"העובדה שאסירה נותנת שיער לאישה זרה, פשוט מרגשת עד דמעות"

אישה רזה יושבת על ספסל בפינת העישון של נווה תרצה, בית הסוהר לנשים היחיד בישראל, ומתעטפת במעיל. "אני אנמית", היא רועדת, "תמיד קר לי, גם בקיץ קר לי, רק כשכולן מתחילות להזיע אני מורידה את המעיל".

חבל שאת יושבת בצל, השמש זורחת.

"פי", היא מדגימה תנועת יריקה. "זאת שמש שקרנית. אני מבינה בשקרים. פעם הייתי מורה לאנגלית והיסטוריה בתיכון ומהמשכורת הזאת גידלתי שני ילדים. אני גרושה כבר מלא שנים. כשהמשכורת נגמרה לי בשבוע השני של החודש התחלתי להסתבך. קוראים לזה עבירות מירמה מול רשויות המס. קיבלתי עשר וחצי שנים ועוד שנה וחצי קנס בגלל שלא היה לי מאיפה להביא כסף. הרי אילו היה לי כסף לא הייתי מסתבכת. ביחד זה 12 שנה. ארבע שנים כבר מאחוריי, אבל אני לא סופרת את השנים, אלא את הימים. כל יום הוא כמו נצח".

ציפי רפאלי הגדירה את השהות בכלא כחופשה.

"שתיחנק", היא מסננת. "כלא זה לא חופש. כלא זה עבודה. עבדתי בכל מיני דברים. הייתי עוזרת הוראה, עכשיו אני תומכת במתקן. קוראים לזה תומכת אגפית וסיעודית. אבל העבודה העיקרית היא מה שאת עושה עם עצמך. הכלא זה הצ'אנס שלך להשתפר. אם לא ניצלת את הזמן הזה לעבודה עצמית, אז מה יצא מזה שישבת בכלא? אני מנצלת כל דקה למחשבות. לא חסר לי על מה לחשוב. יש לי שני בנים ושתי כלות מהממות ונכד בן שנה וחודשיים שבקושי מכיר את סבתא שלו".

הוא בא לבקר אותך בכלא?

"לא. אני לא רוצה שהוא יראה את סבתא שלו ככה, עם חולצה כתומה. זה לא בריא בשבילו. גם לא בשבילי. בפעם האחרונה חיבקתי אותו כשקיבלתי חופשה מיוחדת לרגל החתונה של הבן הקטן. לא עשיתי תספורת מיוחדת לכבוד החתונה. הפעם האחרונה שגזרתי את השיער הייתה לפני ארבע שנים, לפני שנכנסתי לכלא. אבל אתמול, בטלפון הכתום שבקצה המסדרון, סיפרתי לבנים שלי שהיום אני הולכת לחתוך את השיער בשביל פאות לנשים וילדות עם סרטן".

איך הם הגיבו?

"בהתחלה הם צחקו ואמרו לי 'אמא, תבקשי שיישאר לך שיער עד הכתפיים בשביל שתוכלי לעשות קוקו'. הבנים שלי יודעים שאני אוהבת לעשות קוקו ביציאה מהמקלחת בגלל שאחרת השיער שלי מתפרע ואני נראית כמו קיפוד. אחר כך, כשהמשכנו לדבר, הם התרגשו נורא".

ממה?

"כל הלילה חשבתי מה גרם להם להתרגש עד כדי כך, ורק הבוקר הבנתי. כשסיפרתי לבנים שלי שאני רוצה לתרום שיער הם פתאום ראו את מי שהייתי פעם. הסרטן של הנשים והילדות שצריכות פאות, הזכיר להם שפעם הייתי אמא טובה שחינכה אותם לא לשקר ולא לרמות. אני חושבת שהם גאים בי וזה עושה לי טוב".

מאסר עולם בגיל 22

השיער שלה, שחור ועבה, גולש עד למותניה. אין צורך למדוד אותו בסרגל ולוודא שהוא עובר את האורך המינימלי הדרוש לתרומת צמה, 30 ס"מ. מירי ארנטל, שהקימה את עמותת "זכרון מנחם" על שם בנה הבכור, שנפטר מסרטן, צופה בה ומתמוגגת. ראשית נבו (18) מאלון מורה, שמתנדבת בעמותה במסגרת שירות לאומי, מסרקת את שיערה של האסירה, חוצה אותו לשתי צמות ואבישי גיגי, בעל מספרה בבית שמש, גוזר אחת מהן בתנועה חדה. אחר כך הוא מגיש את המספריים לארנטל. "שאני אגזור?" היא נרתעת, "בכבוד הזה לא זכיתי מעולם".

