חומרים קשים, עט קל

בחברה הישראלית מהווה מלחמת העצמאות מיתוס מייסד. במיתוס הזה בולט הסיפור על לטרון. ימים ספורים לאחר הקמת המדינה פקד דוד בן-גוריון על הצבא הישראלי, שזה עתה הוקם, לכבוש את לטרון, כדי לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה. התפקיד הוטל על חטיבה שבע. פעמיים הסתערה החטיבה על לטרון והובסה. בקרבות אלו נהרגו 139 לוחמים, ביניהם חמישה-עשר עולים חדשים שהגיעו לארץ זמן קצר לפני לכן.

במלחמת העצמאות היו לצה"ל ניצחונות מרשימים וגם לא מעט כישלונות מרים. המיקום הבולט של לטרון במיתוס אינו נובע מחשיבות המערכה או מעוצמת המפלה. הוא נובע מהוויכוח הגדול של אותם ימים על אופיו של הצבא הישראלי המוקם עתה: האם הוא ייבנה ברוח הפלמ"ח או על יסוד הצבאיות הבריטית? בן-גוריון העדיף, כידוע, קצינים שקיבלו את חינוכם המקצועי בצבא הבריטי, המערכה על לטרון הופקדה בידי יוצאי צבא זה: מפקד חטיבה שבע היה שלמה שמיר, מפקד הגדוד המשוריין היה חיים לסקוב (לצורך מינויו החפוז הודח המג"ד הקודם, צבי זמיר, איש הפלמ"ח) וקצין המודיעין היה חיים הרצוג.

מנקודת המבט של אנשי הפלמ"ח היתה זו מפלה ידועה מראש. הם הזהירו, ניסו לשכנע לדחות את הקרב, אבל בן-גוריון היה נחוש והמפקדים החדשים שמונו על ידו שתקו, יצאו לקרב האבוד והובסו. פרשת התבוסה עוררה תסיסה בצבא שהגיעה לסף מרד, ולבסוף פרצה לתודעה הציבורית. על לטרון נכתבו עשרות סיפורים, מסות, שירים, אסופות זיכרון ומחקרים.

שדה מוקשים היסטורי

החלטתו של רם אורן, היודע את הסוד ההופך סיפור לבסט-סלר, לקפוץ למים הסוערים של לטרון מהווה הפתעה. מדוע נכנס מחברם של ספרי מתח בידיוניים לשדה המוקשים של המאבק על המיתוס? כיצד יתמודד מי שהתמחה בספרות קלילה עם כובד הזיכרון המר? אורן ידע שהוא מקבל על עצמו משימה רגישה העוסקת בסוגיה סבוכה. הוא השקיע מאמץ רב באיתור מיסמכים, מיכתבים, יומנים. החיבור בין החומרים הקשים שנערמו על שולחנו לבין העט הקל שהתברך בו הוליד ספר מרתק ועצוב.

העלילה, הנצמדת לעובדות כפי שהיו, מתפתחת באמצעות דמויות אמיתיות. כגיבורי הספר נבחרו אלה שהותירו מיכתבים ועדויות, שיש בהם סיפור אישי דרמאטי, ובעיקר אלה שלימים נעשו אישים נודעים. לוחמי לטרון הזוכים להבלטה הם סלבריטאים כמו נסים אלוני, טד אריסון, יצחק מודעי, משה זנבר, דוד עזריאלי. לא יהיה זה הוגן לשפוט את הספר על פי קריטריונים של מחקר היסטורי מקצועי טהור. מיספר הגירסאות על קרב לטרון הוא כמיספר הכותבים עליו. אורן, שביקש להקל על קוראיו, לא הביא את הגירסאות השונות, וממילא אין בספר הסבר מדוע העדיף את הגירסה שבה בחר. כך, למשל, הקוראים הנסמכים רק על הספר לא יידעו שיש סיפור שונה על גילוי "דרך בורמה". מוסכם במחקר, שהתקלה החמורה ביותר היא של מודיעין חטיבה שבע, שהתעלם מהמימצאים על הערכות הירדנים. הנה שוב סיפור שיחזור כמה וכמה פעמים בעתיד על פאשלה של המודיעין הישראלי. אומנם אורן מזכיר, שהמידע המודיעיני היה קיים, אולם הוא לא הגיע לידי מי שצריך היה לדעת. מי אשם? אורן זהיר, אולי זהיר מדי. האם משום שקצין המודיעין החטיבתי, חיים הרצוג, עתיד להיות נשיא מדינת ישראל?

אורן מבקש לספר סיפור מדויק, שאת משמעותו ואת שיפוט גיבוריו הוא משאיר בידי הקורא. הוא אינו מסיק מסקנות, אבל הקורא ער לעובדה שארבעה מהאחראים על הכישלון המר עתידים להתקדם ולפתח קריירה מזהירה. מפקד החטיבה, שלמה שמיר, יהיה אלוף, מפקד גדוד השריון; חיים לסקוב יהיה רמטכ"ל; מפקד המודיעין החטיבתי, חיים הרצוג, יהיה ראש אמ"ן ולימים נשיא המדינה; ואחד ממפקדי המחלקות, אריאל שרון, יהיה אלוף, שר, וראש הממשלה. גם אם הן לא נשאלות במפורש, השאלות הן כבדות: האם הכישלון הוא המירשם הישראלי לקידום? האם כאן טמון ההסבר לאיכות ההנהגה הישראלית היום?

סוכני הזיכרון אינם באים מהאקדמיה. אפשר להעריך שמיספר העותקים מספרו של אורן שיימכרו בחנות הספרים בנמל התעופה בן-גוריון יהיה גדול יותר מאשר מהדורה שלמה של ספר מחקר היסטורי מקצועי. אחרי כל המחזות, השירים, העדויות והזיכרונות, אחרי כל המחקרים והגירסאות, נראה כי "לטרון" של רם אורן הוא שייחרת בתודעה.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"לטרון", רם אורן, הוצאת קשת, 352 עמודים