זכאים למפעל חיים
חלקם התחילו לעבוד כשהיו נערים, אחרים החלו אחרי הצבא - ורובם עובדים באותו המקום כבר מעל 30 שנה. חזרנו לעובדים ותיקים ברחבי הארץ כדי לבדוק מה החזיק אותם כל השנים ולמה הם לא מתכוונים לצאת לפנסיה בקרוב
אדמונד איטח, 33 שנה בתנובה: "הייתי חוזר על הכל"
"אני מחלק את מוצרי החלב של תנובה כבר 33 שנה", מספר אדמונד איטח. "המוצר שאני הכי אוהב לחלק למכולות ולמרכזי הקניות הוא הקוטג'. למה? כי מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, הקוטג' זה תנובה".
איטח בן ה-58, תושב קריית ביאליק, התקבל לעבודה בחברה כשהיה בן 25. מאז ועד היום הוא משמש באותו תפקיד של מחלק מוצרי חלב בין זכרון יעקב לגליל העליון. "אני עובד שנים ארוכות באותו תפקיד וגם אוהב אותו מאוד", אומר איטח. "אם היה מתאפשר לי, הייתי חוזר על כל המסלול שעשיתי מחדש. למרות שמדובר בעבודה פיזית שכוללת הרמת ארגזי מוצרים, לא חשבתי אף פעם לשנות תפקיד כי טוב לי איפה שאני נמצא".
הוא נשוי לאליס, אב לקרן (31), שי (30) וזוהר (23) וסב לרז בן שנה. פגשנו בו במקום עבודתו - המרכז הלוגיסטי במפרץ חיפה הממוקם ברחוב העמלים. ולא מדובר במקרה. "המקום הזה מופעל על ידי בני אדם, זהו מקום שנותן שירות", מבהיר פיני פריאל, מנהל המתחם. "כאן מקבלים את המוצרים מהמחלבות במגוון של מעל 500 מוצרי חלב, ומהצד השני מקבלים את ההזמנות מהחנויות ומפיצים להם את המוצרים".
יום העבודה של איטח מתחיל ב-02:00 לפנות בוקר. "אני מגיע למרכז הלוגיסטי, ולאחר העמסת המוצרים למשאית יוצא עם העוזר שלי לקו החלוקה בסביבות 05:00-04:00. זה תענוג לעבוד ולנהוג בכבישים בשעות האלו. את הסחורה אני מקפיד למסור לקליינט כשהוא נמצא בחנות. נאסר עלינו להשאיר סחורה ללא השגחה", הוא מספר.
על השאלה כיצד הוא עומד בעומס הפיזי שנים כה רבות עונה איטח: "הניסיון גובר על הפיזיות. אם אתה עובד נכון, זה קל מאוד. לא מרגישים את המאמץ הפיזי".
כמו כל עובד, איטח זוכר את תקופת המלחמות וירי הטילים לעבר הצפון. "במלחמת המפרץ אספתי את עוזר המחלק שלי בשתיים בלילה והיינו בדרך לתנובה. כשעמדנו ברמזור אדום ליד קניון לב המפרץ, נפל מול העיניים שלנו טיל שנורה מעיראק. הרגשנו את ההדף. סובבתי את המשאית וחזרתי הביתה. במלחמת לבנון השנייה כבר עבדנו כרגיל וחילקנו מוצרים בכל רחבי הצפון. כל לקוח שנשאר פתוח קיבל מאיתנו מוצרים".
אוליה זוהר, 41 שנה בזוגלובק: "הייתי הבוסית של אלי זוגלובק"
כשעלתה עם משפחתה מגיאורגיה, לפני 41 שנה ובעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, אוליה זוהר לא חלמה שהעבודה הזמנית שמצאה כנערה במפעל זוגלובק תהפוך לעבודתה הקבועה עד היום. היא גם לא תיארה לעצמה שהמפעל, בו היא משמשת עד היום כמחסנאית, יהפוך לביתה השני.
"הייתי עם כמה בנות, ראיתי מחסן קטן וצריף ונכנסתי. חיפשתי עבודה וחשבתי שבמקביל לפרנסת המשפחה אוכל גם ללמוד. שם פגשתי את אירמגראד ז"ל, שהייתה המייסדת, והיא מאוד אהבה לקבל לעבודה עולים חדשים", היא מספרת.
מאז זוהר עובדת כבר עם 3 דורות של משפחת זוגלובק. "עבדתי עם דור המייסדים ולאחר מכן עם הדור השני, עם עמי זוגלובק שאף פעם לא אמר 'תעשו' - אלא היה מתחיל את העבודה וכולם היו ממשיכים אחריו. וגם עם הדור השלישי, אלי זוגלובק, שכיום מכהן כיו"ר הקבוצה".
