המתגרשים החדשים ואלו שבחיים לא יתגרשו
סיגל ודניאל בחיים לא יתגרשו זה מזו. הם פוחדים להיות לבד, פוחדים מתגובת הילדים, המשפחה והחברים, ופוחדים לפגוע במצבם הכלכלי. שולי וגיא חולמים על אהבה מהסרטים, וכשהחיים יחד מתחילים להיות קשים, הם נבהלים ובורחים. אבל האם ייתכן שמשהו מאוד עמוק מחבר את שני הזוגות האלה יחד?
סיגל ודניאל ביחד כבר 20 שנה. הם נישאו כשהיו צעירים ומאוהבים, אבל מעולם לא השכילו להכיר זה את זו באמת ולא למדו להיות חברים. שנים ספורות אחרי שהתחתנו מצאו את עצמם רחוקים האחד מן השנייה פיזית ורגשית: דניאל החל לטפח קריירה תובענית שמחייבת אותו לשעות ארוכות במשרד ולנסיעות תכופות לחו"ל, סיגל מגדלת כמעט לבדה את הילדים, ואת רוב סופי השבוע הם מבלים עם משפחה או חברים.
אחרי קצת יותר מעשור יחד, גילו שהם חיים בעולמות לגמרי שונים: הם התחילו לישון בחדרים נפרדים בגלל שדניאל נוחר ומפריע את שנתה של סיגל, הם הפסיקו כמעט לחלוטין לקיים יחסי מין, אבל הם ממשיכים את ההצגה הקבועה לסביבה הקרובה: פעמיים בשנה טסים לחו"ל עם הילדים, ופעם בחודש יוצאים לסרט או להצגה עם החברים, אבל גם אז הם לא באמת מחוברים, וכשהם חוזרים הביתה, לרוב מעט שתויים והרבה עצובים, הם בקושי מדברים. בעבר הם עוד היו רבים על הגרביים שהשאיר בסלון, על אספת הורים חשובה ששכח מקיומה, או על הקניות המוגזמות שלה, אבל היום אפילו זה לא קורה. במבט מבחוץ ניתן לחשוב שהם השלימו זה עם חסרונותיו של זו ושהחיים שלהם רגועים ושלווים. בפועל, הם פשוט מנותקים.
סיגל ודניאל הם מסוג הזוגות שלעולם לא יתגרשו: לפני מספר שנים היא גילתה שהוא בוגד בה ונבהלה. היא לא רצתה להתגרש והאפשרות שאולי יעזוב אותה עוררה בה חרדה ממשית. היא עשתה מהומה רבתי ואיימה לספר לילדים ולמשפחה שלו, אבל הוא הרגיע אותה והסביר שמעולם לא התכוון לעזוב. "זה היה רק בשביל הריגוש", אמר, והחיים חזרו למסלולם. מאז החליטה שהיא לא עוקבת אחריו יותר, "שיעשה מה שהוא רוצה, העיקר שהוא לא עוזב". לפני שנתיים התאהבה גם היא במישהו אחר, גם הוא גבר נשוי שלא התכוון לעזוב את אשתו. הם בילו תקופה מסויימת יחד, אבל שניהם פחדו להיתפס, ובסופו של דבר, גם זה נגמר ושוב חזרו החיים למסלולם.
המתגרשים הסדרתיים
שולי וגיא חיו יחד שלוש שנים. גם הם נישאו כאשר היו מאוהבים ומאושרים, גם הם לא הכירו באמת האחד את השנייה ולא למדו להיות חברים, אבל הם היו סמוכים ובטוחים שאהבתם תנצח את כל המכשולים. כשנולד יונתן והם החלו להתרחק זה מזו ולריב, הבינו שכנראה טעו, ומהר מאוד החלו לדבר על גירושים. שולי הציעה טיפול זוגי, גיא סרב בטענה שאם הם לא מסתדרים זה כנראה לא זה, וכשיונתן היה בן שנה הם כבר היו גרושים. לכל אחד מהם יש קבוצה של חברות וחברים שהיו נשואים מספר שנים וכיום הם גרושים. אצל רובם התגלעו פערים אחרי הולדת הילד הראשון או השני, ואצל כולם ניצחה המסקנה שאין טעם להתאמץ, ושאם האהבה נגמרה וכל מה שנותרו הם הריבים, עדיף להיפרד.
סיגל ודניאל מחד, ושולי וגיא מאידך מייצגים שני סוגים שונים ולכאורה הפוכים של זוגיות, אבל בפועל מונעים שניהם על ידי כוח דומה: הכבלים הקושרים זה לזו זוגות כמו סיגל ודניאל אינם קשורים באהבה, בוודאי שלא בהתאהבות שאולי הייתה שם לפני שנים. שניהם שכחו מזמן מה חיבר ביניהם אז ושניהם השתנו כל כך מאז שגם אילו זכרו, זה לא היה משנה. מה שמחבר ביניהם היום הוא הפחד על גווני השונים. הם פוחדים לחיות לבד, הם פוחדים מתגובת הילדים, המשפחה והחברים, והם פוחדים לפגוע במצבם הכלכלי. את האמונה באהבה המירו מזמן בתפיסה צינית ופסימית על החיים. אף אחד מהם לא מאמין שמשהו טוב יותר מחכה לו בחוץ, אז בשביל מה לעשות גלים?
