדחוק בכוח את הגאולה (ועוד שבועה כלפי הגויים, שלא לשעבד את היהודים יותר מדי). מסקנתו של האדמו"ר מסאטמר הייתה שהתנועה הציונית והקמת המדינה הם הפרת שבועה של ישראל כלפי אלוהים.

 

נושאת הדגל של תפיסת עולם זו כיום היא "העדה החרדית" - פלג קיצוני ירושלמי, מיעוט בחברה החרדית, המורכב מקואליציית חצרות אנטי-ציוניות. אנשיה אינם מכירים במדינת ישראל, לא משתתפים בבחירות למוסדותיה, נמנעים מלקיחת תקציבים מהממשלה ומקפידים שלא להשתמש בשירותיה. לשיטתם, על ההתנגדות להיות חזקה במיוחד, שכן המדינה היא "זיוף" הגורם - בין היתר - לבלבול אידיאולוגי וחינוכי, ואותו יש לעקור.

  

אנטי-ציונים, פרו-ערבים

בשולי המחנה התפתחה עם השנים תופעה קיצונית יותר, השנויה במחלוקת פנימית, כאשר קבוצות "קנאים" תרגמו את אמונתם זו לשיתוף פעולה עם אויבי ישראל, כהבעת תמיכה בנשיא איראן אחמדינג'אד ושותפות בממשלה הפלסטינית של ערפאת. הרציונל: אלו מצהירים כי אינם שונאים יהודים אלא רק מתנגדים לציונות, ולכן להם ולעדה החרדית ישנם - כביכול - אינטרסים זהים.  

 

החיבור לעולם הערבי הוא למעשה הצהרה כי מצבה הבינלאומי של ישראל, האיום הקיומי עליה והעובדה שעדיין "קמים עלינו לכלותנו" הם כולם הוכחות שאסור היה להפר את השבועה, למרוד באומות העולם ולהקים מדינה, שהרי דווקא מעשה זה קומם אותם עליה - ולא שנאת יהודים. העיסוק בשואה - כמו הכתובות ב"יד ושם" שטענו כי 'הציונים רצו בשואה' - נועד להוכיח שהקמת המדינה הייתה מרד, שכן האו"ם הסכים לה רק בגלל תוצאות המלחמה.

 

  

אף שפרשנות האדמו"ר מסאטמר ל"שלוש השבועות" שנויה במחלוקת (הוגים אחרים סבורים שאין מדובר בהלכה למעשה, או שתוקפן פג), תפיסתו האנטי-ציונית השפיעה גם על הזרם החרדי המרכזי. עיקר ההיבדלות של ציבור זה הוא מסמליה של המדינה בלבד, ולא מכל שותפות עמה: הוא אינו מציין את החגים הלאומיים ונציגיו בכנסת (יהדות התורה) לא נוטלים לעצמם תפקידי שרים אלא מכהנים כסגנים בלבד.

  

בלי פטריוטיזם

דמיון נוסף בין הפלגים החרדים השונים הוא בבוז והלעג שהם מפגינים כלפי הציונות הדתית, שאנשיה מקדשים את מדינת ישראל ורואים בה את "ייסוד כסא ה' בעולם". הדעה הרווחת בציבור החרדי - בין בקרב האנטי-ציוניים ובין אצל המתונים - היא כי השקפת העולם הממלכתית, לפיה המדינה נחשבת ל"מלכות ישראל" לעניינים שונים, העבירה את ה"מזרוחניקים" (כינוי גנאי לדתיים-לאומיים) על דעתם עד שאינם מסוגלים לראות את מגרעותיה. 

 

הביטוי העיקרי כיום בזרם החרדי המרכזי לאידיאולוגיה מכוננת זו אינו ביחס עוין למדינה, כי אם באדישות כלפיה: הרגשות הלאומיים-פטריוטיים כמעט שאינם קיימים, הגיוס לצה"ל - אם פעם יקרה - לא ינבע מתחושת שותפות ואחריות או ממחויבות לחוק (ובוודאי שלא מכוח הדת) אלא כ"דרך ארץ", והחרדים בחו"ל לא ימהרו לעשות עלייה. ה"דוד מאמריקה", אם הוא חרדי, גם לא ישלח לכאן כסף - אולי רק לחיזוק "עולם התורה".