מאחורי הגב של שמעון

"העיוורים מובילים את העיוורים. זו דרכה של הדמוקרטיה". את הדברים האלה אמר ב-1945 הסופר האמריקני הנרי מילר. כמעט שישים שנה אחרי, בפתחה של שנה אזרחית חדשה, קשה שלא לחשוב על המילים האלו, כשמביטים במנהיגות הפוליטית הישראלית - הן מימין והן משמאל.

אבל האם הממשלה ומפלגות הימין המנהיגות את ישראל הן העיוורות, רק משום שהן בשלטון ומשום שכך נהוג לחשוב, לומר ולכתוב? ואולי העיוורים האמיתיים של המערכת הדמוקרטית הישראלית הם דווקא אנשי השמאל, אלה היושבים באופוזיציה בצו הבוחר, ומתעקשים שלא להוות אלטרנטיבה ראויה לשמה? אולי העיוורים הם אנשי מפלגת העבודה, הממשיכים להתבוסס בכשלונם והמתקשים להתאושש מהמכה שקיבלו בבחירות האחרונות?

את השנה האחרונה ביזבזו ראשי העבודה במריבות פנימיות, בסכסוכים בלתי נגמרים ובחיפוש מתמיד אחר דרכים לפספס כל הזדמנות - לצאת מהקיפאון המחשבתי, להפשיל שרוולים, להעז לבחור מנהיג קבוע ולעמוד מאחוריו מבלי לחסל אותו פוליטית. את השנה האחרונה הקדישו ראשי העבודה לחיפוש אחר הדרך הקלה: במקום לחשוב כיצד מפילים את הממשלה, הם חושבים כיצד להצטרף אליה; במקום "להדליק" את הרחוב עם הפגנות סוערות נגד מה שהם מכנים "התקציב הגרוע בהיסטוריה", הם סוגרים סניפים ברחבי הארץ ושוקעים בים של מילים; במקום לבחור יושב ראש קבוע, מנהיג אחד שייצג דרך ומפלגה, הם מסתתרים מאחורי גבו הרחב של שמעון פרס הבלתי נלאה, ומחפשים דרכים כיצד להאריך את כהונתו.

הוויכוח בימים אלה במפלגת העבודה הוא לא האם להאריך לפרס את הכהונה, אלא בכמה להאריך לו: בשנה, בשנה וחצי או אולי בשנתיים. לאף אחד - לא לחיים רמון, לא לאברום בורג, לא לבייגה שוחט, לא לבנימין בן אליעזר וכמובן שלא לאהוד ברק – יש את האומץ הפוליטי הנדרש לצאת כעת למערכה ולהאבק על הזכות להנהיג אופוזיציה, זכות גדולה בכל משטר דמוקרטי.

היחיד שעושה קולות של קרב הוא מתן וילנאי, החורש כבר הרבה זמן את השטח, פוגש את הפעילים שעוד נותרו בסניפים, ומתעקש לקיים בחירות ליושב ראש קבוע בחודש יוני הקרוב. אבל וילנאי לבד בקרב הזה, משום שלחבריו לסיעה יש אג'נדה אחרת, ואם לדייק – לכל אחד יש אג'נדה משלו. החברים של וילנאי גם לא אוהבים אותו יותר מדי. הם חושבים, מבלי להציג אלטרנטיבה, שהוא לא מתאים.

בפגישות סגורות, בפורומים מצומצמים כמו הנהלת סיעת העבודה בכנסת, נשמעת האמת: אנחנו לא מוכנים לצאת כעת למאבק על ראשות המפלגה, אומרים החברים בינם לבין עצמם, וגם לא ניתן לאף אחד שיכול לאיים עלינו לעשות זאת. בוודאי שלא לוילנאי, "שהוא", כדברי אחר מחברי הכנסת של העבודה, "או גבוה מדי, או קולו נמוך מדי, או לא חכם מספיק, או לא כריזמטי דיו ובקיצור – לא מספיק".

