"סקסטינג זה לא בהכרח רע. מחלות מין לא חוטפים מזה"

הספר החשוב ביותר שתקראו השנה הוא ככל הנראה "מידע אמין על מין", שכתבו שלומית הברון וסנדי בשרטי, מומחיות לחינוך מיני שכבר שבע שנים חורשות את בתי הספר בהרצאות הפופולריות שלהן, ומשנות בעשר אצבעות ובעבודה קשה את כל מה שידענו על התחום הכל כך מורכב ורגיש הזה. כותרת המשנה של הספר היא "איך לדבר עם ילדים ומתבגרים על מין בעידן המסכים", וזה בדיוק מה שקורה פה – כשילדים צורכים פורנו זמין מיד כשקיבלו את הסמארטפון הראשון שלהם, מישהו צריך להסביר להם שמה שהם רואים שם הוא מדע בדיוני, שלא כך מתנהל מגע אמיתי בין אנשים אמיתיים. הספר "מידע אמין על מין" (בהוצאת מודן) מדגים כיצד להסביר להם בגובה העיניים, בשיחה כנה ופתוחה, איך זה עובד במציאות, בחיים, בין בני אדם.

המהלך החשוב ביותר שיצרו הברון ובשרטי הוא מה שהן קוראות לו המעבר מ"שיחה על ביציות וזרעונים" אל שיח פתוח, אמפתי ומעמיק על גבולות ועיצוב מיניות בריאה במציאות מורכבת. "זה בעיקר קורה מכך שאנו מכירים בכך שחינוך מיני הוא לא שיח בריאותי, ביולוגי", אומרת הברון. "העובדה שהסברנו לילד איך באים ילדים לעולם, או למתבגרת על המחזור החודשי, ואפילו אם לקחנו בן 16 לקנות קונדומים ובת 17 לקחת גלולות - זה עדיין לא אומר שעשינו חינוך מיני. משום שחינוך מיני הוא לא שיח בריאותי וביולוגי, כי אם שיח על ערכים, גבולות, תפיסת עולם ורגשות בארבעה עולמות בלתי נתיקים: מיניות בריאה, מניעת אלימות מינית, מגדר והחיבור בין מיניות-טכנולוגיה-מסכים-פורנוגרפיה. הדרך לעשות את זה היא להבין שכמו שאנחנו לא קוראים לילד או למתבגר לשיחה חד-פעמית בגיל 11, ומספרים לו בפעם הראשונה על תזונה נכונה או על זהירות בדרכים, כך גם בנושאי חינוך מיני השיח הוא תמידי, מטפטף, כל הזמן ולאורך כל החיים". 

וזה מתחבר לשאלה הבאה: איך לוקחים נושא כל כך מורכב, אולי הכי מורכב שיש, והופכים אותו לפשוט או לקצת פחות מורכב?

"אנחנו מלמדות בספר כלי שאנחנו מאוד אוהבות, משום שהורים מספרים לנו כמה קל להפעיל אותו. קוראים לו 'טיפ טיפ טף במרחב הפורנוגרפי'. אנחנו מלמדות בעצם איך להרים את השיח מהדברים היומיומיים שרואים במסך, בפרסומת, בקניון. אם לבובה בחלון הראווה צמחו בשנים האחרונות פטמות זקורות, זו הזדמנות לשוחח גם עם בת 5 ולהסביר לה ביולוגיה, למשל: 'את יודעת שהפטמות נהיות זקורות כשקר?', וגם עם בן 14, כשנשאל אותו 'למה לדעתך התחילו לעשות לבובות ראווה פטמות בשנים האחרונות? לפני שש שנים לאף בובה בחלון הראווה לא היו פטמות זקורות'. זה מאפשר שיח על מיניות שלא קשור אליהם ולא קשור אלינו. זה על הבובה בחלון הראווה. זה פחות מביך. זה מאפשר לדבר על כל כך הרבה דברים, על כל כך הרבה ערכים, באמצעות התבוננות במרחב שבו אנו נמצאים יחד עם הילדים/ות והמתבגרים/ות שלנו". 

איך גורמים למסר ההורי לגבור על המסר התקשורתי/ חברתי/ פורנוגרפי?

"באמצעות שיח קבוע ולא חד-פעמי. נכון, המרחב התקשורתי בהחלט נוכח ומציף, אבל הדרך היא לעמוד בתווך בין המרחב הזה לבין הילדים/ות והמתבגרים/ות שלנו ולתווך אותו. כל מי שנאלצו ללכת פעם בחייהם לטיפול פסיכולוגי כדי לעקור מהמוח את הדברים הפחות מוצלחים שההורים שלנו אמרו לנו, מבינים כמה מה שההורים אומרים מושרש. אז יש לנו כלי להגיד לילדים שלנו דברים על המרחבים שבהם הם חיים. בסופו של דבר, המסר ההורי הולך איתנו כל החיים. צריך לדבר כדי לא להשאיר ואקום של ערכים". 

