תגידו, כאפה זה נחשב?

למרות מה שאתם עשויים לדמיין לעצמכם, יש עיתונאים שאשכרה נוסעים במחלקת תיירים. ולא סתם מחלקת תיירים: לפעמים אפילו כאלה שנמצאות בתוך מטוסים שכתוב עליהם "אל על" מבחוץ. אבל האמת היא שלא משנה כמה בא לי להתלכלך על חברת התעופה המופרטת, טיסה 321 למרסיי עברה באופן חלק למדי. נכון שזה הרבה בזכות מרווח הרגליים באזור דלת החירום, אבל בכל זאת חלק.

ארבע וחצי שעות מאוחר יותר נחתנו במרסיי. מיניבוס עם נהג אנגלי חביב זרק אותנו בחצר של שאטו מופלא בפאתי אקס אן-פרובנס, מקום מהסוג שאתה מיד מרגיש בו בבית, בעיקר אם על הבית שלך כתוב "ארמון באקינגהם". בכל אופן, הטייוואנים שחיכו בכניסה חייכו בצניעות והובילו אותנו לחצר ענקית ומטופחת, לבירה ראשונה של בוקר.

בהתחלה זה דווקא נראה בסדר: ביציאה מהלובי של המלון, מפוחלץ בתוך לבנת זכוכית, המתין מפתח זהב של "גו מיו". מכיוון שהידע הקולינרי שלכם מסתכם בלריב אם בהדונס זה יותר טעים מעלי קרוואן, אגיד רק שבשבילי, מפתח זהב מ"גו מיו" הוא ערב עם פמלה אנדרסון בשבילכם. האמיתית, אני מתכוון. לא הבובה המתנפחת ההיא שאתם מחזיקים בארון. בקיצור, אני מאוד אוהב אוכל.

אבא שלי נהג לומר ששנות ה-20 בחיי גבר הן שנות הזיונים, שנות ה-30 הן שנות האוכל, ומשנות ה-40 ואילך - גברים מתמקדים בעיכול. מכיוון שאבא שלי בדרך כלל ידע מה הוא אומר, ומכיוון שהצלחתי לחשב שתכף נגמרות שנות האוכל של חיי, המזלג הזה הבהב על הקיר כהבהב נורה על ראשו של בולבול הקבולבול. מכאן שכשהזמינו אותנו לצהריים על שפת הבריכה, התייצבתי שם בזריזות שאפיינה אותי - ובכן, אף פעם. נעמדנו בנימוס סביב שולחן פטיפורים קטן, נגסנו מעדנות בסשימי טונה ובלחמניות קטנות ממולאות בשבר (לא ברגל. זה סוג של גבינה), וחיכינו לארוחת הצהריים.

ואז זה הפסיק להיות בסדר: זאת היתה ארוחת הצהריים.

איך לאלף קטנוע

שטויות, אמרתי לעצמי מיד כשהסתיים התדריך (משהו שכלל איזה מין סיפור מסגרת שהתערבב לתוך אגדת עם הזויה, שבסופה אתה אמור למצוא נסיכה ולהציל אותה או משהו, אבל אל תתפסו אותי במילה). אחרי הכל, בחנייה כבר חיכו כמה מהכלים החדשים של סאן-יאנג.

ראשית ערכתי היכרות עם הטוסטוס המכונה Mio (שכבר הגיע לארץ), שמצטיין בעיצוב מתוק ששואב השראה משנות ה-50 ומגיע בשני נפחים - 50 ו-100 סמ"ק. אני מודה שב-50 לא נגעתי, אבל על ה-100 נהגתי כמעט 300 מטר שלמים, ואני יכול לומר לכם באחריות שהוא מתוק גם בנסיעה. חוץ ממנו חיכו בחניית העפר כמה עשרות GTS, שהם מחליפי ה-JoyRide המוכר והנמכר, בשלושה נפחים: 125, 200 ו-250. אבל בואו נעזוב את הקטנים לחבורת העיתונאים הספרדים המתלהבים פה בצד וניתן גז ב-250.

רגע, אמרתי גז? אז זהו, שלא ממש. בניגוד להשקות רכב רגילות, שבהן נותנים לך מפה עם מסלול מומלץ ואז אתה מתעלם ממנה ויוצא להרוג על הכביש עיתונאים מכל העולם - הפעם מצאנו את עצמנו עוקבים אחרי צלם שלא מדבר מילה אנגלית, ואם זה לא מספיק אז הוא גם עצר אותנו כל כמה קילומטרים. כדי לצלם, זאת אומרת.

בסוף, אחרי שעתיים, הצלחנו סוף סוף לתת קצת גז בכבישי האזור.