"ככה זה בחיים", זורקת אליה האסירה שמתעטפת במעיל גם ביושבה מול הראי. "תמיד יש פעם ראשונה".

מירי ארנטל מתכבדת לגזור צמה לראשונה | צילום: דנה קופל

הן מחייכות זו אל זו, כאילו היו חברות ותיקות, ולרגע נדמה שחומות הכלא הן תפאורה מסרט אחר, שלא קשור למדי האסירות ולצלצול המפתחות של הסוהרות. "זאת התמונה שדמיינתי", מודה רב־כלאי פנינה לוי, ראש תחום חינוך בכלא, "אבל אפילו בדמיון לא ראיתי תמונה כל כך מושלמת. העובדה שאישה, אסירה, נותנת משהו נשי כמו שיער לאישה אחרת, זרה, פשוט מרגשת עד דמעות".

רב־כלאי פנינה לוי, ראש תחום חינוך | צילום: דנה קופל

היוזמה לאירוע המיוחד הזה עלתה בה כשחיפשה תוכן משמעותי ליום המעשים הטובים. "מתנדבת שמגיעה לכלא שאלה אותי 'למה שהאסירות לא יתרמו שיער לחולות סרטן?' וקפצתי על הרעיון בשתי ידיים, מפני שלאסירות אין יותר מדי הזדמנויות להתנדב ולעשות מצוות. בפועל מדובר בתרומת שיער, אבל זה הרבה יותר. זה חיבור ממשי בין חיי הכלא לבין העולם שבחוץ ושאליו הן עתידות לחזור".

"חיבור מושלם", מוסיפה סגן־גונדר שולה אברג'יל, מפקדת נווה תרצה זה תשעה חודשים. "הכלא מנתק אותך מהמשפחה, מהחברה, מכל החיים הקודמים שלך, שממשיכים להתנהל באיזה יקום מקביל. לא ידעתי איך הבנות יגיבו למונח מעורפל כמו 'תרומה לקהילה', חשבתי שאף אחת לא תרצה להסתפר, חשבתי שאצטרך לשכנע אותן ששיער זה משהו שגדל".

סגן־גונדר שולה אברג'יל, מפקדת הכלא | צילום: דנה קופל

נאלצת לשכנע?

"לא. בעצם, כן. יש כמה בנות שרצו לתרום, אבל השיער שלהן פחות משלושים סנטימטר. ניסיתי לשכנע אותן ששווה להן להישאר בכלא עד שהשיער שלהן יתארך. בזה נכשלתי".

"אותי לא צריך לשכנע", מספרת בחורה עם בייבי פייס, "תרמתי היום, ויהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לתרום שיער בכלא. קיבלתי 30 שנה. מאסר עולם".

ארנטל מתחלחלת. לפני שעה קלה, כשהאסירה עם המעיל אמרה לה שתמיד יש פעם ראשונה, קיוויתי שהיא לא תענה משהו בנוסח 'יש דברים שלא חובה לנסות', ושמחתי להיווכח שהיא נצרה את לשונה. סייג לחוכמה שתיקה. עכשיו, כשהבייבי פייס בת ה־22 מספרת שהיא נדונה למאסר עולם ארנטל לא מתאפקת. היא שואלת בלחש: "על מה?"

"אלימות", הבייבי פייס מספרת, "אלימות ברמה גבוהה. אלימות ברמה הכי הכי גבוהה".

"כמה גבוהה?" תוהה ארנטל, "רצחת מישהו?"

הבייבי פייס מרימה מהספסל את תעודת ההוקרה ש"זכרון מנחם" העניקה לה על תרומת השיער – ונמלטת. לא שיש לאן לברוח. זה כלא. "זכותה לא לדבר ולא לפתוח", מצדדת בה אמו של מנחם שהיה בן 15 וחצי כשנפטר בערב פסח לפני 32 שנה.

טיפה של חום ואהבה

את סיפורה האישי, שיכול להוות בסיס לטלנובלה חרדית שמתחילה ומסתיימת בניצחונה של האמונה, חולקת ארנטל עם 15 הנשים שנרשמו להרצאה. "אמרו לנו שזה לא שיעור חובה, אלא שיעור זכות", מחמיאה לה אישה נטולת שיניים ונטולת גיל. "תודה", ארנטל מושיטה את זרועותיה לחיבוק ולפתע נרתעת. מותר לה להתחבק עם אסירה? מי יהיה זה שיאסור עליה להעניק טיפה של חום ואהבה?