זוגות כמו שולי וגיא מונעים לכאורה על ידי כוחות לגמרי אחרים: הפנטזיה הרומנטית היא הכוח המניע אותם ולמעשה מנהל אותם. הם חולמים על אהבה אמיתית ואינם מוכנים לוותר עליה לטובת נוחות או לטובת הילדים, ולכן ברגע שהחיים יחד מתחילים להיות קשים, הם נבהלים ובורחים. "לא אלה החיים שחלמתי עליהם", הם אומרים. "אנחנו לא מוכנים להיות כמו הזוגות הללו שקמלים יחד ולא מתגרשים". האמונה העיוורת שיש משהו טוב יותר בחוץ ושכל רגע שהם מבזבזים על מריבות וקשיים מרחיק אותם מן המשהו (ולמעשה מן המישהו) הזה, גורמת להם למהר ולסיים את חיי הנישואים, יהיה המחיר שישלמו על כך אשר יהיה.
אך בפועל, גם הם מפחדים: הם פוחדים מפספוס, ומאמינים בכל ליבם שמעבר לפינה מחכה להם אהבה אמיתית יותר, גדולה יותר וראויה יותר מזו שאותה הם עוזבים. הם פוחדים מאינטימיות ומקרבה עמוקה ורגשית (לא מינית), והם פוחדים מן המאמץ הכרוך בבניה אמתית של חיי נישואים. כדי להצדיק את עצמם ולהסתיר (גם מעצמם) את העובדה שהפחד מנהל אותם, הם מספרים לכל מי שרוצה לשמוע שבשביל אהבה לא צריך להתאמץ. רגע אחרי שהתגרשו ניתן למצוא אותם שוב באפליקציות להיכרויות ובברים הנבחרים. הם לא רוצים לבזבז זמן, הם במסע ממוקד למציאת אהבת חייהם החדשה, עם דגש ברור על הנאה ותשוקה.
פחד או צמיחה: מה אתם מעדיפים?
פחד הוא כוח רב עוצמה. לעיתים הוא מניע לפעולה, ואפילו ליצירתיות ועשייה, אבל כשהוא בא במנות גדלות מדי ואיננו מאוזן על ידי כוחות אחרים, הוא הופך לכוח הרסני, מדכא ומשחית. זוגות הבוחרים להישאר יחד למרות שלא נותר בניהם דבר מן המשותף, הופכים את הפחד לכוח מדכא ומוותרים בגללו על זוגיות כחלק ממשי בחייהם. זוגות הבוחרים להיפרד ללא מאבק ומבלי לנסות להבין מה הכוחות המניעים אותם ומהן הסיבות להידרדרות היחסים ביניהם, נותנים לפחד להרוס את חייהם ואת חיי ילדיהם.
שני סגנונות הזוגיות הללו אינם מונעים מרצון לצמיחה ולהתפתחות, בעוד שזוגיות אמיתית שואפת לצמיחה והתפתחות. התאהבות היא חומר הבעירה של הזוגיות, היא הכוח המניע המאפשר את היווצרותה, אבל התאהבות, כמו כל סם אחר, לא לעולם נשארת. הציפייה שחיי זוגיות יהיו רומן ארוך ומתמשך תוביל את כל הזוגות המאוהבים לאכזבה ולכאב. חלק מהם יישארו יחד וימירו את הציפייה הזו בתפיסה צינית ופסימית ביחס לחיים, וחלק מהם ייפרדו וימשיכו לפנטז ולנסות להגשים את הפנטזיה הזו עם אנשים אחרים.
בשני המקרים מבוססת הציפייה הזו על חוסר הבנה מהותי ביחס למהות הזוגיות ולתפקיד האמיתי שהיא ממלאת בחיים: זוגיות אמיתית דורשת יכולת להמיר התאהבות באהבה, והיא מבוססת על מחויבות לצמיחה. היא מחייבת את בני הזוג לגעת בפצעים העמוקים ביותר שלהם, ולהיחשף באומץ ובכנות מול בן הזוג שלהם. רק כאשר קיימת מחויבות כזו לומדים בני זוג להפוך לחברים ולא רק למאהבים. הם לומדים להכיר זה את זו באמת וליצור אינטימיות וקירבה המאפשרות להם להתגבר יחד על מכשולי החיים.
אני מאחלת לכולנו שנדע להשתמש בפחד ככוח מניע אבל לא מסרס ומדכא בחיינו, ושנשכיל לבסס את הזוגיות שלנו על אומץ ועל מחויבות לצמיחה.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי, טיפול רוחני וסדנאות.