ואיזה כבישים: כל פיתול סלול בדיוק מופלא, כמעט בלי פניות עיוורות, 20 קטנועים שיושבים אחד לשני על הזנב - ואני מרגיש איך בפעם הראשונה בחיי אני ממש מצליח ליהנות מנהיגה. על קטנוע, זאת אומרת. וזה לא קשור, או אולי בעצם רק טיפה, לזה שנהייתי מתרומם: ה-GTS החדש ארוך, כבד וחסר לו מעט מיגון רוח, אבל אני נשבע לכם שהוא כלי מהנה לנהיגה. התאוצה שלו מפתיעה לטובה ותשאיר את רוב הכלים-על-ארבע מאחור, הכידון הגבוה מקנה תחושת ביטחון, המושב רחב ונוח להפליא ויש ים של מקום מתחתיו.

ל-GTS יש גם כמה טריקים חמודים כמו כיסוי משוכלל למפתח ההנעה, רגליות אחוריות שקופצות בלחיצה, מכסה מכל דלק שנפתח מהסוויץ' ולא דורש מהנהג לקום מהכיסא כדי למלא דלק, מנורה מתחת לכיסא, כאלה. חוץ מזה, כאמור, לפעמים הוא מרגיש כאילו יש פניות שבהן הוא יכול לרדת עוד ועוד ועוד - וחלאס, כמה נמוך אפשר לרדת. זה קטנוע והוא אחלה, באמת. ה-250 יעלה בערך 25 אלף שקל; ב-125 לא נגעתי, גם ב-200 לא, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: הם יעלו פחות.

אני קצת מתבייש לספר לכם מה קרה בתום הנסיעה המגוחכת בעקבות הצלם, אז נעשה את זה קצר: בסוף הגענו בחזרה לשאטו המופלא, ואני התנחמתי בידיעה שלפני לילה במקום ששמור לנסיכים אמיתיים. מעבר לזה, הפרס על זה שהצלחנו לעמוד בניווט הקשה (חיצים כתומים קטנים הראו את הדרך. וחוץ מזה, היה שם צלם שהיינו צריכים לעקוב אחריו) היה מפגש עם נסיכה, שהתבררה כבלונדה מחומצנת בחולצת בטן. אם היו לי ביצים הייתי מפרסם כאן את התמונה המביכה שבה אני עומד לידה, אבל אין לי אז אני לא.

לא לשימוש בלייזר אופנוע אופנועים טרקטורון טרקטורונים

שטויות, אמרתי לעצמי. לפחות המלון בן זונה, הבריכה מחוממת ואפילו הציפורים פה נראות כאילו שהן גדלו על גרגרי זהב. ואיך שגמרתי לחשוב את זה (טוב, האמת היא שאת הקטע עם הגרגרי זהב המצאתי עכשיו) נעצר בחזית המלון אוטובוס מאובק - ולקח אותנו לבלות את הלילה במלון רבע כוכב בטיז-אל-פרובאנס.

את השורות האלה אני כותב לכם על הלפטופ ממיטה שארוכה רק בקצת מהכיסאות במחלקת התיירים של "אל על", והאמת שזה דווקא די נוח: אני צריך לקפל את הרגליים כדי שהן לא ייגעו בקיר, והקיפול מספיק לי בדיוק כדי להחזיק את הלפטופ על הברכיים.

זהו בינתיים, אני הולך לאכול ארוחת ערב. בטח תכף תשמעו איך השווארמה כאן. ואחרי זה אומרים שהטייוואנים מנומסים.

איך לאכול צפרדע

אתם עוד כאן, אה? טיפשות. ארוחת הערב היתה מספקת, אם בא לכם לקרוא לזה ככה. אם אתם עדיין בצופים, נגיד, אז אתם בטח רגילים לפנסי הרוח האלה. נו, מין שקיות נייר חומות קטנות שתקועים בהן נרות? בכל מקרה, אחרי שגמרנו נסיעה מפרכת מהגיהנום של המלונות מצאנו את עצמנו צועדים בין כמה שורות של פנסים כאלה, ובסוף הגענו למשהו שאולי - אם לא יורדים לפרטים - אפשר לקרוא לו מסעדה. בחוץ חיכה קוקטייל, ובגלל שהיה נעים יחסית (ארבע מעלות עם רוח צפונית חזקה) נשארנו שם שעתיים. אחר כך נכנסנו פנימה וצפינו באחד המופעים הביזאריים ביותר בהיסטוריה של עולם הרכב.

