מעשה זמרי של הורי הצברים

"אמר לה ינאי לשלומציון המלכה: אל תתייראי לא מן הפרושין ולא מן הצדוקין, אלא מן הצבועין, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".

כשאשתי, חברה בוועד ההורים בבית ספר בפתח-תקווה, סיפרה כי מתקיימת ישיבת ועד "בנושא האתיופים", חשבתי לתומי שבכוונתם לוודא כי אותם ילדים, שראיתי מדי פעם משחקים לבדם בבית הספר, משתלבים בו היטב. "כל הכבוד", ציינתי לעצמי.

באותה ישיבה היא לא נכחה לבסוף, אך טרחה להתעדכן מחברים אחרים, שחזרו ממנה מזועזעים. כששמעתי מה כוונת ראשי הוועד "בנושא האתיופים", נעשה בשרי חידודין-חידודין. נזכרתי בסיפורי החברים שעלו מחבר העמים על הקצבת המכסות ליהודים במוסדות השונים שם.

לא ניתן להתייחס למעשה השביתה הזה בשוויון נפש. גם מי שחושב שמטרת השביתה צודקת – ועל כך ניתן בהחלט להתווכח – אינו רשאי לפצוע את נשמתם של ילדים רכים. כיצד יכול ילד שעלה זה מכבר מאתיופיה, ולומד בבית הספר, להכיל עוצמה כזו של שנאה כלפיו?

לא יועילו ההסברים המלומדים בדבר "אחריות העירייה" ולא ההצהרות הריקות בדבר "אהבת ישראל שוויונית". הילדים אינם טפשים. הם מבינים כי בית הספר כולו שובת כיוון שהם "נטל כבד מדי" על תלמידיו צחי העור. לצערי הרב, לא מדובר בתובנה אישית גרידא. מדובר בתלמידים רכים שבכו, פשוט כך. הזילו דמעות כשהבינו את המתרחש סביבם. הם יישאו את הצלקת הזו בנפשם כל חייהם.

הציבור הדתי אוהב להתפלפל על טיבה של המדינה. האם היא יהודית ודמוקרטית, או דמוקרטית ויהודית. אין כל ספק, כי במקרה המכוער הזה לא פועלים המשביתים מטעמים דמוקרטיים ואף לא כדי לקדש את צביונה היהודי של המדינה, אותו צביון של שותפות-גורל היהודים באשר הם. אני מאמין כי חלק מחברי הוועד פועל מתוך רצון טוב, אך מבלי להפנים כי ישנם אמצעים שהמטרה אינה מקדשת. לא פחות מכך אני חושש, לצערי, כי חלק אחר מחבריו פועל ממניעים טהורים פחות.

בכיתתו של בני ישנם שני תלמידים בני העדה האתיופית. האמנם לא יוכלו המורות להתמודד עם תלמיד או שניים נוספים? אילו מדובר היה בנסיונות כנים לסייע לבני העדה בהשתלבותם, כפי שטוענים בלהט הבוחשים בקדירה, אין כל ספק כי היו מפנים את מרצם לחשיבה חיובית. דמיון מועט ורצון טוב וכן יכולים להעלות על הדעת מגוון פתרונות למצב: מורים משלבים; בנות שירות, אולי אף מקרב העדה עצמה; תוכניות שילוב בהן יאמצו ילדים "צברים" ילדים עולים. ניתן אפילו לבקש מהורי התלמידים לתת כתף במשימה הכל-כך חשובה הזו, במקום לבקש מהם להפגין על יד העירייה שיש פה יותר מדי שחורים.

יוזמי השביתה, האם אתם באמת מאמינים בטענות המגוחכות שלכם בדבר "חלוקת הנטל"? האם אכן תעדיפו שהילדים ילמדו במוסדות חרדיים, בדרכם אין אתם מאמינים, במקום לגדול על ברכי דרך ה"תורה והעבודה" בה אתם מתפארים? אם את בניכם ובנותיכם אינכם שולחים למוסדות אלו, מדוע זה אתם קוצבים להם מכסה של עולים?

אחי ואחיותי היקרים, שעלו בדרך חתחתים מאפריקה הרחוקה לציון משאת נפשם: אנו אוהבים אתכם. אנו שמחים על שבניכם ובנותיכם לומדים עם בנינו. אנו חפצים לראות אותם גדלים והופכים לאזרחים גאים במולדתם ובקרב עמם, אזרחים המרגישים חלק מן החברה, שומרים על זהותה ומפרים אותה. אנא מכם, אל תתנו לקבוצה של אנשים – ולו אלו המנסים להצטייר כמובילי הכלל – לגרום לכם להפסיק להאמין בכך.

מיכאל לינדנר, הורה לילד בכיתה א' בבית הספר 'מורשה' בפתח-תקווה