אמרתי לכם
כשתבוא השואה האקולוגית הבאה, הסופר האמריקאי הנפלא ת.ק. בויל יוכל לצקצק ולומר לכולנו שהוא הזהיר אותנו מראש. אריאנה מלמד התאהבה ב"ידיד האדמה", שבנוסף לתיאורי האסון המתרגש על האנושות מצליח גם לצחוק. בעיקר על עצמנו
כשתבוא השואה האקולוגית, אל תגידו שלא הזהירו אתכם. תמיד יש כתובות על הקיר אבל לא תמיד הן מצליחות להגיע אל הקוראים הנכונים, שיידעו לא רק לפענח אותן אלא ללמוד מהן לקח בטרם יהיה מאוחר מדי. כבר כמה עשורים שאפשר לקרוא את הכתובת בספרות בדיונית, לצקצק מעט בלשון ולהמשיך אל הספר הבא, אבל "ידיד האדמה" שונה מכל אלה שקראתי עד היום. זה באמת ספר שיכול לפעול על הקוראים שלו כמו תשדורת מאסון מתקרב והולך. והוא גם מצחיק נורא.
ת.ק. בויל מוכר לקוראי עברית בזכות "מסך הטורטייה", כתב אישום חמור על יחסה של החברה האמריקנית השבעה לזרים ולעניים. בארצות הברית הוא מוכר יותר כאחד היוצרים הכי מפתיעים בספרות האמריקנית הרצינית, ודאי הרבגוני שביניהם. תארו לעצמכם את המחוייבות החברתית העמוקה של דון דה לילו – ותוסיפו לו חוש הומור פרוע ובלתי מתפשר, ותקבלו קוי מתאר מאד כללים של בויל. קחו את המורכבות היצירתית של תומס פינצ'ון, ותוסיפו לה מנעד מילולי שמדגדג את הקורא בחן במקום לחבוט בו בנבוט. וכן, קחו את הדמיון המחוצף של מרגרט אטווד והרכיבו עליו את הציווי הספרותי העליון – למצוא אפשרות של חסד בתוך הכאוס.
גם אחרי שתקחו את כל אלה ותערבבו ותרכיבו, לא תגיעו לאיזו הגדרה חד ממדית וממצה של היכולת החד פעמית של ת.ק.בויל. צריך פשוט לקרוא, להתאהב, לבכות, לצחוק – בקיצור, לעבור את כל הטלטלה הרגשית שספרות טובה אמורה להעניק לצרכניה, ועוד לצאת מזה ברווח אינטלקטואלי גדול.
המאפליה הרגשית של אמריקה
כשתבוא השואה האקולוגית הבאה, ת.ק. בויל יוכל להתרווח בכורסתו ולקרקר, "אמרתי לכם". אולי זה יקרה בסביבות שנת 2025, כמו שכתב. בספר "ידיד האדמה" שרואה אור בעברית כעת, לא תמצאו נבואה עוקרת הרים או זעם קדוש על חורבנו של המין האנושי בגלל תאוות הבצע והצרכנות הכפייתית שלו. במקום אלה, אתם צפויים לסיפור נהדר. פשוט נהדר.
טיי טירווטר, חצי אירי-קתולי וחצי יהודי, בן 75, נגלה בפתח הדברים כשהוא אנוס להתמודד עם זקנתו – הוא כבר בן 75 ומקבל את סופו הקרב בזעף מחוייך – אבל גם עם הגשם הטורדני של קליפורניה שנעלמת והולכת בתוך עננים ומתחת לאשד מים ענק, כי השואה כבר הגיעה, והיא לא טוטאלית. עדיין אפשר לשרוד בה בדרכים יצירתיות, כמו שעושה טיי, שהפך למגינם האחרון של חיות שאו-טו-טו ייכחדו ואין להן יחסי ציבור טובים. למי אכפת מה יקרה לשועלה פאטאגונית אחת כשמליוני אנשים לוקים בסרטן עור ובמחלת הרירית ופחות או יותר טובעים בתוך ההפרשות שלהם? למה שנתעניין בגמבוזיות, דובי נמלים, גנו או צבוֹעים, כשברור שהג'ירפות חלפו מן העולם, ועוד מעט מגיע תורם של האריות?
גם לטיי עצמו לא ברור. הוא בסך הכל מנסה להעביר את ימיו ואת ימיהן של החיות שהוא מגדל באחוזתו של כוכב-פופ תמהוני ועשיר מתוך נוחות יחסית ובלי להירטב יותר מדי. אלא שפתאום מגיעה תשדורת מן העבר, ממי שהיתה פעם אשתו האהובה והטריפה את דעתו לחלוטין, ולטיי יש סיבות טובות להתבונן בחמישים שנותיו כאדם בוגר ולהסביר עלצמו איך לעזאזל קרה מה שקרה עד 2025.
בהתבוננות הזאת אין אשמים ואין קדושים, מפני שבויל ניחן ביושרה אינטלקטואלית מדהימה, שהיתה פוסלת אותו מלהיות קופירייטר מחד ועושה אותו לסופר מצויין, מאידך. מה שיש הוא מסע ארוך לתוך לב המאפליה הרגשית של אמריקה – ושל המצב האנושי. בעיקר נשמעת בו קריאת אזהרה חמורה מפני הפנאטים מכל סוג. כולל אלה שניסו להציל את האדמה ושכחו את בני האדם.
טיי היה אחד מאלה: אנדריאה חיברה אותו לתרבות מחבקי העצים, לקבוצות הולכות וגדלות של אנשים שמוכנים להיאבק בדרכים חוקיות ובעיקר לא חוקיות על הצלתו של יער. הם מחויבים לזכור את ההימלאיה, לשחות עם דולפינים, לקונן על מות אגן האמזונס ולהימנע באדיקות מסטייקים - אבל אינם יודעים כיצד להציל ילד אחד. ודאי לא את סיירה, בתו היחידה של טיי שהופכת מכוח האמונות הלוהטות מדי של הוריה לקדושה שמסרבת לרדת מעץ סקויה ענק שמועמד לכריתה. מי יינצל, העץ או האדם?
ומי שישרוד – מה יעשה ברגשי האשם שלו? לאט לאט, טיי מתוודה ומכה על חטא, אבל בזקנתו ייתכן שאבדו לו הכוחות הדרושים לפנאט, וזווית הראייה שלו התרחבה עד כדי כך, שהיא יכולה להכיל את משוגותיו בצעירותו וגם לחוש כלפיהן, וכלפי כל השחקנים האחרים במלחמה האקולוגית, יותר מקורטוב של חמלה. כי בלי חמלה אין חסד, ובלי חסד אפשר לכתוב ספרות טובה, אבל סטרילית ומעוקרת. בויל יודע זאת היטב, והוא יצר כאן כאוס מרהיב ורוחש של יצרים ופוליטיקה, גחמנות ואידאלים, אהבה ועוינות, שועלים ונמלים, שכולם צריכים ללמוד להתקיים באמריקה הפוסט-טראומטית בימים ובשנים אחרי שהגשם ימחה את לוס אנג'לס מעל פני האדמה. וכן, גם אז, לא נפסיק לאהוב ולחייך ולצחוק, בעיקר על עצמנו.
אם תתאהבו, כמוני, אולי תרצו לנדנד לאנשים הטובים מהוצאת "חרגול", להגיד להם תודה על הספר, תודה על העטיפה היפהפיה של תמיר להב-רדמסר, ולשאול מתי יגיעו גם הסיפורים הקצרים של בויל.
פשוט נהדר
עטיפת הספר
מומלצים
