צמאי דם

אחרי לא מעט זמן ללא להיט אמיתי, נטפליקס שיחררה את "משחק הדיונון" וכבשה את האינטרנט. אי אפשר לגלול את הפיד בלי להיתקל בהמלצה על הסדרה הדרום־קוריאנית או איזה מם בהשראתה. מאז "בית הנייר" לא היה טירוף כזה, שאין לו שום הצדקה. מדובר בטרנד גרוע יותר מנעלי קרוקס.

למי שעוד לא נקלע לחפירה על הסדרה, זו העלילה בקצרה: 456 אנשים שנמצאים בחובות גדולים מוזמנים למשחק מסתורי שיפתור להם את כל הבעיות הכלכליות, המנצח יזכה בסכום מופרך של 45 מיליארד וון. הם מתחרים ביניהם במשחקי ילדות כמו 1־2־3 דג מלוח. רק אחרי שהמשחק מתחיל הם מבינים שהמפסידים מתים במקום, מיד ברגע שהם נפסלים. המשחק מנוהל על ידי בובה ממוחשבת בסגנון צ'אקי, שאמורה לרדוף אתכם בסיוטים. ואם זה נשמע לכם מוכר, אז כן. זאת בערך העלילה של "משחקי הרעב" ועוד סדרות וסרטים רבים שבהם עניים הורגים זה את זה בשביל כסף כדי לבדר את העשירים. רמת תחכום סאטירית של כיתה ג'.

אז מה בכל זאת מיוחד בסדרה הקוריאנית? הוויזואליות המדהימה. היא לא מרחמת על הקיבה של צופיה ונותנת להם מנה הגונה של דם בכל הזדמנות אפשרית. לעיתים נראה שהסדרה ממש מתענגת על מעשי הרצח המזעזעים ורוצה שגם אנחנו נהנה מהם ונמחא כפיים לדרכים היצירתיות בהן המשתתפים מוצאים את מותם או מתאבדים.

אפילו טרנטינו לא משתמש בכל כך הרבה דם מלאכותי, ולפחות בסרטים שלו יש חן מסוים גם במוות. ב"משחק הדיונון" זאת אלימות לשם אלימות. תזדעזעו, ורוצו לספר לחברים.

הגיבור הוא סונג ג'י־הון, שהסתבך בהימורים וחי עם אימו החולה, אנחנו אמורים להיות בעדו אבל דמותו שטוחה וקלישאתית כמו יתר הדמויות בסדרה. העשירים משועממים ומחפשים ריגושים, העניים לא יכולים לעמוד בפני הימורים והגיעו למצב הזה באשמתם (ותמיד, אבל תמיד, יש להם בן משפחה חולה). המשותף לכולם הוא שיעשו הכל בשביל כסף. לדיאלוגים שנונים אין מה לצפות, שכן נראה כי כל הכסף הושקע בתפאורה והכתיבה הופקדה בידי אנשים שלא שמעו על הומור ואירוניה. להאכיל בכפית את הצופים הם דווקא יודעים היטב, שכן הסדרה תזכיר לכם שוב ושוב כמה העולם הוא אכזרי ונורא, ואיך הפכנו לחברה חסרת־לב בחסות הקפיטליזם הנורא.

"משחק הדיונון" היא סדרה ללא לב ונשמה, כמו משחק יריות מיושן במכונות ארקייד. היא לוחצת על אותם הכפתורים שוב ושוב, אבל אפילו האפקטים הכי מתקדמים בעולם לא יצליחו לכסות על תסריט עלוב ולא משכנע. חברים מאיצים בכם לצפות בה? אתם יכולים לסרב בנימוס ולראות “סיינפלד” בפעם המיליון. אפילו “חברים” עדיפה על הזוועה הזו.

בקטנה
ח"כ איתמר בן גביר שוב זכה לזמן מסך מפנק: הפעם אצל אמנון לוי ב־ 13 . האם הח"כ הנמרץ עמל על הצעת חוק מעניינת? אולי איזו רפורמה? לא. הראיון הוא לרגל הביקור הצפוי שלו הלא פרובוקטיבי בכלל בכפר קאסם. אולי זה רק אני, אבל נראה שבן גביר ממש מולחם לאולפנים ואין שבוע שבו הוא לא מקבל מיקרופון. העיקר שאומרים שהתקשורת שמאלנית.