מעבר לחשיבות החינוכית שלו, "מידע אמין על מין" הוא פשוט ספר שכתוב כמו שצריך, עם משפטים חשובים כמו "למרות שכל הידע האנושי פרוש לפנינו בכל מסך - צריך בגרות, בשלות, הבנה, פרספקטיבה ויכולת קוגניטיבית ורגשית כדי להתמודד איתו". את התכונות האלו מייחסות הברון ובשרטי להורים הישראלים הרגילים מן היישוב. זה אולי קצת מתנשא, אבל חייבים לשאול אם הן לא מצפות מההורים לקצת יותר מדי. הרי אלה אלה בסך הכול צדוק ותקווה מעפולה, לא פרויד ושופנהאואר. 

"אנחנו מאוד מאמינות בצדוק ותקווה מעפולה", מתעקשת הברון. "אנחנו צדוק ותקווה מעפולה. סנדי גדלה בלוד ואני גדלתי ברחובות, אף אחת מאיתנו לא פרויד ולא שופנהאואר. צריך שכל ישר וקצת כלים. בסופו של דבר, כמו שהורים יודעים לחנך ילדים בכל נושא – הם יודעים לחנך אותם גם בנושאי מיניות ומוגנות. זה לא כזה ביג דיל, ולא מדובר בדבר מסובך במיוחד. זה דורש קצת פקיחת עיניים, קצת חשיבה ביקורתית, קצת קריאה כדי לצאת מהמיתוסים. אני מקווה שהספר שלנו עושה בדיוק את זה".

עניין החינוך המיני הוא בעצם רק חלק אחד מכלל נושא הסמכות ההורית. כשאין סמכות הורית, איך יהיה חינוך מיני? אולי העיסוק צריך להתחיל הרבה לפני נקודת הפתיחה שלכן. ואולי בעצם ההדרכה לחינוך מיני היא הדרכה לחינוך ולהורות בכלל, שבה משתקפת הגישה ההומאנית, הפלורליסטית, הבריאה כל כך ששורה על כל הספר.

"שאלה נכונה מאוד. חינוך הוא חינוך הוא חינוך. חינוך מיני הוא חינוך. יש אנשי מקצוע שהמומחיות שלהם היא סמכות הורית, בשביל זה לא צריך אותנו, אבל כן, כמובן - כדי להיות מסוגלים לחנך צריך להיות מסוגלים להחזיק איזושהי סמכות הורית. אני פוגשת הרבה מאוד הורים שיש להם סמכות הורית, מכל מיני סוגים. חלקם נוקשים מדי בעיניי, חלקם רכים מדי בעיניי – אבל בהחלט יש להם סמכות הורית. אני חושבת שכמו שיש טרנד להגיד על ילדים/ות ומתבגרים/ות שהם 'דור של מסכים שאיבדו את האמפתיה', כך יש גם טרנד להגיד עלינו 'דור ההורים שאין לנו סמכות הורית'. במציאות יש מי שיש להם ויש מי שאין להם, ואנחנו תמיד מעודדות הורים ללכת להדרכת הורים, לטיפול, וללמוד עוד כלים להורות נכונה. אנחנו עושות את זה בעצמנו, מקבלות הדרכה". 

אומרים שהיום גבולות המגדר הופכים לנזילים לגמרי. שהדור החדש, המתקדם, כבר בכלל לא מחלק את עצמו לסטרייט/גיי וכל ההגדרות המיושנות האלו. איך זה משפיע על החינוך המיני? ומה עם הסברה המוזרה שהמילניאלס בקושי עושים סקס, ורק מדברים על זה ומסתקרנים מזה? זה אמיתי?

"אכן דור הילדים שלנו משתפר והולך, והגדרות מקובעות של הומו, לסבית והטרו קצת מיטשטשות. המשמעות היא שהם מרשים לעצמם יותר חקר ומרווח להתנסות. אבל לא בכל מקום, ויש לנו עוד דרך ארוכה לעשות, למשל בנושא ההומופוביה. לא בכל סביבה יש מקום למנעד הנעים הזה, שבו נער/ה יכולים לבדוק מה מתאים להם ולזוז מצד לצד. אנחנו כן רואות יותר פתיחות, יותר סבלנות למנעדים ולהתנסויות, הגדרות פחות נוקשות. מישהו שמגדיר את עצמו ג'נדרקוויר, למשל, נותן לעצמו זמן וחופש לעשות מה שבא לו. פאן-סקסואלית יכולה פשוט לעשות מה שנכון לה באותו רגע. 

