מלך הקסטות עירום

ככל שהטברנה של פרנס מפליגה במעלה סולם הרייטינג ומשאירה את דודו טופז מאחור, כך גונחים בייאוש מפיקי המוזיקה המזרחית. תעשיית המוזיקה המזרחית בישראל – שעדיין מהווה תעשיית אינדי אוטונומית המבוססת על מפיקים פרטיים – מדשדשת כבר כמה שנים בסכנת התמוטטות כלכלית. החברות הוותיקות של ראובני ובן מוש סובלות מהפסדים כבדים ומפיקות מספר אלבומים זעום. אם בעבר היתה תדמית הענף כזו של שיגשוג ושל מאות-אלפי עותקים – לפחות בתחנות המרכזיות – כיום כבר ברור כי הענף נתון בסכנה קיומית ממשית וכי המכירות רחוקות מלהיות בסדרי-גודל שאפילו מתקרבים לעבר המפואר.

גם המצליחים החדשים של הענף - אבי גואטה ורותם הפקות - מוגדרים כמחזיקים את הראש מעל המים ולא יותר. מתנה יפרח הוא המפיק היחיד שמצליח כלכלית, הרבה בזכות זיכיון ההפצה לאלבומי אייל גולן. מאיר ראובני, מייסד אימפריית "האחים ראובני" האגדית, כבר הודיע שהוא שוקל לפרוש ולעבור לתחום אחר - לעסקי הצילום של אליצור ראובני, אחיו הצעיר.

באופן פארדוקסלי, דווקא הניצחון הגדול של המוזיקה המזרחית בטלוויזיה אינו מייצר רווח כלכלי עבור המפיקים. ההמונים לא נוהרים לקנות דיסקים בחנויות אחרי שצפו בזמרים בטלוויזיה. בשנות השמונים, כשהאלילים היו אלמונים לתקשורת, נרשמה הסתערות מתמדת של הקהל על הבסטות בשווקים, שם נמכרו הקלטות. מכיוון שתחנות הרדיו התעלמו, זו היתה למעשה הדרך היחידה להאזין לזמרים. כיום יש הרבה יותר מדרך אחת להאזין לסחורה, אבל הסיבה העיקרית להתמוטטות המפיקים המזרחיים היא – כמו בכל תחום מוזיקלי אחר – תעשיית זיופי הדיסקים והקלטות, שמותירה את המפיקים (שממילא חיים על מתח רווחים נמוך) עם כיסים מרוקנים וחוסר מוטיבציה להפיק אלבומים חדשים.

מאיר ראובני: "אני מיואש"

במשרדו הקטן מול שוק התקווה, יושב ראובני, מלך הקסטות לשעבר, כשמאחוריו מבהיקים תקליטי הזהב של אמניו: האלבום הראשון של הלהקה המזרחית הראשונה "צלילי הכרם", זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה ויואב יצחק. לאחרונה חדל ראובני להפיק אלבומים חדשים. היחידים שעדיין עובדים איתו הם חיים משה ורון שובל. "הפשע השתלט על הענף וחיסל אותי", הוא אומר. "עכשיו באה גם האינתיפאדה החדשה, ולמי יש מצב רוח. האחיין שלי, שעזב עכשיו את החנות, אמר לי: "אני משתגע בחנות, מה יש לי לעשות עם שני קליינטים? בשלוש שנים האחרונות החזקנו בשיניים, אבל אני לא רואה את הקצה, אני מיואש".

בימי תור הזהב, היו מכוניותיהם של המפיצים מכל רחבי הארץ יוצרות פקק תנועה מול החנות של ראובני. היום המקום ריק, ואפילו הרמקולים המופנים אל השוק הפסיקו לנגן מוזיקה מזרחית נון-סטופ. אגדה אחת מספרת כי כשניגש יום אחד ראובני לתחנת משטרה והתלונן על מפעל זיופים שגילה בצפון הארץ, ענה לו השוטר: "אין דבר. תן להם לזייף, מה אתה רוצה, שהם יתחילו לגנוב?".

10 אלפים עותקים – הצלחת-ענק

אותה אווירת נכאים שוררת אצל האחים בן מוש. אביגדור בן מוש ייסד את המקום ב- 1985 יחד עם אחיו, משה בן מוש, מאבות המוזיקה המזרחית. השניים הפעילו חנות ואולפן הקלטות במקביל. הלקוח הראשון שלהם היה זוהר ארגוב, בסוף ימיו. אחריו הגיעו מרגלית צנעני, איציק קלה, יואב יצחק, שלומי שבת ואלי לוזון. "כל תעשיית המוזיקה בעולם בבעיה, ובארץ חברות התקליטים הממוסדות לא מרוויחות כסף מהאלבומים המקומיים", אומר בן מוש, "אלא חיות מהזיכיון למכור מוזיקה בינלאומית.

"אנחנו נפגענו יותר כי לנו אין את הגב שנותנים לחברות התקליטים הממוסדות. הם מקבלים תמלוגים שמנים מרשות השידור וזכייניות הטלוויזיה. אותנו לא משמיעים מספיק ברשות השידור, ובגלי צה"ל פשוט ממשיכים להחרים את המוזיקה המזרחית".

