"החיים בחוץ הפכו לכלא החדש שלי"
עשור בדיוק אחרי שסיפורה של נטשה קמפוש הסעיר את העולם: הצעירה האוסטרית שנחטפה על ידי פסיכופת ונכלאה בביתו במשך שנים, מספרת איך למרות שיצאה לחופשי, היא עדיין לא מכירה את טעמו של החופש
במשך תקופה ארוכה היא עבדה על הטראומה שלה, ואת העוצמה הבלתי נתפסת שלה אפשר לזהות בעובדה המדהימה שהיא חוזרת כיום לבית שבו הוחזקה, "כדי לעבוד בצורה טובה יותר על הטראומה שלי". הבית ברחוב היינר 60 ברובע שטראסהוף בווינה הועבר לבעלותה על ידי בית המשפט, כפיצוי על הסבל הרב שחוותה במשך שנים. "אבל האמת היא שאני חווה את הבית הזה יותר כקללה, ולא כמשהו טוב", סיפרה לאחרונה לטלוויזיה האוסטרית, שמלווה אותה בשבועות האחרונים. "זה לא רק בגלל העלויות הגבוהות שתחזוקת הבית דורשת ממני, אלא כי לרוב אני פשוט לא מרגישה טוב כשאני שם. זהו מקום זר, למרות שביליתי בו כל כך הרבה שנים".
קמפוש, בשפת גוף בטוחה בעצמה, מלווה את העיתונאי ברחבי הבית, מספרת עליו ועל עצמה, אבל רק למקום אחד היא לא נכנסת לעיני המצלמות: המרתף שבו הוחזקה באופן קבוע בשלוש השנים הראשונות לחטיפה.
עם ציון עשר שנים לשחרורה היא עומדת לפרסם בימים הקרובים ספר שני, אוטוביוגרפי, "עשר שנות חופש". "אספר בו בדיוק מה קרה לי", היא מבטיחה. "אני רוצה את החיים שלי בחזרה, אני רוצה שיידעו שמותר לי להיות כאן, מותר לי לחיות, מותר לי להתפתח".
תעלומת היחסים
זה קרה ב-2 במרס, 1998. קמפוש, אז בת עשר, נחטפה על ידי וולפגנג פריקלופיל (44) כשהייתה בדרכה לבית הספר. פריקלופיל הוביל אותה במהירות לביתו שבפרבר של וינה — במרחק לא רב מבית הוריה — וכלא אותה במרתף אפל שגודלו שישה מטרים רבועים. בהמשך אישר לה הפסיכופת להסתובב גם בשאר חלקי הבית, אבל אילץ אותה לרדת שוב למרתף בסופי שבוע, כשאימא שלו הייתה מגיעה לביקורים.
פריקלופיל, שהיה מהנדס תקשורת מובטל, התאבד על פסי הרכבת ביום שבו היא ברחה. לאחרונה הועלו באוסטריה ספקות רבים לגבי מותו, והרשויות באוסטריה כבר לא פוסלות את האפשרות כי הוא לא שם קץ לחייו אלא למעשה נרצח על ידי גורם עלום שאולי לא רצה שתיחשף העובדה שהחטיפה בוצעה על ידי יותר מאדם אחד. למעשה, כבר תקופה ארוכה שמסתובבות באוסטריה שמועות שהחוטף היה חלק מקנוניה גדולה יותר.
באוסטריה מתרגשים לקראת ציון העשור וקמפוש, היום בת 28, הסכימה להיפתח בפני התקשורת המקומית, לחזור עם העיתונאים לבית האימה - שם, מתברר, היא מבקרת אחת לכמה שבועות - ולספר על מה שעבר עליה בעשר השנים מאז חזרתה לציוויליזציה. "בשנים בשבי קצת הרגשתי כמו קורבן של הנאצים במחנה ריכוז", חושפת הצעירה בפעם הראשונה מאז. "החוטף שלי העריץ את אדולף היטלר והוא רצה שאני ארגיש כמו שקורבנות הנאצים הרגישו. הוא כמעט לא נתן לי לאכול ובקושי הביא לי בגדים. הוא גרם לי ללבוש כמה שפחות בגדים כי רצה שארגיש את יחסי האדון והעבד. הוא השפיל אותי, אילץ אותי לבצע עבודות מפרכות בבית וגם גילח לי את הראש לחלוטין".
