מדינה בתוך מדינה, ואיפה המדינה

לפני שנים אחדות נכנסתי לאטליז בעיר סכנין. אם אינני טועה, סיפרתי את הסיפור הזה פעם, כאן או בעמודים אחרים של העיתון. המטרה לא הייתה לקנות, לא בשר ולא דגים. בעל האטליז התגלה כבן שיחה מרתק, והשיחה הסתעפה והתארכה. בשלב מסוים שמתי לב שהאיש מדבר על מגזר מול מגזר: המגזר הערבי עושה כך וכך, המגזר היהודי עושה כך וכך. "רגע אחד", הפסקתי אותו. "אנחנו לא מגזר. אנחנו הרוב".

"אם אנחנו מגזר, גם אתם מגזר", השיב האיש בנחת. זה היה משפט מכונן: באותו רגע תפסתי שבמונח "מגזר" יכול להיות משהו מעליב. מגזר הוא קטע מתוך שלם, משהו שאפשר לקפח אותו, להתעלם ממנו, אולי אפילו לזרוק אותו כשמתחשק. מגזר הוא מונח שמזמין לעג בתוכניות סאטירה. הוא מזמין לעג לא רק כשמדובר בערבים; גם כשמדובר בחרדים או במתנחלים. מגזר הוא מיעוט.

כאשר נתניהו ביקר ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, למחרת הפיגוע שם, הוא נשא נאום שבו הטיח בערביי ישראל שהם "מדינה בתוך מדינה". מדינה הוא מונח מכובד יותר ממגזר, הרבה יותר מכובד, אבל לא הכבוד עמד לנגד עיניו של הנואם. הוא שם את האצבע על מציאות קיימת, מציאות עגומה, בלתי־נסבלת, שהחמירה בתקופת כהונתו כראש ממשלה. הוא חיפש אשמים, ומצא אותם – מיליון וחצי אשמים.

המגזר הערבי איננו היחיד שמתקיים כמדינה בתוך מדינה. גם מגזר המתנחלים מתנהל במובנים מסוימים כמדינה בתוך מדינה, שלא לדבר על המגזר החרדי. כל מגזר והשאיפות האוטונומיות שלו, כל מגזר ומעלותיו, כל מגזר והפרות החוק שלו. למחדלים באכיפת החוק במגזרים השונים אחראית קודם כל הממשלה. זאת מדיניותה, אלה רצונותיה.

הכמויות האדירות של נשק בלתי־חוקי ושל עבריינות גוף ורכוש במגזר הערבי הן דוגמה טובה: אלמלא בחרה המשטרה להתעלם במשך שנים מהתופעה, היא לא הייתה מתקיימת, בוודאי לא בראש חוצות. לא נוח להודות בכך, אבל יש לא מעט צדק בקובלנה של חברי הכנסת הערבים שאומרים: כשערבים רצחו ערבים בנשק בלתי־חוקי התעלמתם; מה אתם קופצים עכשיו, כשערבי רצח שני יהודים בנשק חוקי.

אחד הסעיפים בהחלטת הממשלה על תוכנית לפיתוח יישובי המיעוטים מדבר על הקצבת 750 מיליון שקל בתוך חמש שנים להקמת תחנות משטרה במגזר. אני מניח שאת הסעיף הזה יבצעו: זאת תרומתו הצנועה של נשאת מלחם לביטחונם האישי של אזרחי ישראל, יהודים כערבים; אבל השאלה מה יקרה לסעיפים האחרים פתוחה. רק שני גורמים בירושלים מחויבים לה באמת: נשיא המדינה רובי ריבלין והרפרנטים באגף התקציבים באוצר.

אתמול אישרה הממשלה תוכנית חומש אחרת, בת 2 מיליארד שקל, לפיתוח יישובי הדרוזים והצ'רקסים. בהודעה החגיגית שפירסמה הממשלה היא נתנה קרדיט על ההחלטה לראש הממשלה, אבל לא טרחה להבהיר מה הקשר בין תוכנית לתוכנית (זאת תוכנית ישנה, שאושרה בעבר, אמרה לי דוברת האוצר אתמול. אין קשר בין שתי התוכניות. ועדיין אני מתקשה להבין, אם התוכנית ישנה על מה החגיגה, ואם היא חדשה למה להקציב פעמיים לאותה מטרה לאותם מגזרים באותן שנים).

בקיצור, ההתמודדות עם הסתלקותה של המדינה מאחריות למגזרים מסוימים דורשת חשיבה הרבה יותר רצינית, המון כסף, ובעיקר רצון טוב. ערביי ישראל לא נהנו עד היום ממאגרים של רצון טוב בממשלות ישראל, ודאי לא בהרכב של הממשלה הנוכחית. הם לא היו על סדר היום.

גל הטרור הנוכחי דוחף את היהודים ימינה; ההבחנה בין פלסטינים תושבי הגדה לערבים אזרחי ישראל מיטשטשת. "הוא אזרח, אבל ערבי", אמרה בראיון לערוץ 2 גברת מכובדת מרמת אביב ג', ולא חשה שמץ אי־נוחות. הממשלה רוכבת על הגל הזה ומעצימה אותו. גם הממשלה, כמו הגברת ההיא, מאמינה שערבי לחוד ואזרח לחוד.