בגידת הברכיים

בשכונה שלי יש אחת, בואו נגיד שהיא פחות או יותר בגילי. רזה כזאת, אבל לא רזון נסבל אלא רזון יוגה, שריר מציקני נקמני כזה . לא נובלת הנבלה. היום ארבתי לה במכולת, חשבתי אולי יש לה מידע חסוי על ברכיים מושלמות שכדאי לי לדעת. כי בגילי הגעתי להבנה שהבגידה שהכי תכאב לי, זו הבגידה של הברך. סוף־סוף הבנתי למה התכוונה סבתא שלי כשאמרה: "איזה מישיביירך הוא חטף אוי ויי!"

היא, אוחזת בטופו. אני, אוחזת בברך .

"מה קורה?" שאלתי מלטפת בעדינות את הברך הדואבת, מחכה שתשאל, שתחזיר פידבק, אבל היא רק שלחה חיוך סתור שיבה מואר, ואמרה, "שום דבר ואצלך?" והעבירה סמרטוט יבש על כולי. ראתה את האבק במפרקים.

"הברך כואבת לי נורא", עניתי.

"אז תדאגי לגוף שלך מצחיקולה", ציוותה.

"איזון זה כל הסוד בחיים", אמרה והמשיכה בריחוף קליל הלאה.

המבט שלה, עם אחיזת הברך שלי, גרמו לי להרגיש פחיתות קומה. מהסוג הנמוך ביותר. מהסוג הנמוך שזוכה להנצחה בסיפורי מיתולוגיה. נכנסתי הביתה בסערה והודעתי: "אני מתחילה להתעמל!"

"להתעמל?" ענה לי הבית בקול סקפטי. "כן, התעמלות. אני הולכת להיות מתעמלת מצטיינת! אתה רומז בעצם, שאני לא יכולה?"

"את יכולה הכל!" הוא עונה.

"מה, אתה רומז שאני לא יכולה הכל?"

"הלו, תרגיעי, אולי כדאי שתתחילי במדיטציה" .

"חכה־חכה, עוד חודשיים, הולכת לעמוד כאן אישה עם ברכיים לפנתיאון וחיוך לביטאון של מכבי".

אבל איזה התעמלות לעזאזל? פעם זה היה נורא פשוט, היה את טוביה המורה להתעמלות שעישן סיגריות כמו קטר ותוך כדי אמר: "ידיים למעלה על הראש, על הכתפיים אחת שתיים שלוש". היום יש סופרמרקט ענק ויש שפע סוגי התעמלות על המדפים:

על הקרקע, באוויר, עם מכשירים, עם נגיעות רוחניות, עם העצמה, בלי גלוטן, נטול חמצן, ים־תיכוני, מערבי.

לבסוף החלטתי על התעמלות בטעם מזרח רחוקית, או בקיצור יוגה . ואם לדייק, יוגה מאוד־מאוד ספציפית, אותה היוגה שהאוחזת בטופו עושה. בדיוק בסטודיו שהיא מתעמלת.

רציתי להיות כמוה. בריאה, חטובה, מאוזנת עם ברך בעלת ערך. אז לקחתי את הברכיים לשיעור ראשון, נדחקתי לטייץ חונק פלאס חולצת טריקו ארוכה מסתירה צמיגון .

מסתכלת סביבי וכולם ארוכים, דקיקים, עם מבט מתנשא, מביאים את המזרנים ואת השרירים המדוגמים מהבית.

"את בטוחה שהגעת לשיעור שמתאים לך?" שואל המורה ליוגה, תוך כדי שהוא רואה אותי מזיעה, נקרעת, מנסה בכוח להגמיש את עצמי ולהגיע לאצבעות.

"מתאים לי מתאים לי", מתנשפת חזרה.

הוא ממשיך בשיעור, כולם נושמים שקט. משום מה שומעים רק את הקרכצען והקנאקים שהגוף שלי פולט לרווחה.

"אולי תתחילי בשיעור מתחילים, קשה לך, נראה לי", אומר המאסטר ליוגה.

"קשה יש רק בלחם מאסטר וגם אותו אפשר למרוח בשוקולד, הבנת?" אני עונה ולא נכנעת . הוא לא יודע עם מי יש לו עסק. אם יש תכונה אחת שלי שאני גאה בה והנחלתי אותה גם לילדיי זה לא להיכנע, גם כשקשה.

"את יכולה לפגוע לעצמך בגוף, אנחנו לא בתחרות את יודעת?" הוא ממשיך.