חם בחדר. והמחשב של נווה תרצה מסרב לשתף פעולה עם המצגת. רק העיניים עובדות במרץ, בשני הכיוונים. עיניה בוחנות את המדים שלהן, כחולים או כתומים, והיא שואלת אם הן בוחרות איזה צבע ללבוש. "לא!" זועמת אישה ששיבה זרקה בשיערה, "הצבע של מה שאת לובשת תלוי באיפה שאת עובדת".

ואילו העיניים שלהן בוחנות את המדים של האישה החרדית. שמלה ארוכה, שרוולים ארוכים ופאה. אם לשישה, סבתא ל־28 נכדים.

"הפרצוף שלך מוכר לי מאיזשהו מקום", אומרת לה אישה שרק בהגיעה לכלא, לפני שלוש שנים, למדה לדבר עברית. "היית בטלוויזיה? באח הגדול?"

"אני לא יודעת מה זה", היא לוגמת מים מכוס חד־פעמית. "אולי ראית אותי בטלוויזיה. לפני חמש שנים הדלקתי משואה, לפני שלוש שנים קיבלנו, בעלי ואני, את פרס ישראל למפעל חיים".

"מפעל חיים זה משהו חשוב", מישהי מתפעלת וארנטל מתחילה לגולל את קורותיה בשטף. נולדה וגדלה בירושלים, למדה הוראה, עבדה כמורה לריתמיקה והכל נעצר כשמנחם, בנה הבכור, חלה בלוקמיה. סרטן הדם. "14 שנות מאבק", היא מספרת להן. "וגידלנו עוד חמישה ילדים בצל המחלה".

"אוף, זה קשה", מישהי נאנחת.

"נכון", משיבה ארנטל, "אבל שימו לב למילים שאני בוחרת. לאורך כל הדרך לא אמרתי 'קשה' כדי לא להתלונן באוזניו של הקדוש ברוך הוא, חלילה לי לערער על מה שהוא נתן. הרגלתי את עצמי לומר שהמצב לא קל. רק פעם אחת בחיי העזתי לדבר על קושי".

"מתי?" שואלות האסירות.

"תכף אגיע לזה", היא מסמנת להן להמתין ומספרת שמגיל צעיר היה עליה להתמודד עם מצבים לא קלים. כשאחיה הקטן חלה בפוליו היא החלה להתנדב במוסד שיקומי. ארבעה חודשים אחרי שקברה את מנחם, היא ובעלה, חיים, החליטו שאסור להם לבזבז את כל הקשרים והמידע שצברו במהלך המאבק והקימו עמותת חסד שנושאת את שם בנם.

"התחלנו בקטן, בדירת חדר, 150 מ"ר וצמחנו לאימפריה. 'בית חלומותיי', 2,500 מ"ר, הוא מרכז שוקק פעילות ושמחה שאליו מגיעים ילדים שלא יכולים ללמוד במסגרות מפני שהמערכת החיסונית שלהם חלשה, וגם בני המשפחות שלהם מגיעים לשם".

"איפה זה בית החלומות הזה?" שואלת זו עם המעיל. "מה הכתובת?"

זו שיושבת לצידה מכניסה לה מרפק. "מה בוער לך? את רוצה להתנדב?"

"כן", אומרת זו שהסתבכה בעבירות מירמה.

"יש לך זמן", עוקצת אותה אחרת.

ארנטל, בסבלנות אינסופית, מכתיבה לה את הכתובת ומספרת על החצי השני שלה. "חיים, בעלי, הוא איש החלומות ואני רק מסייעת לו להגשים אותם. לאחרונה חנכנו שם חדר נינג'ה ומרכז הדרכה. גם בית החרושת לייצור פאות פועל בחסותנו. צריך שבע צמות של תורמות שיער כדי ליצור פאה אחת".

"מאיפה הכסף?" הן שואלות והיא עונה: "מתרומות. בזכות חברת פנטן הרחבנו את המעגל. כיום אנחנו עובדים עם 400 מספרות ברחבי הארץ שאוספות תרומות שיער".

"אז עכשיו הכל טוב!" מישהי מריעה.

מותר לבכות ולצעוק

ארנטל נושכת שפתיים ומספרת לקהל שלפני שנה ורבע גם בנה צביקי (42) אובחן כחולה סרטן. לימפומה. "בורא עולם זימן לי תפקיד נוסף. אחרי שהייתי אחותו של ילד חולה ואמו של ילד חולה, הפכתי לסבתא שדואגת לחמישה נכדים שאביהם מתמודד עם סרטן. זה מקום שונה, זו אחריות שונה. הוא החלים, ברוך השם".