ואז זוהר מתקרבת, ממתיקה סוד: "כשאלי היה בן 7 הוא התחיל לעבוד בחופשות הקיץ אצלי במחסן. הדביק תוויות וסידר לפי מספרים קטלוגיים. מילדות צפיתי שיגיע רחוק. הוא היה עובד מצוין ובעל מוסר עבודה גבוה, ואמרתי שייצא ממנו משהו כי הוא היה מאוד מיוחד".
אלי זוגלובק, ממרום כיסאו כיו"ר הקבוצה, לא שוכח גם הוא את מי שהעבידה אותו בימי החופשה. "בכל חופשת פסח או בחופש גדול אחי ואני היינו מקבלים משימות לחופש מההורים. התפקיד שלי היה לעבוד אצל אוליה, הייתי צריך להדביק מדבקות על המוצרים ואוליה הייתה הבוסית שלי. ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי כדי שהיא תהיה מרוצה ממני".
מוטי סגל, 38 שנה בשטראוס: "אני האבא של מילקי"
עוד כשהיה תלמיד בית ספר, נהג מוטי סגל (64) להגיע בחופשות הקיץ, כשהוא רכוב על אופניו, למפעל שטראוס הסמוך למקום מגוריו, לשטוף בקבוקים ולמלא אותם בחלב.
בתום לימודי ביולוגיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, התחיל סגל לעבוד כמנהל פיתוח ומעבדה במחלבות שטראוס, עוד כשהייתה בגבולותיה הקטנים בחצר האחורית של בית המייסדים בנהריה. אחר כך עסק במגוון תפקידי ניהול בתחום המחקר הפיתוח, טכנולוגיית מזון, אבטחת איכות ועוד; וכיום הוא מנהל המחקר והפיתוח העתידי של מחלבות שטראוס.
היום, 38 שנה אחרי, הוא עדיין עובד באותו המפעל, ובין היתר אחראי לפיתוח מוצרים כמו סימפוניה, גבינת סקי, מעדן הגולן, גמדים, דניאלה, אקטיביה ואקטימל. אבל אין ספק שגולת הכותרת שלו היא המצאת מעדן המילקי.
"כאשר השקנו את המילקי, איש לא דמיין את ההצלחה", הוא מודה. "זה המוצר הנמכר ביותר ונחשב למעדן מספר אחד, עם עשרות מיליוני גביעים בשנה על כל טעמיו. כדי להצליח חייבים להיות יצירתיים, עם ראש פתוח, לא להפסיק ליזום ולחלום. הרעיון יכול להיות נפלא, אבל אם הוא לא טעים שום דבר לא יעזור. מזון חייב להיות טעים".
מאז זרמו הרבה מים בגעתון, המחלבות התפתחו וכיום כבר ישנם מאות מוצרים ומתחרים רבים. "מוצר שלא יתקבל באהבה ייעלם מהמדף, וכך קרה לכמה מוצרים שהציבור לא אהב מסיבות שונות. לפעמים זהו גם כוחו של הרגל", הוא מסכם.
מור עמירן, 38 שנה בקוקה קולה: "במתיקות ובטעם לא מתפשרים"
כבר 38 שנה שמור עמירן עושה את הדרך מביתו באשקלון למפעל קוקה קולה בבני ברק. עבורו פסי הייצור של המשקה השחור הם הבית, המקום בו בילה יותר מכל מקום אחר בחייו. בינתיים הוא פוסע לאורך פסי הייצור של קו 8, המכונה גם "האולם הסגול", כשמולו נעים הבקבוקים, מסודרים בשורות, על הסרט הנע, בדרכם לאריזה בקרטון השישייה המוכר.
"הגעתי לפה כשהייתי ילד", הוא מסביר. "עוד לא מלאו לי 15 שנים אז". הוא החל את דרכו בעבודות הניקיון והעבודות הפשוטות בפס הייצור, וטיפס עם השנים עד לתפקידו כיום כמנהל משמרת באולם הסגול שמופקד על 50 עובדים.
עמירן מנהל ביד רמה את האולם שמייצר כ-25 אלף בקבוקי משקה מדי שעה. המכונות עובדות 24 שעות ביממה, 5 ימים בשבוע. אם יש מחסור, אז גם ביום שישי עובדים ופסי הייצור מפסיקים כמה שעות לפני כניסת השבת.
"התחלתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה של המשפחה", הוא מספר, "החברה הזאת נתנה לי המון, פה למדתי מחשבים וכל מה שדרוש לי כדי להתקדם ולהתאים את עצמי להתקדמות הטכנולוגית של המכונות, וגם למדתי לתקן כל חלק במכונה שמתקלקל".
