דיוואן ספרדי
אמנון שמוש הפליא להרחיק בכתיבתו עד לעיר הולדתו חלב שבסוריה, והביא את הטעמים ואת הריחות של הארץ הערבית. פרידה מהסופר והמשורר שהלך לעולמו בגיל 93, האיש שחלם לייסד מסורת ספרותית חיה עברית־מזרחית־ספרדית, וסלל דרך לבאים אחריו
אבל שמוש לא כתב רק על נופי הארץ. הוא הפליא והרחיק עד לחלב, עד לסוריה מולדתו, והביא אלינו את הטעמים והריחות של הארץ הערבית. הראשון שעשה זאת וסלל דרך לכולנו, כותבי המדינות הערביות, ובכך נתן לגיטימציה ודחיפה לסוג הזה של הכתיבה הספרותית העברית בכללותה. מבחינה זו שמוש היה חלוץ־מייסד. מי שפרץ דרך וייסד אותה לבאים לבוא, לסמי מיכאל ולאנוכי ולשמעון בלס. אנחנו קראנו והבנו שאפשר והכרחי לכתוב על בגדד. כך עשה גם גורמזאנו שכתב את 'הטרילוגיה האלכסנדרונית'. הרוח החיה של הכתיבה המזרחית קיבלה תוקף בזכות שמוש.
מהבחינה הזאת שמוש, וגם אנחנו, הבאנו לקורא הישראלי עולם שהוא כמעט אינו מכיר. אבל הדרך לשם הייתה לא קלה ורצופה מכשולים. בימים של גילויי גזענות ואפליה, אנחנו היינו ערבים. לא בכדי אני כותב ב'תרנגול כפרות' על זה שקראו לנו 'ערבושים'. לא ייחסנו לזה חשיבות, על אף הכאב, לא נתנו לדברים מעין אלה להכניע אותנו או להסיט את המבט הממוקד אל ההוויה הישראלית המתגבשת, בשנותיה הראשונות של הקמת המדינה, דרך השורשים והמולדת שפעמו בעורקינו. ושמוש הפליא לעשות זאת בראייה ממוקדת וסיפורת נפלאה. כשהוא כותב על בני משפחת ספרא, בספרו הנודע 'מישל עזרא ספרא ובניו', הוא מציין בגלוי את הגזענות של האשכנזים נגד יהודי המזרח, גם כעבור עשרות שנים מרגע עלייתם. הניסיון התמידי להשתלב, להתנתק מכל סממן גלותי, של מסורת ישראל ושל יהדות המזרח, לא פותר את תחושתם הקשה שמלווה אותם. הדמויות רדופות ומאמינות שיכלו למצוא עתיד אחר, תפקיד או משרה טובים מאלה, אך לשווא.
וכמוהו גם ספרותנו שלנו, הבאים אחריו. בשנות היצירה הראשונות היינו צריכים לפרוק מעצמנו את הדעות הקדומות, כמו להוכיח שלא גדלנו על העצים ושהתרבות הערבית ענפה ומרתקת. ידענו, כפי שאנו יודעים גם היום, כי בלי הכרת הספרות והתרבות הערבית יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשכין פה שלום. תמיד יראו בנו קולוניה מערבית אימפריאליסטית זרה שפלשה למזרח התיכון הערבי. שמוש ידע זאת ולא פחד לדבר בשפת האויב, לשרבב מילים וביטויים בערבית. מבחינה זו הוא היווה גשר לדורות הבאים, ופרץ את מחסום השפה גם בטלוויזיה עם ספרו: 'מישל עזרא ספרא ובניו' שהפך למיני־סדרת טלוויזיה ישראלית בתחילת שנות ה־80, בכתיבתו של נסים דיין. כוחו לא הסתיים בפרוזה, והוא שלח ידו גם בשירה והיה למשורר מצוין.
הכל באלגנטיות וכבוד לשפה. שמוש היה נצר למשפחת אינטלקטואלים. זכור לי אחיו, יצחק שמוש, שלימד אותנו ערבית מודרנית ואת ספרות אל־מהג'ר — סופרי הגולה שבהם ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, מיכאיל נועיימה וכותבים אחרים מלבנון ומסוריה — באוניברסיטה העברית. הוא היה חלק מהרוח האינטלקטואלית הזאת, הוא כתב את החיים האלה דרך זיכרונותיו, כשבגולת הכותרת עמד 'הכתר — סיפורו של כתר ארם־צובא' שבזכות שמוש זכה לחיים חדשים.
ולצד היצירה תמיד עמדה הראייה החברתית. אדם שהתחנך על ערכי הסולידריות והפשטות, ששם למטרה את צמצום הפערים החברתיים בישראל, שחי בצניעות. שוחר שלום היה שמוש, בעל השקפות מדיניות יוניות, שקט בדיבורו, לא תגרן. אף על פי כן, פולמוסן חריף ונוקב. קראתי אותו באהבה גדולה ובכמיהה אל הרחוק, ועם זאת אל הקרוב לליבי. סופר מזרחי שידע להריח ולמשש ולראות דברים לפרטי פרטים, שכתב בשפת בני אדם, לא מליצית ולא מתייפייפת. זכיתי להיות בין ידידיו והוא יחסר לי בנוכחותו. †
