הגאון מהוליווד

"להרוג את ביל - חלק 2" מוכיח סופית כי קוונטין טרנטינו הוא הקולנוען האמריקני המרתק ביותר שפועל כרגע בשדות הקטל ההוליוודיים. יצירתו החדשה היא עדות ניצחת לכך שלעולם יש לשפוט את השלם על פי סך כל חלקיו, שכן צימודם של שני החלקים יחדיו חושף בפנינו יצירה אפית שלמה, מדממת, מלהיבה וכובשת. 

כשיצא חלקו הראשון של "להרוג את ביל" לא מעט מבקרים אמריקנים מצאו עצמם מבולבלים לנוכח חגיגת הדמים הנלהבת של אותו יוצר/חנון קולנועי. הסרט נעדר את ההומור הטרנטינואי האופייני וכך גם את כל אותן שיחות מהנות וקולחות שהפכו לסמלו המסחרי. כל שנותר, כך לטענתם, היה היקום הקולנועי עמוס הציטטות והמחוות שהגיע לשיאים חדשים של הגזמה כשכל שוט, שם או משפט בסרט נלקחו ממערבון ספגטי, סרט קונג-פו או יצירה יפנית כזו או אחרת. המילים "חלול" ו"נבוב" הפכו פופולריות ומרכזיות בתיאור סרטו השאפתני.

אבל חלקה השני והמשובח של היצירה חושף כי טרנטינו פשוט ביקש להשתעשע עם צופיו ומבקריו. אם את חווית הצפייה בסרט הראשון ניתן היה להגדיר כמסע מלהיב וחסר פשרות ברכבת שדים קולנועית ונוטפת דם, הרי שבחלק השני כל הרמזים לכך ש"להרוג את ביל" הוא יותר מאורגיית ציטוטים אקלקטית (ולראייה המבנה העלילתי המפורק והמעגלי שמרמז על האבסורד שבחיי הנקמה של ה"כלה"), מקבלים משנה תוקף.

עולם מורכב

הקסם של סרטי טרנטינו טמון בכך שהם מייצרים עולם קולנועי מורכב ופרדוקסאלי. מחד, מדובר בעולם עצמאי ומשוחרר מאחיזה בכבלי ההגיון ובחוקי המציאות היומיומית, אך מאידך, קיים בו איזשהו ניסיון נואש לשמור על זיקה להוויה החיצונית. הוא יוצר יקום חדש: "הטרנטינוקום" - עולם שבו דמויות וסיטואציות מתנהלות על-פי קודים, קונבנציות וקלישאות קולנועיות.

ב"כלבי אשמורת" זהו השוד המיתולוגי שיוצא מכלל שליטה, ב"ספרות זולה" זה המתאגרף שמסרב להפסיד בקרב אגרוף מכור מראש וב"ג'קי בראון" זהו תרגיל העוקץ האולטימטיבי. טרנטינו מעולם לא ביקש להמציא עלילות חדשות. הוא רק רצה להעניק להן טיפול חדש. שונה. כזה שישיב לכל אותם סיפורים שחוקים - שעל ברכיהם התבגר - את חייהם. כדי לעשות זאת הוא עמל קשות על אחת מן המלאכות שנשכחו מלבם של מרבית היוצרים האמריקנים העכשווים, הלא היא מלאכת התסריט ובראשה אמנות השיחה.

בכל הסרטים שקדמו ל"להרוג את ביל" הדמויות התנהלו ונעו ביקום קולנועי/דמיוני עמוס ציטטות ואילוזיות, והיו אלה המילים שהושמו בפיהן שהפיחו בהן רוח חיים. בין אם זה הדיון על האופן בו ההולנדים מעדיפים מיונז במקום קטשופ על הצ'יפס שלהם או על משמעותו המינית של מסאז' הרגליים ב"ספרות זולה" - ובין אם זה הניתוח המלהיב של מיסטר בראון (טרנטינו בכבודו ובעצמו) לשירה של מדונה ב"כלבי אשמורת". טרנטינו השכיל להפשיט את הדמויות מהמיידיות התסריטאית הסטריאוטיפית והמכנית ונתן להן את הטאץ' האנושי שבו שולטים פטפוטי הסרק.

