בסימן שאלה

עטרה דה לנגה מסרבת להתרגש מההאצה במעמדה כספקית אקססוריז לסלבריטיז. "כן", היא אומרת בנונשלנטיות, "בדיוק סיפרו לי שאיך קוראים לה לקחה אקססוריז שלי לבכורת הסרט שלה בהוליווד, נדמה לי שקוראים לזה 'מהיר ועצבני'".

גל גדות ענדה אקססוריז שלך בבכורה בהוליווד?

"כן, גל גדות. את מכירה אותה?".

אז דה לנגה לא קוראת את מדורי הרכילות באובססיביות, וההתמצאות שלה בנופי הסלבס המקומיים לוקה בחסר. די מפתיע כשמדובר במישהי שמעצבת שמלות ואקססוריז ייחודיים שנמכרים בבוטיקים כמו "לימקה", "קפסולה", "קום איל פו", "ברזילי", "קרן נפתלי", "עידו רקנטי" ועוד. זה פחות מפתיע כשמגלים מי עומדת מולך: ירושלמית עם עבר דתי־לאומי. "בהתחלה היה לי קשה להבין שיש עולם שלם של אופנה שאני לא מחוברת אליו", היא מספרת. "גדלתי בחברה סגורה יחסית להשפעות מבחוץ, הכי רחוק שאפשר מ'פרויקט מסלול'. ההתאקלמות הזו בעולם שאת לא יודעת עליו כלום מראש, הכריחה אותי לעבוד יותר קשה. אבל יש לזה גם יתרונות - אני לא מעצבת בסגנון "גוצ'י" או שמוצ'י, אני מעצבת בסגנון עטרה".

תוצאה אוונגרדית וחדשנית. עיצוביה של דה לנגה 

"תמיד הרגשתי שאני שונה"

דה לנגה (30) נולדה בירושלים לזוג הורים דתיים־לאומיים, ניצולי שואה מהולנד, היא הבת הצעירה מבין חמישה ילדים. אמה היא עיתונאית וסופרת מפורסמת בהולנד, ואביה שימש כווטרינר הראשי של ירושלים במשך שנים. "תמיד הרגשתי שאני שונה. זה לא שהדתיות בבית הייתה כובלת או מקשה, לא הרביצו לי בשוט או אמרו מתי להתפלל. הייתה דתיות נעימת הליכות, אבל לי זה לא התאים. כל הזמן הסתקרנתי מה יש שם מעבר, לא רציתי להיות כמו כולם. הייתי ילדה ששואלת המון שאלות ומצפה לקבל תשובות. עוד בגיל צעיר הרגשתי שזה לא ממש המקום שלי, ושמעניינים אותי דברים אחרים. כששלחו אותי לאולפנה בכיתה ט', מבחינתי זאת הייתה תחילת הסוף. זו הייתה ממש טעות לשלוח אותי לשם. אני רציתי בית ספר לאמניות, ושלחו אותי למקום שבו מצפים ממך ליישר קו. ממש לא אני".

במה זה התבטא?

"ביום הראשון, למשל, באתי לבושה בחצאית עד הברך - צנועה, לפי ההלכה. אבל המנהלת, אישה ענקית ומפחידה, צרחה עליי שאני לא צנועה מספיק ושבחיים לא אבוא בחצאית הזו, ושאם זה יקרה עוד פעם אני אעוף מבית הספר. אני חושבת שזה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי, זה ממש עשה לי טראומה. המסגרת שם הייתה מלחיצה מאוד ומפחידה יותר עם השנים, כי הדרישות הופכות למחמירות יותר ויותר. במקום להשקיע בידע שלך, שזה מה שציפיתי מהתיכון שלי, משקיעים במהות הדתית שלך. היו לי שיעורי תושב"ע, תנ"ך, תורה, דינים ופרשת השבוע, ואני רציתי ללמוד דרמה. נחנקתי שם".

