מסע לאתיופיה
ג'ודי אורון, עיתונאית, סופרת ומרצה, גילתה את גיבורות ספרה "בכי הג'יראפה" בעקבות מעורבותה עם הקהילה האתיופית ומסע מרגש שאיחד משפחה
ספרה של ג'ודי פורש עלילת הישרדות מצמררת ומדהימה של נערה החווה השפלה, התעללות ואונס, שנאלצת לעבוד כשפחה. למרות הכל, היא לא מוותרת על החלום להגיע לירושלים ולהתאחד עם משפחתה. הספר מגיע לשיאו בפרק בו מתארת ג'ודי את מציאתה וקנייתה של וודיטו מעול מעבידתה.
ג'ודי ואחיה נולדו במונטריאול. בשנת 1967 בשל הפסקה בלימודים נסעה לישראל לקטיף עגבניות בקיבוץ, שם סיימה לימודי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה והתקבלה לעבודה בעיתון "ג'רוזלם פוסט", בו כתבה טור שבועי באנגלית, ומאוחר יותר, בתקופה בה החל "מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל, ניהלה את קרנות הצדקה.
"פתחתי קרן רביעית המיועדת לעזור לאותם עולים, ויום אחד הגיע אלי בחור אתיופי וביקש ממני עזרה כספית כדי להביא את משפחתו מאתיופיה, והוועדה סירבה לממן. גייסתי כספים מחברים כדי לעזור לו. הבחור חזר עם שישה מבני משפחתו ועוד 20 ילדים שהופרדו מהוריהם במסעם לסודן".
בינתיים עזבה ג'ודי את עבודתה בעיתון והקימה קבוצה של חברים שגייסו כספים על מנת לתמוך במשפחה אתיופית עד שתוכח זהותם היהודית ויוכלו לעלות ארצה. "ב-1989 הגיע תורי לנסוע לאתיופיה. היו לי שני דרכונים, קנדי וישראלי, כך שיכולתי לגייס את עזרתן של שתי השגרירויות". כשהגיעה לאתיופיה, ביקשה ממנה עובדת סוציאלית שסיימה את שליחותה לשמור על ילדה בת 10.
"כל מה שידעתי היה שמשפחתה נמצאת בארץ. היא רוב הזמן לא הייתה בהכרה ולא יכולתי לדלות ממנה פרטים נוספים. כשהבאתי אותה להוריה בארץ סיפר לי האב שיש עוד בת אחת בשם וודיטו, שנשארה מאחור באתיופיה ושעקבותיה נעלמו. אביה שכר את שירותיו של אדם שנסע לאתיופיה לחפש אותה, אך חזר עם בשורה מרה: וודיטו מתה.
“אביה של לאוטן, שהיה איש חולה מאוד, ידע שלא יוכל לטפל בה, ביקש ממני אם תוכל להתגורר אצלי, ומשפחתי קיבלה אותה בזרועות פתוחות. לילה אחד שמעתי קול בכי מחדרה. לאוטן בכתה וכתבה מכתב. שאלתי למי המכתב, והיא ענתה 'לאחותי וודיטו'. הייתי בהלם, הרי וודיטו מתה! לאוטן התעקשה שאחותה עדיין בחיים, ושהיא בטוחה שהאדם לקח את הכסף אליו ולא חיפש מספיק טוב".
כיצד קרה שהם נפרדו?
"בבלבול שנוצר, יצאו הוריה ואחיה את הכפר לכיוון אדיס אבבה. היא ואחותה נותרו מאחור. לאוטן הייתה מאוד חולה, וודיטו יצאה לכפר הקרוב להזעיק עזרה ושם נעלמה. מצאתי מישהו שראה אותה ואמר שלדעתו היא שפחה ושהיא בסכנת חיים גדולה. הייתה זו פעם ראשונה ששמעתי על המושג 'שפחה'. אך עדותו נטעה בי תקווה ויצאתי לכיוון אתיופיה.
