דיפ פורסט של לפני מלחמה

"הפרויקט של עידן רייכל" הוא מסוג האלבומים שעושים חשק לנפק פירגון תקשורתי מתלהב עוד לפני שהדיסק נכנס למערכת האודיו. החל מסיפור הסינדרלה של הקלידן שחיפש אתונות ומצא מלוכה בחברת התקליטים, דרך שיתוף הפעולה עם מוזיקאים אתיופים (very רב תרבותי) וכלה בסינגל "בואי", שכבש את הרדיו. למרבה המזל, למעט סיפור תקשורתי סקסי, "הפרויקט של עידן רייכל" הוא פשוט אלבום מוצלח, שלא במהרה יצא לכם ממגש התקליטורים.

לפני המחמאות, מילה של אזהרה: לא בכדי נבחר "בואי" (בגרסת רדיו מקוצצת) להיות הסינגל הראשון מאלבומו של רייכל, שכן הוא הרצועה הלהיטית ביותר באלבום. שאר 11 הרצועות באלבום מלודיות ויפות לא פחות, אבל כנראה שתידרש יותר מהאזנה אחת עד שיתיישבו לכם עמוק בלב. את ההמחשה הווקאלית לכך תקבלו כבר ברצועה הראשונה, "ברכות לשנה חדשה", שהיא תפילה הנאמרת בעברית ובניב אתיופי עם מלודיה קצבית בצד.

חינני אולי, אבל לא ממש חומר לרשימת ההשמעות רדיופוניות. הפתיחה מארון הספרים היהודי מרוככת מייד אחר כך במעבר ל"בואי" ומשם יוצא האלבום למסע מוזיקלי רב-סגנוני, בו תפגשו, בין השאר, את "אם תלך", שיר געגועי אהבה המוגש בקולה של דין דין אביב ו"הנך יפה", בו מתברר שרייכל, למרות ההצהרות הצנועות, הוא דווקא זמר לא רע בכלל. גם "השיר של מימי", בלדה נוגעת ללב ויפה בקולה של תום רהב, ראויה לתשומת לב.

קליפסו, מוזיקה אפריקאית ואלקטרוניקה

האסוציאציה הראשונה שעלתה לי במהלך ההאזנה לאלבום היתה הופעתם בחיינו של "שוטי הנבואה" (ואכן עמית כרמלי, איש השוטים, מופיע ברשימת התודות). גם הם, כמו רייכל, הגיחו כאילו משום מקום, עטורי הילת עידן חדש, וגם הם לא נרתעו מעירוב וערבוב סגנונות ישנים וחדשים. אך בעוד "שוטי הנבואה" מובילים בגיזרת ה"שמח שמח, יאללה בלגאן" , רייכל מתיישב מולם באזור הבלדות השקטות-רגישות. בהתאם, רוב הרצועות באלבום, למעט אולי "טיגסט" הנצחונית, לא יקימו אתכם לרקוד בחדר. יותר מהכל, הן ישרו עליכם נוגות מתקתקה.

אולי בשל עיסוקו של רייכל בסאונד, הוא מרשה לעצמו לצאת מן הגבולות הסגנוניים. ביד בוטחת הוא נוטל מוטיבים מוזיקליים ממקומות וזמנים שונים: מקצבי קליפסו, נעימות פסנתר מלודיות, מוזיקה אפריקאית וביטים אלקטרונים עדכניים. אל הצלילים מצטרפים טקסטים בהשראת מקורות תנ"כיים, שעוסקים רובם ביחסים בינו לבינה, שנארגים לכדי יצירה אחת המספרת סיפור מוזיקלי מגוון. בגדול, רייכל מתמקם אי-שם בין עדות השנטיפי לחבורת "הרגישים החדשים", יותר מעודכן מ"שבע" אבל יותר שאנטי-שאנטי מעברי לידר.

עדכנית, נטולת פיצוצים ורעננה

"הפרויקט של עידן רייכל" נוצר בתבנית מפיק העל המפקיד את ביצועי השירים בידי אמנים אחרים - תבנית שאינה ממש נפוצה במוזיקה הישראלית. מדובר ברעיון מוצלח למדי, המשחרר את היוצר מדוגמת היוצר-מבצע, במסגרתה נדרש האמן לאחוז בכישורי כתיבה, הלחנה ושירה כאחד. בדף היחצ"נות נכתב כי בהפקת האלבום השתתפו כ-30 מוזיקאים ועיון מהיר ברשימת הקרדיטים מעלה שרובם אלמונים לקהל הרחב. למרות ההתמקדות התקשורתית בשיתוף הפעולה עם מוזיקאים אתיופיים, שווה לציין כי דווקא המבצעים האתיופים נתקלים במחסום השפה ותפקידם באלבום מצטמצם לעיתים לדרגת קישוט מוזיקלי אקזוטי. כך או כך, האלבום מספק רק טעימה קטנה מכמות גדולה של אנשים מוכשרים, שמסתובבת לנו מתחת לעיניים ונותר רק לקוות שהצלחתו של רייכל תעודד מי מחברות התקליטים לתת לנו הזדמנות לשמוע עוד מהם.

"הפרויקט של עידן רייכל" הוא נציג מפתיע של תרבות ישראלית פרה-מלחמתית: עדכנית, נטולת פיצוצים ורעננה. ולמרות שהציצה לרגע בשנות התשעים, בינה לבין אווירת הנוסטלגיה הנוכחית רב המרחק. אם הצהרות תרבותיות זה הקטע שלכם, אתם יכולים להקשיב לאלבום ולקוות שהעברתם מסר לעתיד טוב יותר; לחילופין, אתם יכולים להקשיב ל"פרויקט של עידן רייכל" פשוט כי הוא אלבום טוב. תחליטו אתם.

האלבום יוצא לחנויות בשתי מהדורות - רגילה ומהדורה מיוחדת אליה מתווסף די.וי.די-קריוקי בן חמש רצועות.