עמירן עומד ליד עמדות המחשב, קורא את הנתונים, מזין מספרים למחשב ויודע לנתח כל עקומה בגרפים שמופיעים מולו. "אני שולף באקראי בקבוקי קולה מפס הייצור וטועם בלשון. אם חלילה יש ירידה במתיקות או בגיזוז אני מיד עוצר ומתקן. על איכות המשקה וטעמו אין פשרות", הוא מסביר.
עד היום הוא עבר כבר בכל התפקידים במפעל: "אני מכיר את כל מחלקות כאן, יודע לעשות את כל התפקידים וגם את כל הסודות. טוב, חוץ מסוד אחד - הנוסחה הסודית של הקולה", מסכם עמירן.
יוסי תוכמה, 43 שנה ביוניליוור: "הגעתי לפה ילד, היום אני בן 60"
"יוניליוור זה הבית הראשון שלי", מודה יוסי תוכמה (60) מקריית ים. לאור העובדה שהוא התחיל את עבודתו במפעל החברה שבמפרץ חיפה כבר בגיל 16, האמירה הזאת לא מפתיעה במיוחד. "אני אוהב את המקום הזה", הוא אומר וההתרגשות נראית היטב בעיניו. "אני אוהב את העובדים, אוהב את מה שאני עושה. מעולם לא הרגשתי שחיקה או חוסר רצון להתעורר בבוקר ולהתייצב במפעל".
מוצרי החברה נמצאים כמעט בכל בית בישראל, ותוכמה משובץ במחלקת הרטבים והממרחים במפעל, שם הוא עובד כמלגזן. הוא נשוי, אב לשניים וסב ל-4 נכדים. "הילדות שלי הייתה לא קלה", הוא משתף. "למדתי בפנימיות וכשהייתי בן 16 אחי הגדול, שעבד במפעל שנקרא אז 'תלמה בלו בנד' לא רצה שאסתובב ברחובות אז הוא הביא אותי לפה".
התפקיד הראשון של תוכמה היה באריזות של מחלקת החומוס. הוא עבד 8 שעות בכל יום וכן שעות נוספות. כעבור 9 חודשים קיבל קביעות. "יום אחרי השחרור מהצבא החזירו אותי לעבודה כאן כדי להפעיל את לוחות הבקרה והמכונות במחלקה, אחר כך נשארתי שם 20 שנה", הוא אומר.
לדבריו, "הגעתי למפעל הזה ילד והיום אני כבר בן 60. יש לי כאן חברים ותיקים, שנים ארוכות שאנחנו הולכים יחד, אפילו לאירועים ושמחות. התחלנו מהברית של הילדים שלנו וכעת אנחנו הולכים ללידת הנכדים".
שושנה רובין, 62 שנה בגלעם: "לא הציעו לי לצאת לפנסיה"
באוקטובר 2010 הפיקה חברת גלעם מקיבוץ מענית חוברת מיוחדת - 12 עמודי כרומו צבעוניים מוקדשים כולם לציון יום הולדתה ה-80 של שושנה רובין. מאז עברו כמעט 4 שנים והיא ממשיכה לצבור פז"ם ולנהל את הידע בחברה, והפנסיה לא נראית באופק. ואם כל זה עוד לא הרשים אתכם, נספר שבקרוב היא סוגרת 62 שנות עבודה בחברה. לא יום אחד פחות.
גלעם הוקמה בתחילת שנות ה-40 בשל מחסור בסוכר בימי מלחמת העולם השנייה. "המטרה הייתה לייצר תחליף לסוכר, כאשר חומר הגלם היה תירס, שממנו ייצרו עמילן ומן העמילן ייצרו סירופ גלוקוז שהוא תחליף הסוכר", היא נזכרת. "מדי פעם היה מחסור בסוכר כי הוא שימש גם כמזון לבהמות, ואת המחסור השלימו אז בדורה מסוריה שהם הפסיקו למכור לנו בשנת 1948".
רובין, בת 84, חברת קיבוץ ברקאי השכן למענית, עלתה לישראל בתחילת שנות ה-50 מלוס אנג'לס, מספר חודשים אחרי בעלה, שהיה לקראת גיוס לצבא האמריקני כלוחם במלחמת קוריאה והעדיף לשרת בצה"ל. הם עברו הכשרה קצרה בקיבוץ עמיר בגליל העליון והצטרפו לברקאי. סמוך לעלייתה לישראל היא נקלטה במפעל גלעם שהיה אז מפעל קטן, צעיר ומשפחתי. נקלטה, ומעולם לא עזבה.
"אני לא שוקלת בכלל לצאת לפנסיה", היא מבהירה. "אני מרגישה פעילה גופנית וגם מנטלית בזכות זה שאני ממשיכה לעבוד. מה גם שעד היום איש לא הציע לי לצאת לפנסיה, אלא להיפך. רק ביקשו ממני להישאר עוד ועוד".
