פר צעיר, פר זקן

נפלאות דרכי הפוליטיקה. ניצב לו אריאל שרון – חישוקאי בדימוס – על בימת מרכז הליכוד, ומנהל קרבות בלימה נואשים מול מרכז רוחש וגועש, רב-און ומלא תשוקת מלחמה. החברים שואגים את הקריאה המסורתית והנשגבת מלחמה! מלחמה! מלחמה! ושרון משיב: לאט לכם.

הפרק האופוזיציוני המופקר והמשתלח של חייו ("מי בעד חיסול הטרור?") חוזר אליו לפתע כמו בומרנג. החיים על כסא ראש הממשלה זה לא זין. הם כל הזמן קשים. שרון נאלץ ללמוד ומהר את היסוד המרקסיסטי, לפיו "ההוויה יוצרת את ההכרה". ככה זה: הפוזיציה, האחריות, הגיל, עמרי, הקהילייה הבינלאומית, פרס ואנא עארף מה עוד, ים של משתנים שאין לו ברירה אלא לקחת בחשבון. קשה, קשה. לא נורא, לביבי יותר קשה.

ביבי

מעשה בבעל בית אחד שהחתול שלו היה נמלט לו מדי ערב, עם רדת החשכה, ויוצא למסעות התהוללות. בבוקר היה שב החתול הביתה סחוט, מרוט ומצחין משתייה ומזיונים. בעל הבית קץ באורחותיו הבלייניים של החתול ובמופקרותו המינית, והחליט לעשות סוף לחגיגה. הוא תפס את חתולו לשיחה והודיע לו, שאם עוד פעם אחת הוא יוצא בערב מהבית, הוא נידון לסירוס. החתול לא שעה לאזהרות ועוד באותו ערב חזר לסורו. עם שובו, סירס אותו בעל הבית. אחרי ימים אחדים החתול שוב החל לצאת בערבים ולחזור עם שחר. בעל הבית כבר לא הבין מה הולך פה. "לזיין אתה הרי כבר לא מסוגל, אז בשביל מה אתה ממשיך לצאת?". "עכשיו אני יועץ", הסביר החתול.

פרה פרה

במסגרת הקטטה החביבה בין נתניהו לשרון במרכז הליכוד, שכונתה באופן תמוה גם "דיון מדיני", קבל נתניהו על העדר מענה הולם לטרור, על אוזלת היד, ועל הצורך "במהלך חד, קצר ותקיף" אל מול הרשות הפלסטינית (כל זה מלווה כמובן בתנועות ידיים מעולם הקראטה). לו משפטים קצרים בני ארבע מילים ושתי הברות כל מילה היו ממגרים טרור, אפילו יריות קפצונים לא היו נשמעות במחוזותינו. אלא שהחיים זה לא דף מסרים ולא הבלים טלוויזיוניים. נתניהו אמור היה כבר ללמוד את השיעור הזה, ולהבין שהעצות שהוא מפזר היום עלולות להיות הבומרנג שלו מחר (הפיגוע בקפה "אפרופו" בתל-אביב במהלך כהונתו, התרחש שעות ספורות אחרי שדיבר דברי רהב על כך שחיסל את הטרור). "מהלך קצר, חד ותקיף", זאת אולי תשובה לדן מרגלית, לא לטרור.

אבל שרון לא לגמרי פראייר. שיחות קצבים מגרות עדיין את דמיונו, וגם הוא היה חייב במיצג גולגלות, וכתשובה לנתניהו מנה את שרשרת החיסולים המאופקים והמבליגים. בקיצור, אחד הציע טבח, והשני דבק בחיסוליו השיטתיים. מה שמזכיר כמובן את הסיפור הבא: יצאו פר זקן ופר צעיר לרעות באחו. לפתע נתקלו בעדר פרות טובות מראה. הפר הצעיר הפך מייד נסער ונלהב והציע: "בוא נרוץ ונדפוק פרה אחת". השיב לו הפר הזקן: "בוא נלך לאט ונדפוק את כולן". אלוהים ירחם על העדר.