פרובוקציות בשקל: כשליועמ"ש נמאס מנשות הכותל

נשות הכותל לא מבינות שהשאלה היא לא האם יש להן זכות להתפלל כדרכן בכותל המערבי, אלא האם יש להן יכולת להעביר את המסר בלי לייצר פרובוקציות בשקל. אחרי ששתי רחבות תפילה אחרות עומדות שוממות שבעה ימים בשבוע, קשה להאשים את היועץ המשפטי לממשלה שמנסה לעשות סדר בבלגן

ההוראה של היועץ המשפטי לממשלה לנשות הכותל להתפלל במתחם נפרד או להיות מורחקות, הזכירה לי את "שרק 2". בסרט הנפלא הזה, מיד אחרי שהשוטרים עצרו את שרק וחבריו, צרח החמור בהיסטריה: "יש לי זכות לשמור על שתיקה!" בתגובה, לחש לו שרק: "חמור, יש לך את הזכות, אין לך את היכולת".

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

מה שנשות הכותל מתעקשות שלא להבין, הוא שאין פה שאלה של הזכות לקיים מצוות על פי דרכן, אלא שאלה של יכולת להתנהג בציבור בלי ליצור פרובוקציות בשקל. הרי ברור לגמרי שמותר לנשים להניח תפילין, או לעלות לתורה. מי שפתחו יותר מדף גמרא אחד בחייהם, יודעים שכבר במסכת מגילה נכתב "הכול עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה".

 

קראו עוד בערוץ היהדות:

• שטר פמיניסטי בן 200 שנה: אישה תקבל ירושה כמו גבר
• עיריית ירושלים מאשרת: מתחם החלקה עם ימים בהפרדה מלאה
• כבר לא מחביאים: לשקם פגועי נפש חרדים

 

במסכת עירובין נכתב "מיכל בת כושי הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים". בקיצור, כבר לפני 2,000 שנים ויותר, הבינו הרבנים שיש נשים שרוצות לקיים מצוות גם אם אינן חייבות בכך, והבינו שאין סיבה להילחם בתופעה.

 

 

יתירה מכך, כאדם שומר מצוות אין לי שום בעיה כאשר אנשים רוצים לקיים מצוות בדרך יצירתית ולבעוט במסורת בת אלפי שנים. כשראיינתי את ענת הופמן מנשות הכותל בפסח האחרון, היא סיפרה לי שהיא מוסיפה שהיא מוסיפה תפוז לקערת ליל הסדר. זכותה.

 

אגב, היא לא לבד - הרצון ליצור טקסים חדשים מאפיין את כל העדות והזרמים ביהדות, גברים ונשים כאחד. אם בעבר היה ביקור בקברי צדיקים אירוע שולי, בשני העשורים האחרונים גברים דתיים הפכו את זה לטרנד בקבר רבי נחמן שבאומן (וקודם לכן בקבר רבי שמעון בר יוחאי). נשים הפרישו בעבר חלה במהלך הכנת בצק, ללא שום התרגשות, אבל בשנים האחרונות הדבר הפך לטקס דתי המוני שבו דתיות וחילוניות כאחד שרות, מתרגשות, ואפילו משלמות על זה כסף.

 

 

שיח של פרובוקציה

ההכרה שלא מדובר בשיח של זכויות אלא בשיח של פרובוקציה, הגיעה אלי בקיץ האחרון, כאשר ביקרתי בקריית הוותיקן שברומא, שם הוצגה תערוכה על "מנורת המקדש". בכניסה למקום איתר אחד השומרים אישה לבושה בגופייה, והצביע בסבר פנים חמור לעבר שלט מאויר המבהיר כי הכניסה למקום אסורה לנשים בחצאיות קצרות וגופיות, וכן לגברים בגופיות או מכנסיים קצרים.

 

האישה החלה לרטון, והשומר המופתע הסביר לה באנגלית רצוצה שזה מקום קדוש ואלה הכללים. האישה, לא משנה מאיזו עדה, רטנה בשקט, בעברית, עטפה את כתפיה בשאל ונכנסה פנימה. מה שהיה ברור לה, גם אם מעט באיחור, הוא שלא מדובר בשטח פרטי אלא בשטח ציבורי (וקדוש) שבו יש כללי התנהגות ולבוש. אף אחד לא מכריח אתכם להגיע לכותל המערבי, אבל אם אתם מגיעים - אמצו את מנהגי המקום.

 

האמת שאני מוכן לקבל באופן עקרוני את הדרישה להתפלל עם תפילין ולעלות לתורה ליד הכותל המערבי. אלא שהכותל המערבי, כשמו כן הוא - קיר התמך המערבי של הר הבית. בהמשך של אותו קיר נמצא "הכותל הקטן", שלו בדיוק אותה קדושה, והדבר היחיד שאין בו הוא קבצנים שמפריעים לתפילה. אבל נשות הכותל התעקשו שהן רוצות להתפלל ליד הכותל "המערבי", ולכן הכשירו עבורן את "עזרת ישראל" שצמודה לרחבה המוכרת לכולנו.  

 

 

כאשר הרחבה הזו נפתחה, לפני חמש שנים בדיוק, כינתה אותה הופמן "מרפסת שיזוף". ובכן, עבורי מדובר במקום קדוש שהוא תמיד הרבה יותר נקי, מסודר ומוצל ביחס לרחבת הכותל. העובדה שהמקום הזה, הפתוח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עומד שומם (למעט כמה תיירים אובדים), הוא הוכחה לכך שצדק הומר סימפסון כאשר אמר "צריך שניים בשביל שקר – אחד שישקר, ואחד שיקשיב".

 

ובכן, ברוך יהיה היועץ המשפטי לממשלה שהבהיר לנשות הכותל שהוא לא מוכן להקשיב יותר לטענה כאילו תפילות של נשים ברחבת הכותל עם תפילין וספר תורה, הוא ניסיון מצדן להתקרב לבורא העולם ולא דרך נפלאה לשגע, לעצבן ולטרלל את אלה שבאים לכותל כל החודש, ולא רק בראש חודש.