"התחלתי לחפש אותה אבל לא היה זכר לעקבותיה. נסעתי לאמגודיס יחד עם ידיד שלי, שהיה הקונסול הישראלי הראשון באתיופיה. הפצתי שמועה שמי שיביא את וודיטו בריאה ושלמה, אשלם לו סכום נאה. הוויזה שלי עמדה לפוג ועדיין לא מצאתי אותה. מספר ימים לאחר מכן הגיע זוג תיירים מגרמניה כדי לערוך מחקר. ידעתי גם שהם עוברים דרך אמגודיס. ביקשתי להצטרף, והם הסכימו בשמחה. המונית בה נסענו הייתה כל כך ישנה שההגה היה יוצא מדי פעם ממקומו והמצמד היה קשור עם חבל לדלת. בדרך סיפרתי להם מה מטרת נסיעתי, והם התלהבו מהרעיון לשחרר שפחה".
הנסיעה לאמגודיס הייתה ירייה באפילה?
"כן. אמנם חיפשנו בכפרים נוספים אבל הייתה לי הרגשה טובה לגבי אמגודיס. עמד שם מישהו שנראה לי כמו קצין שעליו היו כלי נשק רבים. שאלתי אותו אם הוא מכיר את וודיטו, ולהפתעתי השיב בחיוב. הבטחתי שאשלם אם יצליח להביאה אלי בריאה ושלמה. אני והזוג המשכנו במסע בעוד כמה כפרים וכל פעם שהגענו לכפר מסויים הקיפו אותנו אנשים שהבטיחו להביא את וודיטו אלי. הנהג, שבהתחלה לא היה ידידותי בכלל, הציע לי לחזור לאמגודיס ולבטוח באותו קצין. חזרנו לאמגודיס ולאחר כחצי שעה חזר הקצין כשהוא אוחז בידו ערימה של סמרטוטים. הוא פתח את דלת המונית וזרק את החבילה בפנים. וכאן אני מפסיקה את הסיפור, כדי שיהיה כדאי לקרוא את הספר".
לפני כמה זמן אירע הסיפור הזה?
"לפני 22 שנים. במשך השנים וודיטו נידבה מעט פרטים על ההתעללות שעברה באותן שנים בהן הייתה שפחה. כשרחצתי אותה בפעם הראשונה ראיתי על גופה סימני התעללות קשים. במהלך כל השנים ניסינו לשמור בסוד את העובדה שהייתה שפחה. עד אז לא הבנתי כל כך את משמעות המילה. אגלה רק שבנסיון שלי לקנות אותה הותקפנו ע"י המון זועם וכמעט ונהרגנו. וודיטו הייתה חולה כמעט במצב סופני, עם סימני מכות וצלקות מכוערות על כל גופה. כשהבאתי אותה אל רופא המחנה הוא פשוט הסתכל ואמר לי שיכול להיות שלא תשרוד. היא השתעלה כל הלילה ומשקלה היה כ-30 קילו".
מנעת את החשיפה בגלל הטראומות שעברתן?
"אישית, לא רציתי לחשוף את הסיפור שלה. גם לא תחקרתי אותה אף פעם. מצד אחד זה היה פרדוקס כי אני כעיתונאית, עומדת מול הסיפור הגדול ביותר של החיים שלי ולא יכולה לעשות עם החומר כלום. ברור שרציתי לחשוף את הסיפור, וזאת לא על מנת לקבל פרס אלא על מנת לחשוף את ההתעללות שהיא עברה. אבל, מהר מאוד היא הפכה להיות שלי ודאגתי לנפשה. היא מיוחדת, יש בה קסם רב וחוש הומור, וזה מה שעזר לה לשרוד. בארץ היא התגלתה כתלמידה מבריקה, ותוך שלוש שנים החלה ללמוד באוניברסיטה. היום היא אשה עם הרבה מאד כישורים, מצליחה, אהובה על לא מעט אנשים ויש לה חיים טובים".