"בורא עולם זימן לי תפקיד נוסף". מירי ארנטל משוחחת עם האסירות בכלא | צילום: דנה קופל

"ברוך השם!" מכריזה המוסלמית שרק בכלא החלה לדבר עברית וכיום כבר בולעת ספרים.

מישהי במדים כחולים נעמדת, מתקרבת לארנטל, מסתכלת לה ישר בעיניים ושואלת: "על זה אמרת שהמצב קשה?"

"לא", אומרת ארנטל, "על הקושי העזתי לדבר רק כשזה הגיע לנכדה. יש לי חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת, ובתי היחידה, אם לשלושה בנים, ילדה תינוקת מתוקה. כשהיתה בת שמונה חודשים ולא התפתחה, אובחנה אצלה תסמונת נדירה. אין לה שרירים. היום היא כבר בת שמונה, מתניידת בכיסא גלגלים ממונע ומתקשרת בעזרת אייפד".

"ואת ממשיכה להאמין בו?" בעלת המעיל מתריסה נגדה.

"בוודאי", ארנטל לא נפגעת. "אני אישה מאוד מאמינה. אנחנו יכולים לבכות ולצעוק, ומותר לנו לכעוס, אבל רק הוא מחליט".

"זה לא הוא!" המחאה גוברת, "זה הגורל!"

"לא!" גם ארנטל נאלצת להרים את קולה. "זה לא הגורל. אין עוד מלבדו. כל מה שעברתי לא יצר אצלי סדקים באמונה. מעולם לא שאלתי אותו למה. גם מנחם לא שאל אותו למה דווקא הוא נבחר להתמודד עם המחלה. אפילו בילדותי, כשבדרך נס חילצו אותי מטביעה, רק הודיתי לו על שנתן לי את חיי במתנה. וזה המסר שאני רוצה להעביר לכן. מהמקומות החשוכים ביותר אפשר לצמוח".

האסירה עם המעיל ניגשת אליה בסוף ההרצאה ומבקשת דף מידע של העמותה. "פעם, בעתיד", היא ממלמלת. "בעזרת השם", ארנטל משיבה. "חשבתי על השם שלכם", מוסיפה האסירה. "זכרון מנחם זה לא רק על שם בנך, זה זיכרון שמנחם אותך".

ארנטל מוחה דמעה. "תודה", היא ממלמלת. "על המשמעות הזאת לא חשבתי מעולם".

גאות בשיער שנתרם | צילום: סמדר שיר

צמה של עוצמה

דמעות תלויות בין ריסיה גם כשהיא יושבת לצד השולחן המבצעי. בת השירות הלאומי מסרקת, מודדת, ורק בעלות שיער באורך 30 ס"מ מורשות לגשת לעמדת התספורת ולהתיישב מול המראה. חלק מהאסירות מכירות את אבישי גיגי, שביקר בנווה תרצה לפני שנה או שנתיים, במסגרת יום האישה. "שנה או שנתיים?" הוא מתלוצץ איתן, "זה היה מזמן מזמן, לפני הקורונה. בכל פעם שמזמינים אותי לכלא אני בא. ואחרי פעילות של גזירת צמות לפאות אני חוזר למספרה שלי עם סוללה מלאה באנרגיות".

12 צמות, בצבעים שונים, כבר מונחות על השולחן. צמה שחורה, צמה חומה, צמת שיבה, צמת דבש. "זה כמעט שתי פאות", ארנטל לא מסתירה את התרגשותה.

"אז גם אני אתרום!" מכריזה רס"ר רותם קייט, סוהרת חינוך, ומתיישבת. וגיגי גוזר. והאסירות מוחאות לה כפיים. וארנטל מגישה לה תעודת הוקרה על תרומת "צמה של עוצמה".

הבייבי פייס, שנדונה למאסר עולם, בוהה בתעודה וטוענת שכדאי לשנות את הנוסח. "כאן, בכלא, זאת לא צמה של עוצמה, אלא צמה של חופש".

ארנטל מפנה אליה מבט עם סימן שאלה.

"תראי אותי", אומרת לה הבייבי פייס, "אני בחיים לא אהיה מושלמת. גם כשאצא מהכלא, בגיל 40 בערך, יהיה לי כתם שחור שילווה אותי עד לנשימה האחרונה, ולמרות הכל יש לי תקווה. לא האמנתי שאני, אסירת עולם, אוכל לעשות מהכלא משהו למען מישהי שנלחמת על התקווה שלה".

"ועכשיו את מאמינה?" שואלת אותה ארנטל. "ככה זה בחיים. תמיד יש פעם ראשונה".