היא ידעה שהאבדון ממתין לה בקצה הדרך
שירלי יצאה לרחוב וצעדה על מדרכת האבנים הישנות שהבהיקו כשהשמש הציצה מבין העננים. ליד תחנת האוטובוס נתקלה שוב בפרננדו. הוא היה שעון על עמוד התחנה, לבוש ג'ינס וחולצה פתוחה ברישול. לשנייה חשבה שתוכל להתחמק, אבל אז הבינה שכבר הבחין בה. המשך הסיפור
"פרננדו!" נשמעה צעקה, ומנהל הקבלה התקרב למקום בצעדים נמרצים. "מה לעזאזל קורה פה?!" שאג.
"לא קרה כלום, זה בסדר", אמרה שירלי והתכופפה להרים את החפצים שהיו מוטלים על רצפת המעלית. דלת המעלית נסגרה רגע לפני שמנהל הקבלה הזועם הגיע. מבעד החריץ הצר, שנייה לפני שנסגרה סופית, ניתן היה לראות את עיניו רושפות.
בחלל המעלית השתרר שקט, "לאיזה קומה את צריכה להגיע?" שאל פרננדו והביט אל תוך עיניה. היא הביטה בתכולת תיקה ובבקבוק הבושם שהתנפץ וחשבה שאולי כדאי שבאמת תחזור לחדרה להתארגן. "קומה רביעית", השיבה.
הוא לחץ על הכפתור, וכשרכנה לסייע לו לאסוף את החפצים אחז בידה ברכות אך בהחלטיות וסימן לה שהוא יעשה את העבודה. היא נותרה עומדת, מביטה בו בסקרנות. פרננדו אסף במהירות את הדברים והניחם בתוך תיקה. כשראשו מוטה מטה, יכול היה לשלוח מבט אל רגליה החטובות מבלי שתבחין בכך. הוא אף הצליח לקלוט פיסה מחמוקיה הנתונים בביקיני אופנתי, מכוסה פריאו שקוף-למחצה. בעיניו נדלק שוב אותו זוהר אפל.
הוא הזדקף מלוא קומתו, עיני התכלת שלו קדחו הישר אל תוך נשמתה, ואז התכופף, טבל את אצבעו בשלולית הבושם שנותרה ומבלי להסיר את עיניו ממנה קירב את ידו אל אפו. "גברתי", אמר, "לא אשכח את הריח הזה לעולם".
שירלי, שהופתעה מהמחווה הישירה כל כך, הסמיקה בעל כורחה. למזלה שוב צלצל הפעמון והיא מיהרה החוצה כל עוד נפשה בה. כשנסגרה שוב הדלת עמדה במסדרון, מתנשמת. לבה הלם בחוזקה, והיא לא הצליחה להבין מדוע. שפתיה יבשו, רגליה כשלו, ולרגע חשה סחרחורת. "מאהבים לטיניים ארורים", חשבה לעצמה כשצעדה לחדר.
בארוחת הערב הסבו יואב והיא אל השולחן. על במה קטנה במרכז האולם ניגן גיטריסט את "קונצ'רטו ד'ארנחואז" ברגש, ושירלי שוב הוצפה אושר ללא גבול. היא אספה את ידיו של יואב בכפות ידיה ברכות ועצמה את עיניה, מתמכרת לרגע.
"אולי אפשר להמליץ לכם על מנת היום?" שמעה קול. היא פקחה את עיניה, ולחרדתה ראתה אותו שוב. הוא עמד ממש מאחורי כתפו של יואב, וכשנפגשו עיניהם, נדמה לה כאילו קרץ לעברה. "אני ממליץ על מנת הלוב..." שמעה את קולו המתנגן מתפוגג והולך.
"מה קורה לי!" חשבה, ופחד התגנב אל לבה. צילום: נועה איזנשטט www.noaaiz.com
פתאום נדמה היה לה שהיא נתונה בתוך חלום. הקולות מסביב הפכו עמומים, חיוכו של יואב ומבט השאלה שבעיניו עברו לנגד עיניה כמו בהילוך איטי. היא חשה בחילה קלה, ביקשה את סליחתם ומיהרה לשירותים. היא שטפה את פניה במים והביטה אל בבואתה שבמראה. "מה קורה לי!" חשבה, ופחד התגנב אל לבה.
כשחזרה לשולחן פרננדו כבר לא היה שם. הוא גם לא חזר לפקוד אותם שוב. היא אכלה בדממה, ולמרות כל נסיונותיו של יואב לדובב אותה, לא הצליחה לחזור לעצמה. "אני כנראה עייפה", אמרה, וכשסיימו לאכול ביקשה שיעלו חזרה לחדר, לישון.