את הערב פתח בחור שנראה נחמד יחסית, אבל אחרי כמה דקות חטף לו את המיקרופון יצור תזזיתי שנראה כאילו קפץ זה עתה מתוך צפרדע זבל. לקול תשואות 20 העיתונאים שהיו שם הוא התחיל להקריא את השמות של כולם וביקש שנמחא כפיים. כמו בטקס סיום תיכון. כמו בסוף טירונות. כמו, אם לא הבנתם עד עכשיו, בהשקה של טייוואנים.

כמי שהוריד בשעתיים האחרונות ארבעה בקבוקי רוזה (מתרומם, אמרתי כבר) וכמי שזכה ביומיים האחרונים לשלוש שעות שינה, לא נתתי למופע האימים הזה להפריע לי יותר מדי. אבל אפילו גדי, היבואן של סאן-יאנג לארץ ואיש עם מספיק אינטליגנציה רגשית כדי להיראות בבית בכל מקום, החוויר קצת מבושה ומחוסר אונים. בסוף התברר שמצבנו היה טוב באופן יחסי: כשצפרדע הזבל הציגה את העיתונאי הפולני, למשל, התברר שהוא נסע להשקה המצחיקה הזאת כל הדרך מפולין - עניין של 2,000 קילומטר - על ימאהה TDM900. חוץ מזה היה לו זקן די מכוער, אבל אני לא בטוח שהוא גידל אותו במיוחד להשקה.

שני בקבוקי קברנה סוביניון מאוחר יותר (אחד לא רע בכלל, השני בינוני), אכלנו. נדמה לי שבהתחלה היה קיש ואז דג, אבל אל תתפסו אותי במילה. בדרך חזרה למלון נרדמתי וחלמתי על כל מיני דברים שהם לא עניינכם, אבל חלקם כוללים מעשים מגונים בשני גלגלים וצפרדע זבל.

איך להפסיד בפינג-פונג

בשש בבוקר, אחרי שריסקתי את השעון המעורר על הקיר, הטירונות נמשכה: שעתיים נסיעה באוטובוס כדי להגיע להר מאובק שעליו ניסע עם טרקטורונים.

לפני שנמשיך, גילוי נאות: זאת היתה בסך הכל הפעם השנייה בחיי על טרקטורון. עד היום לא הבנתי לעומק מה הקטע של הכלי הזה, או למה בכלל לנסוע בשטח על ארבעה גלגלים כשיש אופציה הרבה יותר מגניבה על שניים. בכל אופן, אני מודה שאני נהג טרקטורונים איום ונורא. זה אומר שגם אחרי תדריך שהזהיר אותנו 12 פעם שאלה הכלים היחידים שהגיעו לאירופה ושצריך לעשות הכל כדי לא לשרוט אותם, נכנסתי בעץ. ב-2 קמ"ש, אגב. פשוט לא הצלחתי להבין איך הכלי המטונף הזה פונה.

אז כאמור, אני לא מבין כלום בטרקטורונים - אבל אני כן מבין בלהקשיב לשיחות של עיתונאים אחרים. אז הנה המסקנות של אחד מהם:

"בעיקרון אני מעדיף את הטרק ראנר, ה-200. הוא קל יותר, ומרגיש כמו כלי שבנו אותו במיוחד לטריקים. קל לעשות איתו ווילי, קל לעשות איתו סטופי, אין שום בעיה לנסוע איתו על הצד על שני גלגלים, ואפילו בקפיצות הוא לא מרגיש כאילו הוא הולך להתפרק - למרות שחיי זאוס, ניסיתי (הוא לא באמת אמר חיי זאוס - ל.נ). המנוע שלו מושך מצוין, אבל הכלי זורק בטירוף. זה שילוב של צמיגים לא נכונים שהחבר'ה כאן הביאו להשקה, ואולי משהו במתלה האחורי, אבל אל תתפוס אותי במילה. הקוואדלנדר, שזה אותו דבר אבל 250 סמ"ק, קצת חזק יותר, אבל החבילה שלו לא מגניבה כמו ה-200 כי הוא גם כבד יותר ומתנהג קצת פחות טוב".

כדי לשמור על יחסים דיפלומטיים תקינים עם ממשלת טייוואן, וגם כי ידעתי שאין לי איפה להתקלח לפני שאני ממשיך לפריז לארבעה ימים (מופלאים, אגב), עניין הטרקטורונים מוצה אחרי שעה. גדי אומר שה-250 יעלה בערך 30 אלף שקל, אבל אל תתפסו אותו במילה, במיוחד כי הוא היה קצת באופוריה אחרי שהוא טחן אותי פעמיים 11:21 בפינג-פונג.

שתבינו, הייתי מפרק לו את הצורה אם רק הטייוואנים האלה היו בונים רקטות נורמליות.