מי שכתב לי שירים הפך למפלצת שרודפת אותי
אפילו עם אמא שלי לא יכולתי לדבר, רק לבלוע ולשמור בתוכי. מי היה מאמין לי? אני באתי אליך. במושגים של אז זו היתה הסכמה שאין עליה עוררין. עברו המון שנים עד שהבנתי את המשמעות האמיתית של מה שקרה, את המילה המפורשת: אונס
גם אותך לא הייתי מזהה. בוודאי הזדקנת. זיפים של עייפות ושער מקליש ומלבין הם בוודאי מסכה על פניו של הנער שאהבתי כל כך. ושאני שונאת כל כך.
אבל הפצע שפצעת אותי לא השתנה במאום. הדימום לא פסק מאז עשרים ושלוש שנים פחות יומיים. וכמו בכל שנה לפני התאריך הזה אני מתחילה לרעוד. זה מלווה אותי בכל יום אבל התאריך הזה של בחינת הבגרות האחרונה שלנו והערב שבא בעקבותיה, התאריך הזה משמעותי יותר מהכל.
רוגעלך. היית מאמין שאני לא מסוגלת להיות בקרבתם? שרק הריח שלהם גורם לי לסחרחורת ובחילה? וכל זה בגלל צלחת הרוגעלך שהבאת באותו לילה לחדר שלך. אותם רוגעלך בערימה שהתמקדתי בהם כל אותם רגעים ארוכים כמו נצח.
בעלי לא מכיר את כל הסיפור. לא ראיתי טעם לגרום לו למצוקה. הוא רק יודע שאני לא סובלת את תחילת החופש הגדול. הוא תולה את זה בהמולה, בצורך למצוא סידור לילדים, בקיץ. ואין לי שום כוונה לספר. פעם יחידה בודדה שכמעט ניסיתי לספר על זה היתה לי קשה כמו הדבר עצמו והשתתקתי, מעבירה נושא באלגנטיות שאימצתי לעצמי עם השנים.
נדמה היה לנו שאנחנו כל כך גדולים
אתה זוכר כמה התרגשנו אז? בסוף יב'? נדמה היה לנו שאנחנו כל כך גדולים. כל כך מבינים. כל כך מנוסים. שהנה הנה מתחילים להם החיים האמיתיים. נדמה לי שלך היה קצת יותר משבוע בין סיום הבחינות ועד לגיוס.
אני זוכרת איך לא הפסקת לדבר על היחידה אליה אתה מתגייס. היית מאושר ואני חששתי לך. ידעתי שזה מסוכן ואת החששות שלי, את האהבה שלי, אתה ניצלת. ואולי אפילו לא הבנת עד הסוף את משמעות המעשים שלך, אבל זה לא חשוב. בגיל 18 וקצת אתה כבר נושא באחריות למעשיך, רק שאתה מעולם לא לקחת אחריות שכזו.
כבר כשקבענו לצאת בערב לחגוג לא הייתי שלמה עם עצמי. רציתי ללכת לפאב אמיתי ואולי אפילו לשתות אלכוהול, אבל חששתי לחזור לבית שלך ולשכב בפעם הראשונה.
היינו חברים בסך הכל שלושה חודשים ועוד לא התאים לי. הייתי כל כך סגורה, כל כך חוששת. הלב שלי, הלב החכם שלי לא נתן לי להרגיש בטוחה איתך, לא מוגנת, לא מספיק אהובה ועטופה.
אבל אתה בחלקלקות לשון ניגנת במדוייק על המיתר הזה שלי. החשש של יתומת מלחמה מלאבד עוד אדם יקר. השבועות בהם טיפטפת לי מצד אחד כמה אתה רוצה אותי, ומצד שני כמה מסוכן הולך להיות השירות הצבאי שלך - עשו את שלהם והסכמתי.
הסכמתי לרעיון והסכמתי למועד. פחדתי לאבד אותך, טיפשה שכמוני. אהבתי וחשבתי שגם אתה אוהב, או לפחות שכנעתי את עצמי בזה. אבל לא על זה אני כועסת, אתה לא שונה במאום מגברים אחרים. כולכם תאמרו ותעשו הכל כדי לקבל את מה שאתם רוצים.
חמקנו בשקט לחדר שלך
אני זוכרת איך יצאנו מהפאב בפנים סמוקות. אני מחשש והתרגשות וקצת מחום, אתה משתי כוסות בירה ששתית. בטח לא שמת לב שאת הדרך לבית שלך עשינו בשתיקה. הלב שלי התחיל לדפוק חזק יותר ויותר ככל שהתקרבנו. אני זוכרת את החושך בדירה, ההורים שלך ישנו, אחותך הגדולה נשארה בבסיס, ואנו חמקנו בשקט לחדר שלך. בדרך אספת מהמטבח את השקית עם הרוגעלך והצלחת.