ג'ודי מספרת על המפגש המשפחתי של וודיטו, שהיה טעון רגשית. "הבאתי אותה ישר אל ביתי, ומשפחתה הגיעה לביקור ראשוני. באותה פגישה הגיע בני מחופשה בצבא לבוש מדים, והיא פערה זוג עיניים בתמהון. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראתה חייל מגן על המדינה ולא מאיים על מדינה, כפי שראתה באתיופיה".
על ג'ודי הופעל לחץ ע"י חברים לפרסם את הסיפור אבל היא סירבה.
"לא אימצתי אותן רשמית. אבי הבנות ביקש ממני להיות האפוטרופסית של שתיהן ולהיות אחראית על התיקים הרפואיים והחינוכיים. הן היו גדולות דיין כדי להחליט מה הן רוצות. אנחנו התמזגנו לתוך המשפחה שלהן, וספגנו את ההווי האתיופי. הבנות כבר בהתחלה קראו לי אמא, והיום אני גם סבתא. וודיטו חוגגת שני ימי הולדת. היום בו נולדה, והיום בו קניתי אותה".
אז למה החשיפה עכשיו?
"וודיטו ביקשה ממני לחשוף את הסיפור. בני, שהוא במאי ומפיק, הלך לבקר אותה והיא ביקשה שיצלם הסיפור שלה. בני סרב כי ידע עד כמה אני קנאית לפרטיות של הבנות. לאחר דין ודברים הגענו לפשרה שהוא יקליט את סיפורה בלי תמונות. היא ביקשה ממנו שיתנצל בשמה בפניי על שלא סיפרה לי הכל, כי לא רצתה לפגוע בי. במהלך סוף שבוע שלם הסתגרתי בחדר, שמעתי את ההקלטות ובכיתי ללא הפסק. ואז התגלגל הרעיון שאכתוב ספר על המאורעות, בשינוי שמות האנשים והכפרים. מעבר לשינויים אלה הכל אותנטי ואמיתי.
"וודיטו החליטה לפרסם את סיפורה מכמה סיבות. קודם כל היא הרגישה אסירת תודה למדינת ישראל, שעשתה הרבה למען העדה שלה. שנית, היא רצתה שהאנשים ידעו איזה כוחות יש לעדה שלה - ללכת ברגל לסודן, בידיעה ברורה וכמעט וודאית שהסיכויים למות הם גדולים. שלישית, היא רצתה לחשוף את נושא העבדות וההתעללות הרבה ממנה סובלים ילדי אתיופיה".
למה "בכי של ג'יראפה"?
"לוודיטו שלי יש צוואר ארוך ויפה. לאחר שפדיתי אותה ברחנו מהעיירה במכונית, והיא ביקשה ממני לצלם אותה. עצרנו את המכונית וכיוונתי את המצלמה לכיוונה, וכל פעם היא פשוט נעלמה לי מהפוקוס. כשהבטתי בה ראיתי שהיא משתחווה, עד שהאף שלה נגע באדמה, כי כך היא נהגה לעשות כשהייתה שפחה ועמדה מול אנשים. אמרתי לה, 'וודיטו, עוד מעט את מגיעה לישראל, ושם אנחנו לא משתחווים לבני אדם. רק לאלוהים. יש לך צוואר כל כך יפה, כמו לג'יראפה. את צריכה לשאת את ראשך בכבוד'. היא החלה לצחוק ואמרה שגם אמה נהגה לאמר לה כך. כל כך התאהבתי במטאפורה הזו, שהחלטתי לקרוא לספר בשם זה.
19 שנים עברו עד שאחזה ג'ודי בעט והחליטה לכתוב את הספר, תחילה באנגלית. בינואר האחרון, הקיבוץ המאוחד וספריית הפועלים הוציאו מהדורה בעברית, לקראת יריד הספר הבינלאומי, והספר זכה בשבעה פרסים.