בראיונות שנתנה חשפה קמפוש לראשונה שבשנת 2004, כשהייתה בת 16, פריקלופיל לקח אותה לחדרו למעלה. "הוא האמין שבגיל הזה כבר לא יזהו אותי", היא אומרת. "החדר תמיד נעול, והוא קשר אותי אליו בשלשלאות. את המפתחות הוא החביא בחלק העליון של ארון הבגדים, יחד עם מצבטים שאיתם היה חותך מהידיים שלי את האזיקונים".
התוכנית שלו, היא חושפת, הייתה להפוך אותה לאשתו. "הוא חשב שהוא יוכל לטשטש את הפשע שלו", היא ממשיכה, "שאני אוכל לחיות בבית שלו בצורה נורמלית לגמרי ושאתחתן איתו עם מסמכים מזויפים". לדבריה, היא ניסתה לשתף איתו פעולה בכל פעם שהיה מעלה אותה למעלה, כדי לשמור לעצמה כל הזמן את האופציה לברוח.
האם את נזכרת מדי פעם גם ברגעים יפים יותר מתקופת השבי, שואל אותה המראיין של רשת ORF האוסטרית. "אלה היו דברים קטנים", היא מודה. "למשל, אם הוא הרשה לי להסתכל קצת יותר מחוץ לחלון, או כשהרשה לי לצאת לחצר ומצאתי שם פרח יפה, או כשהסכים מדי פעם לתת לי בגדים נקיים אחרי כביסה".
על אחת השאלות המסקרנות ביותר את התקשורת מתקופתה בשבי קמפוש עדיין מסרבת לדבר: האם החוטף אנס אותה, או אם השניים קיימו יחסי מין. "זה משהו פרטי", היא מתעקשת. הרבה כבר סופר ונכתב על 3,096 הימים שבהם הייתה כלואה בביתו, אבל על עניין היחסים ביניהם היא מסרבת לדבר. החוקרים העריכו שאחת המטרות של פריקלופיל כשחטף אותה הייתה להפוך אותה לשפחת מין, ובאוסטריה מעריכים שהוא כפה את עצמו עליה.
קמפוש מתעקשת לשמור על פרטיותה בעניין הזה, כפי שבני נוער אחרים לא מספרים מיד לכולם על הדברים האינטימיים והמיניים שהם עוברים ביום-יום. "רוב האנשים הרי לא מדברים על דברים אינטימיים אפילו עם החברים או המכרים שלהם", היא מבהירה. "במיוחד כשקוראים דברים מזעזעים כל כך, אז לא מדברים על זה בכלל כמובן".
כשאבא לא מאמין
לפני חודשים אחדים נחשף באוסטריה כי אחרי בריחתה נמצאו בבית האימה קלטות וידיאו רבות, ומהן התברר כי פריקלופיל נהג לצלם את קמפוש במשך כל שנות השבי. חלק מהצילומים, על פי הדיווחים, היו תמימים לגמרי ובהם היא תועדה בעת ביצוע עבודות הבית או בזמן שאכלה. צילומים אחרים תיעדו השפלות קשות וסצנות מביכות. גם במקרה הזה, לא ברור אם תועדו סצנות מיניות כלשהן. במשך שנתיים נלחמה קמפוש בבית המשפט נגד חשיפת הסרטונים, אך הפסידה.