כשנעלת את הדלת בחדר שלך הלב שלי התחיל ממש להלום. הרגשתי איך הגרון שלי מתייבש. במבט לאחור ברור לי שלא הייתי מוכנה בכלל. בת יחידה לאמא שאיבדה את בן זוגה בגיל 28 ומאז לא הצליחה לשקם את חייה. גדלתי מלאה בחששות ופחדים, חסרת כל אמון בעצמי.
וכשהצעת לי חברות שינית את הסטטוס שלי כל כך, שחשתי ממש חייבת לך. פחדתי רק מהרגע שתעזוב אותי והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. הכל. נתתי לך לגעת בי ולהפשיט אותי במלאת שבוע לחברותינו. כעבור שבועיים נוספים כבר עשיתי כמעט כל מה שביקשת. רק את הפעם הראשונה דחיתי ודחיתי עד שכבר לא היה לי לאן לדחות.
כשעמדנו והתנשקנו בחדר שלך רעדתי כולי. אתה נישקת אותי בעיניים עצומות והעיניים שלי התרוצצו וחיפשו מפלט. לא הרגשת עד כמה כל גופי מתוח. איך יכולת להרגיש? כל כולך היית ממוקד שם, בתוך התחתונים שלך. אני לא זוכרת איך הפשטת אותי. אני רק זוכרת את עצמי במיטה תחת כובד משקלך. נתתי לך ליהנות מגופי, נתתי לידיים שלך לגעת בכל. חשבתי שאולי אני סתם עצורה, שהנה עוד קצת ואני נפתחת אליך, ולא יכולתי.
כל כך כעסת כשניסיתי לשנות את רוע הגזירה כששלחתי יד לגעת וללטף כמו בפעמים הקודמות. "הבטחת", לחשת לי באוזן ולא יכולתי לקחת את מילותיי בחזרה.
רגלי התאבנו במקומן ולא הייתי מסוגלת לפשק אותן, וכמה שניסית לא הצלחת. האימה הזדחלה במעלה גרוני. אני זוכרת את עצמי לוחשת לך שאני לא רוצה, שאני לא יכולה, והלב שלי דפק כמו משוגע. והמבט הזה בעיניים שלך, מבט טורף שלא הכרתי. תפסת את המותניים שלי והפכת אותי על הבטן.
הפכת את האהבה שלי אליך לשנאה
אני מנסה מאז לנתח את הרגע הזה. הרגע של איבוד השליטה המוחלט. את הרגע בו הפכת את האהבה שלי אליך לשנאה. איך יכול להיות שהנער שכתב לי שירים רגישים כל כך ולחש לי מילים עדינות כל כך, הפך בשניות למפלצת שתרדוף אותי כל חיי? ואיך זה ששכבתי שם ולא צעקתי, ולא התנגדתי, איך הצלחת להצמית אותי, ואין לי תשובה.
מאותו רגע, כל שאני יכולה לזכור זה את הקפלים של השמיכה שלך. את הצלחת של הרוגעלך, את הידיים שלך מצמידות אותי למיטה, את החדירה ואת הכאב מתפשט בגופי. כמו סכין מלובנת שננעצה בי. אני לא זוכרת מה אמרת או איך נשמת, או כמה זמן זה נמשך. הכל בער ושרף לי. בכיתי בלי דמעות, מכאב, מהשפלה. מאובדן.
אני לא זוכרת איך קמתי או איך התלבשתי. אני זוכרת נסיעה שקטה לבית שלי ופרידה בלי מילים. אני זוכרת מקלחת ארוכה ארוכה במים רותחים ובדמעות רותחות עוד יותר.
ניסיתי לבנות לי חיים חדשים
לא ראיתי אותך מאז, וגם אתה לא חיפשת אותי. בטיפשותי חשבתי שאתה כועס עלי. כמה מטומטמת הייתי. את הימים עד הגיוס שלך העברתי בבית, לא העזתי לצאת החוצה. וגם אחרי שהתגייסת פחדתי להסתובב בסופי שבוע למקרה שאתה בחופשה.
אפילו עם אמא שלי לא יכולתי לדבר, ולא עם אף אחד אחר. רק לבלוע ולשמור בתוכי. מי היה מאמין לי? אני באתי אליך, לחדר שלך, אני. במושגים של אז זו היתה הסכמה שאין עליה עוררין. עברו המון שנים עד שהבנתי את המשמעות האמיתית של מה שקרה. את המילה המפורשת: אונס.
בהזדמנות הראשונה שהיתה לי עברתי לגור במקום אחר. ניסיתי לבנות לי חיים חדשים, יצאתי עם כל מה שזז אבל שום קשר לא החזיק מעמד. לא יכולתי לסבול מגע. עד שהגיע זה שטרח וקילף ממני את כל ההגנות בהמון סבלנות ואהבה.
התחזקתי. למדתי לאהוב את עצמי. לראות את השווי שלי. למדתי לשלוט בגורלי ובגורלם של אחרים. אני כמעט אדם אחר היום.
ולמרות זאת הפצע עדיין שותת. סוף יוני, עשרים ושלוש שנים פחות יומיים.
מבוסס על סיפור אמיתי.