הסיור של פינס

לפני כשבועיים, ירד המזכ"ל לשעבר של מפלגת העבודה, ח"כ אופיר פינס, לסיור ארוך בנגב, כדי להפגש עם פעילים של המפלגה, ועם ראשי רשויות המזוהים עם העבודה שנבחרו בבחירות המוניציפליות האחרונות לכהן כראשי ערים או מועצות. העובדה כי בכמה מקומות, שהם בגדר אגוז קשה לפיצוח מבחינת העבודה, זכו דווקא מועמדים המזוהים עימה, היא גאווה גדולה במפלגה. כל מי שרק יכול היה, התפאר מיד לאחר הבחירות בהישג. פתאום היה במה להתגאות, פתאום ההנהגה הארצית מצאה משענת בהנהגה המקומית.

אבל זוהי דרך חד סיטרית. החל בבאר שבע, דרך דימונה, ירוחם ועד מצפה רמון, הקריאה שיצאה מגרונותיהם של אנשי השטח המעטים שעוד נותרו לעבודה בסניפיה העלובים למראה היתה אחת: תנו לנו מנהיג, תבנו מנהיגות ראויה לשמה שנוכל להתגאות בה וללכת אחריה.

פינס, נציג המנהיגות, משך בכתפיים, נבוך, וניסה להסביר לכולם שזה לא בידו. "אני מאמין שהשלטון נמצא לרגלינו", הוא אמר, "צריך רק להתכופף ולהרים אותו. אבל בשביל זה צריכים כמה דברים לקרות". פינס וחבריו יודעים כי הדבר המרכזי שצריך לקרות כדי שהציבור יסתכל בכלל לעברה של מפלגת העבודה, הוא מנהיגות ראויה לשמה. "עכשיו", מודים רוב חברי הכנסת של המפלגה ברגעים קטנים של כנות, "אין לנו דבר כזה. אין לנו מנהיגות, וגם אין בינינו מנהיג אמיתי".

באותו סיור ארוך בדרום, שהסתיים בערב בלשכתו של סמי שושן, ראש מועצת מצפה רמון, קיבל פינס את אחת ההוכחות החותכות ביותר לכך שלעבודה, איך לומר – יש בעיה קשה. חצי שעה לפני הנסיעה חזרה לתל אביב, נפגש פינס במצפה רמון עם מנהיגת מאבק האמהות החד הוריות, ויקי קנפו. "בואי למפלגת העבודה", ניסה פינס לשדל את קנפו, בין סיגריה לסיגריה. "בואי תתפקדי ותתרמי לבניית המפלגה". קנפו לא התבלבלה ובישרה לו כי היא בדרך ליח"ד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה. "אני לא חושבת שהעבודה זה המקום הנכון", היא הסבירה בלי למצמץ, "אני מאמינה ביח"ד כי יש להם דרך, גם מדינית וגם כלכלית. וזה דבר חשוב".

וכך תמשיך, לפי שעה, מפלגת העבודה לצעוד אל העתיד כשבראשה הנציג המובהק ביותר של העבר – שמעון פרס. כי לא משנה עד כמה פרס חוזה את העתיד, ומנהיגותו הרגיעה במקצת את המריבות הפנימיות, נוכחותו בראשות מפלגת העבודה מזכירה השפעה של מורפין, שאותו מזריקים לחולה הסובל מכאבים. הוא אומנם משכך את הכאב, אבל גם מקצר במידה רבה את חייו של החולה.

...למאבק הפנימי המתפתח במפלגת העבודה סביב בחירת המזכ"ל החדש. על קו הזינוק ניצבים לפי שעה שני מועמדים בולטים, חברי הכנסת איתן כבל ושלום שמחון, ועוד כמה מועמדים בולטים פחות, כמו חבר הלשכה דני כהן, או דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, שהודיע כי הוא מתמודד ולא חזר בו עד עכשיו. המאבק הזה מעניין, משום שהוא מייצג את המאבקים על הכוח הגדול במפלגה.

זה לא מאבק על כס המזכ"ל עצמו, אלא מאבק בין מי שרוצים לשלוט במפלגה ובעמדות הכוח השונות שעוד נותרו בה. זהו מאבק של בנימין בן אליעזר (שהוא כבר לא מה שהיה פעם) המריץ את שמחון; בין שמעון פרס, דליה איציק, אברום בורג ואחרים שבכלל רוצים לבטל את התפקיד ואת מוקד הכוח שהוא מייצג ולשלוט ללא עוררין במפלגה לבין מתן וילנאי ואחרים שחושבים שהתפקיד נחוץ לתפקודה של המפלגה. יהיה מעניין.