גם בן מוש ממעט בהפקות. לאחרונה השקיע בפרויקט מוזיקלי בשם "אגדה ישראלית", בביצועו של יזהר כהן, שכלל חמישים שירים עבריים מכל הזמנים. "השקעתי יותר מ- 200 אלף דולר; אף גוף ממלכתי לא עזר לנו במימון פרויקט מכובד שכזה".

בעוד אצל החברות הממוסדות אמן מוציא אלבום ורק אז מתחיל להתפרסם, בשוק המזרחי התהליך לרוב הפוך: האמן מופיע, ולפי תגובות הקהל מחליטים על הוצאת אלבום. ממילא האלבום הוא רק כרטיס ביקור ולא מקור לרווחים, היות שהכספים זורמים בעיקר מרווחי ההופעות.

כמויות העותקים הנמכרים בשוק המזרחי ירדו באופן דרמטי מאז תחילת שנות ה- 80. חצי מיליון עותקים שמכר אז זוהר ארגוב מקבילים כיום למכירתם של 100 אלף עותקים. מכירה של 10 אלפים עותקים מאלבום בודד פירושה זמר מוכר ומוערך.

יפרח מתנה חוצה את הקווים

מגע הזהב שהיה לראובני ובן מוש עבר לכוכבים החדשים – אבי גואטה, מתנה יפרח ורוני רותם. שלושתם מקפידים להוציא אלבומים חדשים לשוק, חלקם של אמנים אלמונים לחלוטין. בסיס הצלחתו של גואטה מתחיל בתרנגולת הזהב שרית חדד, שגואטה משמש גם כמנהלה האישי. המפיצים המגיעים למשרדיו של גואטה כדי לרכוש אלבומים של חדד לוקחים בדרך גם אמנים אחרים. בזכות חדד, לגואטה יש אפשרות מיקוח והזדמנות להפיץ זמרים חדשים.

איש התעשייה המזרחית מעיד על גואטה: "הוא עובד בחוכמה. יש לו אולפן משלו ונגנים שמקבלים משכורות, וכך הוא חוסך בעלויות ההקלטה. חוץ מזה, למרות שהוא סוחר ממולח, הוא אדם נעים הליכות".

"ראובני ובן מוש הפסיקו להפיק", אומר איש תעשיה אחר. "אין להם את הכוח ליצור. הם יושבים במשרד ולא מתאמצים – אין להם מעורבות עם מה שקורה הרחוב, הם לא מעודכנים ומפיקים רק דברים בטוחים ועתיקים. הם מוכרים את הקטלוג הישן. בקיצור - הם התעייפו. מתנה, גואטה ורותם, לעומת זאת, מתרוצצים ומנסים למצוא זמרים חדשים. הם עושים הכל בהתלהבות".

היהלום החדש בכתר המזרחי הוא מתנה יפרח, שהחל לאיים על מעמדו של גואטה – שעד לאחרונה נחשב למפיץ המוביל בשוק המזרחי. יפרח הוא הפתעת העונה. עד לפני שנתיים החזיק בכוכב אלמוני אחד – משה כהן – ולחם למען גיבורי הז'אנר התורכי. בהופעותיו הטלוויזיוניות תקף את הקיפוח ואת מפיקי הז'אנר התימני, שנמאסו עליו. אבל אז, במפתיע, ערק מהמחנה התורכי אל מחנה האויב התימני (יפרח, אגב, הוא תימני במוצאו) ומאז הוא רווה רק נחת ומזומנים.

בהתלהבות של מומר, הסתער על כוכבי הז'אנר התימני, שממילא ישבו מושבתים מהקלטות, והחל לייצר פרויקטים: בשלב הראשון הפיק את "אבי סינוואני שר שירים מהסרטים", ואז סחב את דקלון וחיים משה לאיחוד ראשון מזה עשרים שנה, ובהמשך קיבץ את כל כוכבי הזמר המזרחי ל"חברים שרים את זוהר ארגוב". לשיאו הגיע השנה, כשהיה מעורב בפרשת השרוף. לטענתו, גם הוא לא ידע שמדובר בצינוביץ'.

הכוכב העולה השלישי, רוני רותם, מנהל את "רותם הפקות" ומחזיק ברוב כוכבי הז'אנר התורכי: מזהבה בן ועד אבי ביטר ושריף. רותם מתפרנס מהפקת אמנים רבים בסדר-גודל בינוני וקטן, ובשנה האחרונה הקים גם חנות מקוונת באינטרנט - אתר מקצועי ומושקע.

כך או אחרת, השמועות על הזהב המתגלגל על ריצפת אולפני ההקלטות המזרחיים הופרכה לאחרונה חד-משמעית כשהד ארצי החליטה לסגור את המחלקה המזרחית שהקימה, לאחר שנה וחצי בלבד של פעילות. העתיד? לא ברור, אפילו אפילו אותו בטח עוד יזייפו.