"אני חייבת להגיד שאין לי בראש בשלוף מחקרים בנושא התדירות של קיום יחסי המין לעומת דורות קודמים, אבל לפחות מהשיח שלי בכיתות ומהמחקר הקטן שעשיתי יחד עם אחותי, ד"ר אפרת הברון ("מי מה ומתי בחינוך מיני"), מיניות מאוד מעניינת מתבגרים/ות והם בהחלט מקיימים יחסי מין. האם זה פחות מדור ההורים שלהם וההורים שלנו? אני באמת לא יודעת לשלוף נתונים. מה שכן, המציאות אכן השתנתה מאוד, ויחד איתה גם המיניות. אני לא בטוחה שזה כל כך רע. למשל סקסטינג - שאנחנו, דור ההורים, לפעמים מתקשים איתו כשאנו פוגשים אותו בדור הצעיר - הוא דבר אחר ממה שהיה, אבל הוא לא בהכרח רע. לדוגמה, אי אפשר לחטוף מחלת מין מסקסטינג. יש כמובן סכנות אחרות, אבל גם הנאות אחרות! אסור לשכוח שמיניות זה דבר כיפי, נעים, מחבר אותנו לעצמנו וחלק חשוב בהנאות החיים. זו אחת ההנאות היחידות שהן גם בריאות, גם לא עולות כסף וגם לא מצריכות מאיתנו להתלבש ולצאת מהבית. אנחנו צריכים לדבר בצורה חיובית עם ילדים על מיניות, ובצורה חיובית עם מתבגרים על מיניות. מסוכן? כן, לפעמים. נעים? טוב? מחבר? מגדל? מפתח? בהחלט. בואו ניתן להם כלים ליהנות ממיניות בריאה וטובה". 

אומרים שגם למבוגרים הפורנו הזמין דפק את הראש באופן מסוכן ובלתי הפיך. זה אולי לא התחום שלך, אבל יש לך רעיונות איך מתמודדים עם זה?

"מלמידה מסיבית של מחקרים ומאין-ספור שיחות בשטח, אנחנו מבינות היטב מה פורנוגרפיה עושה לילדים ולמתבגרים: בגיל הילדות חשיפה לפורנוגרפיה יכולה להבהיל, לרגש, להגעיל, להצחיק או לזעזע, וכן היא גורמת אצל חלק מהילדים/ות לגירוי מיני מציף מהסוג שהם עוד לא בשלים להתמודד איתו, ושלא היה קורה להם אם הם לא היו נחשפים לפורנוגרפיה. חשיפה לפורנוגרפיה בילדות עלולה לקשור גירוי מיני לרגשות לא חיוביים. לדוגמה, גועל וגירוי מיני, כמו אותו ילד בכיתה ד' שנחשף לפורנו ואמר לאבא שלו 'זה היה מגעיל מגעיל מגעיל! וזה עשה את הבולבול שלי שמח'. 

"בגיל ההתבגרות שימוש בפורנוגרפיה עשוי לגרום לצמצום היכולת לדמיין ולחיבור בין מיניות לאלימות. ב-85% מהטריילרים הפורנוגרפיים באתרי הפורנו המובילים רואים גם אלימות: השפלות, קללות, סטירות, קשירות, ספנקינג ועוד. החיבור בין מיניות לאלימות נראה בפורנוגרפיה טבעי, ברור ומובן מאליו. נער בכיתה ח' שרואה פורנו מכיתה ו' יגיע לכיתה י"א, לזמן קיום יחסי המין הראשונים שלו, כשבמוחו נצרבו דימויים מהסוג שלא היו עולים בדמיונו אם לא היה משתמש בפורנוגרפיה. היכולת לדמיין היא אחת היכולות החשובות – יכולת שחשוב לשמר כדי להתחבר לדברים שמעניינים את המתבגרים והמתבגרות. מה מעניין אותי? מה עושה לי את זה? לי ולא למישהו אחר; לי ולא לתסריטאי של טריילר הפורנו שנפלתי עליו עכשיו. 

"לגבי מבוגרים יש לנו פחות מידע, אנו יודעות משיח עם קולגות בתחום הטיפול המיני שבקרב מבוגרים צעירים, גילאי 25-18, יש עלייה בבעיות מיניות שלא ראו קודם לכן בקליניקות. חוסר יכולת להגיע לשפיכה בזמן קיום יחסי מין, לדוגמה. פגשתי פעם גבר צעיר, בן 19, שסיפר לי שהוא איננו יכול להגיע לאורגזמה בשכיבה. יש לו התניה, הוא יודע להגיע לאורגזמה רק בישיבה בתנוחה מסוימת מול המחשב. צריך להכיר בזה שהפורנו כאן, והוא כנראה לא עומד ללכת לשום מקום – אסור להתעלם ממנו, וצריך לדבר עליו עם ילדים/ות ועם מתבגרים/ות, בהתאם למה שהגיוני להגיד לכל קבוצת גיל".

אז מה למדתן מכל מסעותיכן ברחבי הארץ על הישראלים וגישתם למיניות, של עצמם ושל ילדיהם? אנחנו פתוחים או שמרנים? מתקדמים או נסוגים?

"שמרנים, גם במקומות ה'מתירניים'. מתקדמים, כי הילדים/ות והמתבגרים/ות שלנו דוחפים אותנו, כפרה עליהם. מזל שיש ילדים/ות ומתבגרים/ות שיאירו לנו את הדרך". 

לעמוד הספר באתר "עברית" ולקריאת פרק ראשון בחינם לחצ/י כאן