משפחה שכזאת

"להרוג את ביל 2" הוא סרטו האישי ביותר של טרנטינו ובבסיסו, כמו תמיד, עומדת המשפחה. עלילות הנקמה של "הכלה" (אומה תורמן) אמנם התמקדו בעיקר בתיאורים גרפיים מפורטים בחלקה הראשון של היצירה (בייחוד בקרב מול "88 המטורפים", ששמם, כך מתברר בחלק השני, נבחר בעיקר בגלל שהוא מצלצל היטב), אך טרנטינו, כפי שיתבהר בחלקה השני של היצירה, מתעניין באמת באספקט האנושי והמשפחתי של דמויותיו. זו הסיבה שבכל החיסולים, למן זה של ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס) והלאה, אנו זוכים תמיד להצצה אל חיי המשפחה של הקורבנות. טרנטינו, בניגוד למרבית היוצרים האמריקנים, מציג את כל דמויותיו, הרעות והטובות, כקרבן וזכורה לכם ודאי סצינת האנימה קורעת הלב מחלקה הראשון של היצירה, ובה סיפורה הטראגי של או-ראן אישי (לוסי לו).

בחלק הנוכחי טרנטינו נוטש את הקו המהיר, האגרסיבי והפעלתני שאפיין את יצירתו הקודמת עבור התנהלות איטית ומהורהרת יותר, שמאפשרת לו להשיב לכל מקטרגיו ולהוכיח כי בהוליווד של ימינו עדיין אין אמן שיחה טוב ממנו. בניגוד לקטעי הפעולה המסוגננים והמרהיבים של החלק הראשון, הפלאשבקים, המונולוגים והדיאלוגים הם כוכביה של היצירה הנוכחית. באמצעותם טרנטינו טוען את הדמויות והאירועים החלולים במשמעות שכה הייתה חסרה להם.

"להרוג את ביל – חלק 2" הוא זריקת הרגש המוחדרת ללב ליבו של "הטרנטינוקום". גילויים חדשים ומסעירים. אהבה. שנאה. נקמה. קנאה. כל אלה נזרקים אל תוך קדירת הקסמים של רב האמן שכוללת כמו תמיד מחוות קולנועיות נפלאות, כמו סצינת הקבר שמתכתבת עם סרטי האימה האיטלקיים של לוצ'יו פולצ'י ופרק האימונים המופלא (ולא זכור לי טוב ממנו מאז הימים בהם יודה אימן את לוק סקייווקר), ובו כוכב העבר של האחים שואו, גורדון ליאו, מגלם את הזקן הסיני פאי מאי/"גבה לבנה" (בדיבובו האדיב של מר טרנטינו), מדריכה של "הכלה" בראשית דרכה.

את הסרט טרנטינו מקדיש ליוצרים רבים שהשפיעו על עבודתו ובראשם סרג'יו ליאונה, אך ניכר כי אם יש מישהי שראויה לתודה הגדולה מכולם זו דווקא אמו. שכן סיפורה של "הכלה" הוא למעשה סיפורה של אם, שביקשה את הטוב ביותר למען בתה, אך הגורל חילק לה קלפים אחרים. ממש כמו אמו של טרנטינו, שהייתה אמונה על חינוכו הקולנועי שעה שמילאה גם את תפקיד האב ולקחה אותו לכל אותן יצירות מדממות, שאת תוצאות הצפיה בהן אנו רואים מדי מספר שנים על המסך.

מבלי לקלקל את סופו של החלק השני, רק אומר ש"להרוג את ביל" הוא יצירה שעל-אף אלימותה הבלתי מרוסנת, דנה בראש ובראשונה במוסד ה"אמהות", שכן עם סיומו של מניין הגופות לכל הצופים, דבר אחד יהיה ברור: אין כמו אמא, בייחוד אם זו אומה.

1. מתחת לאיזו אבן מקסיקנית התחבאת כל השנים הללו, מיסייה דיוויד קרדין (המגלם את ביל)? איזו הופעה מרשימה. איזה מונולוג נפלא על סופרמן. פשוט בזבוז של 30 שנה.

2. זוכרים את הרגע בו וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) אומר למיה וואלס (אומה תורמן) ב"ספרות זולה" את המשפט "זה כמו מוזיאון שעווה עם דופק" לגבי הדיינר הנוסטלגי? היש דרך טובה מזו לתאר את סרטיו של טרנטינו ואת "להרוג את ביל"?