הלחץ הדתי בא לידי ביטוי גם מחוץ לבית הספר. "השכונה שגדלתי בה הפכה ליותר ויותר חרדית. היו בה אנשים שממש המאיסו עליי את הדת, הם הפכו אותה למשהו שנוא. לקח לי המון זמן להבין שאין להם מנדט על אלוהים, לא רציתי להיות שייכת אליהם", היא מספרת.

"כשהייתי הולכת לטייל עם חברות שלי מבני עקיבא בשכונה, בכל יום שישי תלמידי הישיבה היו משליכים עלינו אוכל מהקומות העליונות של הישיבה שלהם. אף פעם לא חזרתי נקייה, אף פעם! תמיד זרקו עליי גבינה, ביצים, עגבניות, שקיות חלב. הייתי עומדת בתדהמה ולא מבינה - מה עם 'אל תשחית'?! מה עם 'לא להלבין את פני חבריך ברבים?!'. על חצי מעשרת הדיברות הם עברו תוך כמה דקות. אז הבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה".

"ערב אחד ליוויתי חברה הביתה והשווצתי בחצאית שלי, שהייתה באורך המותר. מאחד הבתים יצא איש מזוקן, הכריז על עצמו כ'רבי של הרחוב' והודיע לי שאם אי פעם אני שוב אעבור ברחוב שלו - הוא ידאג שמשמרת הצניעות תשבור לי את העצמות. חודשים לא נרדמתי אחר כך בגלל הפחד, ולא העזתי לעבור ברחוב ההוא שוב".

ילדה אסור, ילדה מותר

אחרי כמה התנגשויות רעיוניות עם הנהלת בית הספר, שביקשה ליישר את התלתלים של הנערה יחד עם רוחה הסוררת, החליטה דה לנגה להירשם למכינה של ניסן נתיב בירושלים. "מבחינת בית הספר זה היה הקש ששבר את הגמל. ניסיתי להציג את זה כחוג, הסברתי שאלך לאולפנה בבוקר ובצהרים אלמד שם, אבל הם לא הסכימו בשום פנים באופן. הבטחתי להיות ילדה טובה - לא להתנשק עם בנים ולא להתלבש קצר, אבל לא היה עם מי לדבר. עד שהמחנכת שלי, שהייתה אישה חכמה, אמרה לי: 'עטרה, אנחנו לא בשבילך, תעזבי'. וזה באמת מה שעשיתי".

איך בני המשפחה שלך הגיבו?

"בהתחלה היה להם קשה מאוד. אני מניחה שהם הרגישו כאילו הם מאבדים אותי, ופחדו שלא תהיה לי בגרות או שאני אצא לתרבות רעה. אחרי כמה לילות קשים הצלחתי לגרום להם להבין שאין מה לריב ולהתווכח. עם כל העצב שבדבר, כבר לא הייתי שם".

דה לנגה עזבה את הבית וסיימה את בחינות הבגרות בבית ספר אקסטרני. "רק ב'ניסן נתיב' התחברתי לעצמי לראשונה. בלי מותר ואסור, בלי הוראות. להפך - ללכת עם עצמך, למצוא את המקום שלך. אם באולפנה הייתי ילדה שונה כי היו לי ידידים וזה נתן לשאר הבנות לגיטימציה לקרוא לי בשמות, ב'ניסן נתיב' פתאום הייתי שווה בין שווים. הגובה, השם והתלתלים שלי היו יתרון, ולא משהו שצריך לדכא כי הוא שונה".

את מתגעגעת לפעמים לאורח החיים הדתי?

"רוב האנשים הדתיים נשארים דתיים מכוח האינרציה. הולכים לבית הכנסת ולבני עקיבא ומסתובבים עם אנשים דתיים. כולם מסביבך ככה, אז זה נראה לך מקובל ונכון. אבל אני לא אדם של אינרציה - אני אדם של חיפושים ושאלות, וזה פשוט לא התאים לי".

חיות וחיוכים

את השירות הלאומי בחרה דה לנגה לעשות בגן החיות התנ"כי בירושלים, שם נשארה במשך חמש שנים. "אני מתה על חיות ועל התמימות שלהן. זה היה מקום נפלא לגדול בו. הייתי מסוגלת להיכנס לתוך הכלוב ולהבין תוך כמה שניות מה לא בסדר עם מי. חיות הן גם הרבה יותר נחמדות מאנשים. עד היום אני מתגעגעת לתחושה שהייתה לי כשהייתי שם".