"אתה אולי לא בתחרות, אני בתחרות גם עם זאת שמשתקפת במראה, כשאני אפסיק להיות בתחרות סימן שמתתי", עונה לו נחרצת.

"טוב. אני את שלי אמרתי".

יוצאת מהשיעור הראשון, הולכת זקוף כזה, חשה עצמי.

"ארבע חמש שיעור ואני איילה שלוחה", מודיעה לו בטלפון ורצה לשתות שייק ירוק עם כולם. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל למחרת היום קמתי עם כאבים קשים בשתי הברכיים.

"אני לא יכולה לזוז, הצילוווווו", זועקת לחלל. צולעת קשות לאורתופד ואת מי אני רואה מולי? את האוחזת בטופו, רק הפעם מחזיקה עציץ כבד, מלא חלוקי נחל, שמבליט את שרירי הידיים המושלמים שלה.

"קרה משהו?" היא שואלת והשרירים שלה בידיים מתגרים בי.

"כן. הגעתי ליופי של איזון, בשתי הברכיים כואב עכשיו" , אני מחייכת וממשיכה לצלוע אל האופק ובראש שומעת את סבתא שלי צוחקת ואומרת, "אוי איזה מישיביירך קיבלת!"

מרק גריסים טעים

מכירים את הסיפור "מרק אבן"? סיפור עם על אותו נווד חכם, עובר אורח עייף ורעב העוצר בכפר נידח, ממלא סיר במים, מצית להבה, ומבשל בסיר אבן. "מה אתה עושה, למה אתה מבשל אבן בסיר כל כך גדול מלא מים רותחים?" מסתקרנים אנשי הכפר.

"אני מכין מרק אבן!" עונה הנווד.

"אהממ מעניין, זה טעים?" שואל אחד מאנשי הכפר.

"זה אולי המרק הטעים ביותר שתאכלו. כשיהיה מוכן אשמח לכבד אתכם, רק חסר לי מעט מלח". הולך בן כפר אחד ומביא מלח, בא עוד סקרן והנווד החכם שולח אותו להביא בצל, השלישי מביא גזר, הרביעי פטריות. איכשהו תמיד כשסיפרתי את הסיפור היפהפה הזה לילדיי כשהיו קטנטנים, יצא לי - דרך עיניו של הנווד - מרק גריסים טעים ומקסים. השידוך המוצלח ביותר למרק גריסים בעיניי: פטריות, מרווה וחמאה, פעם קראו לזה קרופניק. רוצי קרופניק קורא לך. היום זה לא פוליטיקלי קרופניק. אז גריסים. מרק גריסים קלאסי.

מרק גריסים טעים | צילום: לייזה פאנלים

מה צריכים?

• 1 ו־1/2 כוס גריסי פנינה (נשטוף טוב־טוב ונשרה במים קרים חצי שעה)

• 1 כרישה (את החלק הלבן) לחתוך לעיגולדים

• 1 בצל סגול גדול חתוך לקוביות קטנטנות

• 1 גזר גדול, חתוך לעיגולדים

• 1 תפוח אדמה גדול חתוך לקוביות קטנות

• 1 חבילת פטריות שמפיניון או כל פטרייה שאוהבים - כ־250 גרם

• 20 גרם חמאה

• 3 כפות שמן זית

• 3 עלי מרווה

• 1 כפית גדושה מלח

• 1/2 כפית פלפל שחור

איך מכינים?

1. נטגן בחמאה ושמן את הבצל, הכרישה והפטריות כ־5 דקות עד הזהבה והשחמה קלה, נוסיף גזר וקוביות תפוחי אדמה. נטגן עוד 5 דקות, נוסיף 3 עלי מרווה ונמשיך עוד דקותיים בטיגון.

2. נסנן מהמים את הגריסים ונוסיף לסיר, נערבב טוב־טוב עם יתר הירקות, נוסיף כפית מלח גדושה וחצי כפית פלפל שחור.

3. נוסיף כליטר וחצי מים, נערבב, נביא לרתיחה, נכסה סיר, אש קטנה כ־40 דקות. אפשר לזרוק עוד 20 גרם חמאה אל געש המרק. כמה קל וטעים.

נ"ב 1: בזמן שהגריסים מחכים בסיר הם שותים את כל הנוזלים בקרבתם. זה לא נורא כלל, נוסיף עוד כוס מים, נערבב ונתקן תיבול.

נ"ב 2: כיאה למדינות הקור, למבוגרים נוסיף פלפל שחור טחון טרי בשפע. על הילדים נרחם, אז פחות.