הבועה

לאחרונה הצטברו במערכת המון שאלות על דברים שקשורים לגזים, ואנחנו לא מדברים רק על "איף, מי הפליץ?". קחו לדוגמה את טל וזיו מלהקת "פטיפון סמית": הם רוצים לדעת אם זה נכון שכשמאחסנים במקרר בקבוק קולה אחרי שפותחים אותו, עדיף להניח אותו בשכיבה מאשר בעמידה כי ככה בורחים ממנו פחות גזים. אנחנו רוצים לדעת למה הם לא משקיעים את כל כוח המוח הזה במציאת שם נורמלי ללהקה שלהם, אבל לא חשוב.

כדי להשיב לחברי גרמופון אלכסנדר, או איך שלא קוראים להם, פנינו לנחום מזא"ה — האיש, לא הרחוב — שהוא אחראי הדרכה בטמפו ומומחה בסוגיות קולה, פנטה ושאר מוגזים. ובכן, מזא"ה אומר שזה תלוי בנפח המשקה לעומת שטח הפנים שלו. ובמילים של בני אדם: אם הבקבוק כמעט מלא, בועת האוויר שבו קטנה, ולגז אין הרבה לאן לברוח. במקרה כזה לא משנה אם תניחו את הבקבוק בשכיבה או בעמידה, כל עוד הפקק סגור כמו שצריך. לעומת זאת, כשהבקבוק כמעט ריק יש בו המון אוויר, ואם תעמידו אותו (נו, את הבקבוק), פחות קולה תבוא במגע עם האוויר מאשר אם תשכיבו אותו. במצב הזה יברחו פחות גזים בעמידה מאשר בשכיבה, ומכאן שעדיף להעמיד, מה שנכון תמיד. אגב, מזא"ה מנדב עוד טיפ חשוב: הגזים בורחים פחות כשהקולה מאוחסנת במקרר, כי נוזל קר לוכד גזים טוב יותר מאשר נוזל פושר או חם.

ונעבור לקורא איתי קליין, שאין לו להקה עם שם טיפשי אבל יש לו בעיות אחרות: למה, הוא תוהה, כשנותנים מכה בתחתית בקבוק של משקה קל, יותר קל לפתוח אותו? או, אז כאן נחלקות הדעות בין המומחים. מזא"ה מטמפו מסביר שכשמכים על התחתית, חלק מהנוזל נותן מכה לפקק ומנער אותו מהמקום. אז קל יותר לפתוח את הבקבוק, כאילו מישהו עוזר לך מבפנים (כל זה נכון כמובן למשקאות לא מוגזים, כי מי שינער משקאות מוגזים ימצא שהוא אידיוט). לעומת זאת גורס דב לנדמן, הטכנולוג הראשי של החברה המרכזית לייצור משקאות קלים ומהאנשים שמביאים לכם את קוקה קולה, שבכלל לא יותר קל לפתוח בקבוק אם טופחים לו על הטוסיק. ואם שני ענקים כמו קוקה קולה וטמפו מתנגחים ביניהם, מי אנחנו שנכריע.

לפחות יש קונצנזוס בקשר לאורלי, ששואלת מאיפה בא הקצף כשמוזגים קולה או בירה, ולאן הוא נעלם אחר כך. לנדמן מסביר שמשקה מוגז מכיל בתוכו פחמן דו־חמצני, מה שמעניק לו את הטעם החמצמץ־עוקצני האופייני. בעת מזיגת המשקה משתחרר חלק קטן מהגז ממצב מומס למצב תוסס. המעבר של החומר למצב תוסס יוצר את הקצף על פני השטח, וכשהתהליך הזה מסתיים נעלם הקצף. כמה קצף נוצר וכמה זמן הוא שורד, זה כבר תלוי במרכיבי המשקה: אם למשל מוזגים סודה לכוס, הקצף נעלם עוד לפני שרואים אותו.

לסיום מגיע מזא"ה שוב עם טיפ חשוב: למזוג משקאות תוססים בזווית של 45 מעלות לדופן הכוס. לא להפיל אותם בבת אחת לתחתית, כי אז נוצרת הקצפה. ואלה היו 26 מילים בנושא "למה עדיף לשתות וויסקי וזהו".

וואט דה הליום

ועוד באותו עניין: שאלה על גז אציל מאת קורא אינפנטיל

גם לאופיר מולה יש שאלה על גזים: מה קורה לבלוני הליום שעולים לשמיים? האם הם נעצרים בגובה מסוים, נופלים, או ממשיכים הלאה לחלל? ולמה לא קיבלתי החודש את "פשוש"? (סתם, את זה הוא לא באמת שואל. הרי ידוע שמחלקת המנויים שלהם מתקתקת).

ובכן, אופיר היקר, זה מה שמציע הדוקטורנט עמר ברומברג מבית הספר לפיזיקה של אוניברסיטת תל אביב: דמיין לך חדר ריק שניצבת בו בלונדינית עם ציצים ענקיים. לצידה יש בלון שכולא בתוכו ליטר מאותו אוויר שיש מסביבו, כך שהצפיפות והלחץ בתוך הבלון שווים לאלה שמחוצה לו — ולכן הוא יישאר במקומו ולא יפרח למעלה או יצנח למטה.

עכשיו תבקש מנערת הגלגל להוציא את האוויר מהבלון, ולהחליף אותו בגז הליום באותו הלחץ. הליום קל יותר מאוויר, ולכן הבלון יהיה קל יותר מהאוויר סביבו ויתחיל לעלות למעלה. ככל שיעלה, הלחץ וצפיפות האוויר סביבו יירדו, כי אוויר נעשה דליל יותר כשמטפסים למעלה. וכך ימשיך הבלון לעלות, עד שיגיע לגובה שבו משקל ההליום שכלוא בתוכו שווה למשקל האוויר סביבו באותה יחידת נפח (ליטר, במקרה שלנו), ושם הוא יישאר. לא ייפול, ולא ימשיך לחלל.

רק שתדע, אופיר, לכלל הזה — של הבלון, לא של הבלונדה — קוראים "חוק הציפה של ארכימדס", על שם מתמטיקאי יווני שישב לו יום אחד באמבטיה וקלט פתאום למה הברווזים שלו צפים. אבל זה כבר נושא למדור אחר.