לקראת סיום התפקיד, החליטה דה לנגה ללכת ללמוד טיפול בליקויי למידה ב"שיטת אלבאום" המפורסמת, שם גם עברה אבחון וגילתה שהיא סובלת מהפרעת קשב חמורה: "האבחון הרגיש כאילו באה פיה ונגעה בי, ופתאום הכול היה בסדר, הכול היה מובן. אחרי כל הפעמים שהיה לי קשה להקשיב בשיעורי תושב"ע ותמיד אמרו שאני מפונקת או עצלנית, פתאום גיליתי שזה בכלל לא בשליטתי. הגילוי הזה הבהיר לי שאני לא יכולה לטפל באנשים. במקום לנסות לתקן את הנפש שלהם, החלטתי להתמקד בחיצוניות שלהם ולהפוך למעצבת אופנה".

הבנת משהו באופנה?

"ממש לא. הייתי אאוט־סיידרית לגמרי. תחשבי שכל הנעורים שלי עברו עליי בגרביונים ובשמלות מסורבלות, ובגן החיות לבשתי במשך חמש שנים מכנסי חאקי וחולצה ירוקה, כי את מי אני צריכה להרשים? את הפילים? ללבוש חצאית מיני, גרביונים עד הברכיים ולהסתובב עם תיק בית ספר - זה הכי קיטשי, הכי פרחי, הכי רחוק מהעולמות שביקרתי בהם".

כמו יתר המעברים בחייה, גם המעבר לעולם האופנה לא היה נטול בעיות. היא התקבלה למגמת עיצוב אופנה ב"בצלאל", ובמשך שנתיים חיפשה את מקומה: "מלהיות עטרה המיוחדת, הבלונדינית והגבוהה שעושה צרות, הפכתי להיות אחת מ־1,000. פתאום כולם מיוחדים וכולם צבעוניים, ואיפה אני בבלגן הזה? בשנתיים הראשונות הרגשתי שאני בתוך סיוט, ושאף אחד לא מבין אותי, את הרקע שלי ומה אני רוצה לעשות".

איך התגברת על זה?

"בחופש שבין השנה השנייה לשלישית, החלטתי לעבוד קשה. ישבתי עם מגזיני אופנה, צפיתי בערוץ האופנה, למדתי סטייל ותפירה, עשיתי שיעורי בית ובניתי את הביטחון שלי. הבנתי שזה שלא הייתי חשופה לזה כל החיים כמו אחרים זה לא חיסרון, אלא היתרון שלי. הבנתי שאני באמת יכולה להיות מקורית, לעבוד עם פולימרים, להמציא שיטות סריגה משלי, טכניקות וחומרים".

ואכן כך קרה. כיום דה לנגה ידועה בשוק האופנה כמעצבת צעירה ונועזת שלא פוחדת ללכת רחוק עם העיצובים שלה, ומשתמשת בחומרים לא קונבנציונליים כמו גומי שנסרג בסריגת קרושה, הדפסים פולימריים ועוד. התוצאה היא לרוב אוונגרדית, חדשנית ובלתי מתפשרת. בדיוק כמוה.

בניגוד לאחיה הגדולים שכבר אמונים על משפחות וצאצאים, דה לנגה שומרת על רווקותה בעקשנות: "קשה לי עם זוגיות. אני עדיין מאמינה שאני נסיכה, ואני מחכה שהנסיך שלי יבוא. נשתמרה בי המון תמימות בקטע הרומנטי, אבל אני עוד לא מוכנה להקים משפחה".

וכשתקימי משפחה, לדת תהיה בה מקום?

"אני אחשוף את הילדים שלי לצדדים החיובים בדת, למסורת, למשפחתיות, אבל הם יגדלו לפי מה שהם יבחרו להאמין בו. אני לא אכפה עליהם שום דבר, רק ללכת אחרי החלומות שלהם".