ממש גן חיות
משעמם לכם בחיים, החגים השביזו אתכם, רוצים לראות דגים מדברים ותסרוקות משונות. לכו על The Mighty Boosh הסידרה הכי מצחיקה בטלוויזיה
כמו בכל דייט, אתם תדעו אם זה זה כבר בשלוש הדקות הראשונות. מה דקות, שניות. עזבו, נאנו שניות. אתם בכלל לא תצטרכו לשמוע אותם אומרים מילה, ברגע שהם יתייצבו על המסך שלכם, אתם תדעו מייד אם נואל פילדינג וג'וליאן בארט, "the mighty boosh", הם מסוג אנשים ש-29 האינצ'ים שלכם יפתחו אתם יחסים לטווח ארוך, או שתפטרו אותם כעוד דאבל-בריטים סהרורים שמייצרים הומור הזוי ואווילי. וזה עוד הרבה לפני שתגיעו לקטע שבו מתראיין הדג.
אם אתם מהסוג שנשאר, סיכוי טוב שכבר בדקות הראשונות ישתלט עליכם הצורך לברר למה לעזאזל דומה התוכנית הזאת ולחבר אותה למשהו שאתם מכירים. לא לדאוג, התופעה מוכרת, וזה קורה מכמה סיבות. קודם כל, "the mighty boosh" (ימי ג', Xtra HOT, 22:00) ניחנה באיכות הפלאית שמביא איתו גלגל שמומצא מחדש. היא כל כך נכונה, ומדוייקת, ופשוטה למראית עין, שה"איך לא חשבו על זה קודם" מגיע רק אחרי שאתם מוודאים שבאמת לא חשבו על זה קודם. תוותרו. למרות שהיא נראית מוכרת, היא לא דומה לאף אחת אחרת. דבר שני, הסיבה שבגללה "The Mighty Boosh" מצחיקה היא עדיין בגדר תעלומה והקושי בפענוח הסוד שלה דורש לחבר אותה למשהו שאנחנו מכירים. דבר שלישי, אתם מחפשים תירוץ לראות אותה עוד פעם.
ברשימת המכולת של "The Mighty Boosh" כתוב שפילדינג ובארט הם וינס נואר והווארד מון, שני עובדי גן חיות כושל (Zoonivers) שמנוהל על ידי אמריקני משוגע בשם פוסיל (ריץ' פלצ'ר). הבעלים של זוניברס הוא מדען מטורף שזקוק לחיות ככיסוי לחלטורות המדעניות המטורפות שלו (יצירת מוטציות על ידי חיבור אברי חיות לגופים של בני אדם ולהיפך, למשל). הווארד הוא אינטלקטואל וואנאבי, משורר שמנת בחסד וחי באשלייה שהוא יכול לעשות הכל, ושנשים להוטות אחרי סימניות וחצוצרות. לווינס יש שיער, שצורך את רוב תקציב הסדרה מאחר ועובדים עליו 21 אנשים בו זמנית. בין לבין מגיח גם נאבו, השאמאן המקומי שגם נמצא בגן על תקן בעל קיוסק, ומדי פעם מעשן צפרדע ואחראי על האלמנטים הסהרוריים בתוכנית.
יותר אנושיות
אין טעם להכביר מילים על ההרפתקאות של הווארד ווינס בזוניברס, הן ממילא לא קשורות לכלום. בואו נגיד שגיהנום הקופים והקוטב הצפוני (לשם הם הגיעו כדי לחפש ביצה) הן רק דוגמאות. נציין רק שהחיות שבגן הן לרוב אנושיות יותר משני אלה (ווינס והגורילה, בולו, מפתחים יחסים מאוד קרובים, רמזים לגבי סטוץ קצר של הווארד עם השועל נזרעים במהלך הפרק השלישי), ולא פעם חילופי התפקידים ביניהם גם מתרחשים בפועל. פוסיל שונא חיות, והוא אף פעם לא זוכר איך קוראים להן. בפרק הראשון הוא מארגן קרב אגרוף בין הווארד לקנגרו כדי להכניס קצת מזומנים לקופה של הגן, בפרק השני הוא מציע לתלות את הפיתון באשמת רצח. בפרק השלישי... עזבו, זה לא יגיד לכם כלום. פשוט תראו את זה וזהו.