בשנת 2011 הוחלט לאטום את המרתף לנצח, ואחר כך הועבר הבית לרשותה בצו של בית משפט. במשך שנים היא הותירה אותו כפי שהוא, בקושי נגעה בו. "הבית עבורי הוא קצת כמו מזכרת", הסבירה. "זה עוזר לי להיזכר מה עברתי, וזה עוזר לי להתמודד עם כל העניין". רק לאחרונה היא החלה לשנות דברים בבית ולהעיף ממנו את החפצים שהיו שייכים לחוטף שלה. במקור היא חשבה לרוקן את הבית ולאפשר למשפחת פליטים להתגורר בו. "אבל", היא מספרת, "המחווה הזאת של רצון טוב נכשלה בשל התנגדות השכנים ומכשולים בירוקרטיים".
בניגוד לדיווחים שנפוצו בשנים האחרונות, לקמפוש יש קשר עם הוריה - האימא בריגיטה ואביה לודוויג קוך - אבל האווירה אינה פשוטה. בריגיטה נאלצה במשך כל שנות השבי של בתה להתמודד עם האשמות של הציבור. בסדרת הראיונות עכשיו היא מספרת כי בכוונה לא עזבה את הבית שלה, למקרה שנטשה תצליח לברוח ותזכור את הדרך הביתה.
עם אביה היחסים טעונים, וקמפוש רומזת שהסיבה לכך היא כי האבא מעולם לא האמין לחלוטין לסיפור שלה, והטיל ספק רב בגרסה שלה, כמו גם בגרסה שלפיה פריקלופיל פעל לבדו. "אני לא מאמין בתיאוריה של החוטף היחיד גם אם היא מאמינה בכך", אומר האבא. קמפוש, שעומדת לצדו, רק אומרת, "אני יודעת".
בשנים האחרונות מתקיימת קמפוש רק מההכנסות החודשיות שמניב הספר שכתבה על הפרשה, מראיונות שהיא נותנת ומסרט הקולנוע שמבוסס על שנותיה בשבי. על פי הפרסומים, המדינה לא נתנה לה מעולם כסף, והיא מקווה שתוכל להמשיך להתקיים מההכנסות של הספר, של הסרט ושל הראיונות בכבוד ובצניעות בשנים הקרובות.
בימים אלה היא מתכוננת לחזור ללימודים כדי להשלים את הבגרות, היא נרשמה לשיעורי שירה ואף לוקחת שיעורי רכיבה. "רק עכשיו אני מתחילה שלב שבו אני באמת מנסה לקחת את החיים שלי לידיים ולהתפתח כפי שאני רוצה", היא סיפרה לעיתון האוסטרי "קורייר". "החיים שלי עד עכשיו עדיין לא היו נורמליים בכלל. הקרקס התקשורתי החל מיד אחרי שהצלחתי לברוח והגביל אותי מאוד בכל תחומי החיים. לא הרגשתי בכלל מוגנת ובטוחה. בהקשר הזה החיים החברתיים שלי הפכו לכלא החדש שלי, אלה לא חיים נורמליים. נשים זקנות היו ניגשות אליי ומנסות להרביץ לי, או שכינו אותי שקרנית וזונה".
אף שכבר עשר שנים חלפו, קמפוש עדיין לא מרגישה חופשייה, וספק אם אי פעם תרגיש כך בצל הטראומה. "רק ברגעים בודדים מאוד אני מרגישה חופשייה", היא אומרת, ומיד מסבירה: "למעשה, אחרי הבריחה נכנסתי לבית הכלא של החברה - בית כלא שבו כל אחד שופט אותי, וכלא של דעות קדומות לגביי".
קמפוש, שממשיכה כל העת בטיפול הפסיכולוגי, דיברה בראיונות גם על האפשרות שיום אחד תהיה לה זוגיות. "אולי אין קשר לתקופת השבי, אולי גם לא לגיל שלי, אולי זו פשוט אני. האם אני מוכנה כבר לזוגיות? אני חושבת שאני אדם שמסוגל להיות בזוגיות", היא אומרת, אבל מיד מוסיפה שלרוב הבעיה היא הדרך שבה החברה רואה אותה. "האחרים הם אלה שיש להם בעיה בהתמודדות איתי, רבים מסתכלים עליי עדיין כעל ילדה".