לשנייה חשבה שתוכל להתחמק ממנו
ביום הרביעי לשהותם יצא יואב לפגישת עבודה שהשתלבה עם חופשתם במקום. היא נותרה לבדה במלון וחשבה שאולי תלך לה לטייל מעט בעיר. היא יצאה לרחוב וצעדה על מדרכת האבנים הישנות שהבהיקו חליפות כשהשמש הציצה מבין העננים. ליד תחנת האוטובוס נתקלה בו שוב. הוא היה שעון על עמוד התחנה, לבוש ג'ינס וחולצה פתוחה ברישול. לשנייה חשבה שתוכל להתחמק ממנו, אבל אז הבינה שכבר הבחין בה.
היא עמדה על מקומה והוא לא זע, המשיך להביט בציפורני ידיו כאילו כלום. היא היטיבה את אחיזתה בתיק וניגשה אליו בהחלטיות. "אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אבל דע לך שאני אשה נשואה!" ירתה לעברו. הוא הביט בה, ואז, בלי אומר, אחז בידה והוביל אותה במורד הרחוב.
כמו העכברים הצועדים בעקבות החלילן מהמלין אל מותם, ידעה שהאבדון ממתין לה בקצה הדרך אליה הוביל אותה בהחלטיות וברכות שאין לה סוף. אבל בדומה לאותם יצורים בישי מזל, היתה חסרת אונים. היא נשרכה אחריו אל שפת הנהר, שם הושיב אותה על ספסל וסיפר לה סיפורים קסומים על העיר. לפרקים צחקה, ומעת לעת הביטה בו בעיניים כלות כאילו היתה ילדה קטנה שבולעת את מעשיותיו של אביה לפני השינה. כך ישבו יחד עד שצמרמורת אחזה בה בשל הצינה שהביאה איתה רוח בין הערביים.
היא חשה שהיא עומדת להתעלף, אבל לא מצאה כוח להתנגד
סמוך למלון עצר לפתע, ולפני שהיה סיפק בידה להבין את המתרחש, קירב אותה אליו ונשק לה. היא חשה שהיא עומדת להתעלף, אבל לא מצאה כוח להתנגד. כך היתה מוטלת בחיקו, עיניה עצומות. וכשפקחה אותן, ראתה מעבר לכתפו את יואב, עיניו קרועות לרווחה באימה. היא רק הסתכלה בו, מבטה חלול, כמו אחוזת דיבוק, לא ניסתה אפילו לומר דבר.
פרננדו צעד נמרצות ברחובות השוממים, מביט מעבר לכתפו לוודא שאין איש עוקב אחריו. השמש שקעה זה מכבר, וקולות אמהות הקוראות לילדיהן לבוא לארוחת הערב נשמעו. לפתע נבלע לתוך סמטה חשוכה.
אור לפידים קידם אותו עת צעד במורד המערה הטחובה. באולם הגדול נאספו כבר צעירים רבים. שומר מגודל גוף לקח ממנו בדממה את חולצתו, והוא נותר במכנסיים בלבד. הוא שלף מכיסו בזהירות פיסת נייר מקופלת וסגר עליה את אגרופו בחוזקה. באולם הושלך הס.
"בניי ובנותיי", נשמע קול צרוד כאילו בקע ממעמקי השאול עצמו
אל במת האבן התקרבה דמות עטויה ברדס אדום. "בניי ובנותיי", נשמע קול צרוד כאילו בקע ממעמקי השאול עצמו, "כולכם למדתם על בשרכם את כאב האהבה. אתם יודעים כבר את מה שכל בני האנוש הטיפשים מנסים בכוח להכחיש: אין אהבה אמיתית. אספתי אתכם מתהומות הנשייה, חילצתי אתכם מן המרה השחורה, ועכשיו הגיע הרגע להשיב את התמורה. הפכתם לשליחיי, תפקידכם היה להראות לכל השוגים בחזיונות כי האהבה אינה אלא מקסם שווא, תרמית נבזית. נדרשתם לשאוב את כוחה מן האוהבים ולהביאה אליי. יעלו ויבואו שליחיי".
אחד אחד טיפסו הצעירים אל מזבח האבן והניחו עליו את פיסות הנייר המקומטות שאחזו בידיהם. גם תורו של פרננדו הגיע. הוא ניגש אל המזבח ועמד להניח את הנייר. לרגע היסס, מול עיניו חלפו פניהן של איזבלה ושירלי. הוא נסוג, כאילו לא רצה להיכנע למחשבה שאין סיכוי לאהבה.
"בני!?" נשמע הקול.
ביד רועדת הניח את הנייר על המזבח וקד. שיערו השחור והארוך גלש מעל עורפו וחשף קעקוע בצורת לב שבור, שמתחתיו חקוקות המילים
Ubi amor, ibi dolor
האהבה מביאה יגון.