פילדינג ובארט נפגשו לפני שמונה שנים בערך, בבית ספר לאמנות בבריטניה. פילדינג היה צייר, בארט היה מוזיקאי ששקד על תולדות האמנות וניגן בלהקת ג'אז. כשהם נפגשו והפכו לצמד הם ניסו להרים מעין מופע מוזיקלי, אבל יצא להם משהו מצחיק. אחר כמה סיבובי הופעות הם החליטו לנסות בטלוויזיה. הם הגישו פיילוט ל-BBC, אבל אף אחד לא הבין על מה הם מדברים. עברו עוד כמה שנים של סיבובי הופעות והם מצאו את הפלטפורמה שלהם דווקא ב"רדיו 4" של ה-BBC, עם תוכנית ש"ג'וליאן מאוד נהנה ממנה, כי הוא עשה את כל הקטעים המוזיקליים", מעיד פילדינג. "אני הייתי בחור ויזואלי יותר ורציתי להביא תלבושות ודמויות צבעוניות, ובארט היה צוחק עלי ואומר שזה לא יעבוד". מה שלא יהיה זה עבד, והסדרה זכתה בפרס "דגלאס אדאמס" על כתיבה קומית חדשנית.
בסופו של דבר - ובדומה לעוד כמה דברים טובים שעברו מהרדיו לטלוויזיה - גם פילדינג ובארט עשו את הסוויץ'. ב-2004 התקבל הפיילוט השני של השניים ב-BBC. הם אמנם שובצו ברצועה נידחת בשעה 23:00, אבל בעונה השניה כבר עברו למשבצת נוחה יותר וקיבלו מועמדות בקטגוריית הקומדיה החדשה הטובה ביותר בטלוויזיה הבריטית (וכולנו יודעים שהמועמדות היא מה שבאמת חשוב).
זה לא מונטי פיית'ון, למרות שאם אהבתם את החברים של גיליאם וקליז תהנו גם מהגרפיקה, מהמופרכות, מהגבולות המטושטשים והתפאורה דלת התקציב של "The Mighty Boosh". יש בהם משהו מהטירוף של הסימפסונז, משהו מהנונסנס והתחכום של אדאמס. את התסריטים הם כותבים בעצמם (ושותלים בהם ים קריצות לפינות רחוב בתרבות המערבית כמו סדרת סרטי "רוקי" או "הארי פוטר"), כשבארט אחראי על השיר שמשתלב בכל פרק. אבל אל תתנו לקלות הדעת להטעות אתכם – the mighty boosh היא פיור פאן מהודק, מתוסרט היטב בלי גרם אחד מיותר של שומן. כל פרט, עד אחרונת השערות של נואל פילדינג, נמצא בדיוק במקום.
"אני לא מסוגל לכתוב שום דבר סטרייטי" הודה פעם בארט באחד הראיונות. "אני מנסה לפעמים, אני חושב שזה יהיה ממש נכון לעשות פעם משהו רגיל. ואז תוך שניה פתאום צצה איזו כרית מדברת או משהו". the mighty boosh הפכה לקאלט עוד לפני שיצאה, מבהיקה וממורקת, מפס הייצור של ה-BBC. ולכן היא תעמוד במבחן הקאלט המחמיר ביותר, כלומר בהקרנות חוזרות ונשנות כשמפעם לפעם היא רק נעשית מצחיקה יותר. בהתחלה תצפו בה כדי לפצח אותה, להתאפס על הז'אנר. אחר כך זה יהיה כדי לגבש עליה דעה, בסוף זה יהיה סתם בשביל לראות עוד פעם את הדג המדבר. ונסיים במילותיהם של ווינס ומון, תהנו מהתוכנית.
