47.
המסע נמשך בלילות, כשהחושך משמש חיפוי והגנה. בתום שישה לילות, אמר לפתע המצולק: "מעכשיו הולכים ברגל." מלווה נוסף הצטרף אליו, ושניהם הטילו על שכמם את התיקים. מורד נשא את אֶבִּי, ופרי את אילנה.
פרי ביקשה לדעת אם הדרך קצרה או ארוכה.
"חצי שעה הליכה בתוך כפר," דיבר המצולק אל מורד. "אפשר לוותר על כדור שינה בתנאי שיישמר השקט המוחלט."
פרי הניחה יד רכה על גבה של אילנה המכורבלת בשינה עמוקה וגופה הדוק אל חיקה. היא קיוותה שלא תתעורר במהלך שלושים הדקות הבאות. אין צורך להלעיטם בכדורים. לילדים יש כדור שינה טבעי בראש. הם יכולים להתרוצץ כאילו בלעו כדור מרץ, ובהגיע שעתם לישון הם צונחים אל מצולות השינה. כאשר מעיר אותם השעון הביולוגי, מתחדשת האנרגיה שמזינה אותם לקראת היום החדש, ובמקום להתנועע כמו עלה נידף הם מתנערים מחבלי השינה ויוצאים לטרוף את החיים. לרגע עצרה את ההיסחפות במוחה. בתנאים הקיימים הם לא בדיוק טורפים ולא בדיוק את החיים, אבל לפחות הם יציבים על רגליהם.
ריחם של גללי הפרות הנישא באוויר ונביחות הכלבים העידו על הדרך העוברת בין בתי הכפר. רתומים לכבלי השתיקה ולזהירות הנדרשת, השתרכו לאטם בין הסמטאות המפותלות, כשפניהם טמונות בקרקע ואוזניהם כרויות לאוושת הזלזלים המרחפים ברוח הקלילה. כך, עד אשר חצו את הכפר ועמדו על קימורה של גבעה, שם המתין להם מלווה נוסף.
"כעת נרד מהגבעה. צריך להתיישב על האדמה ולגלוש למטה," הורה המצולק.
פרי ומורד התבוננו מטה. הירח הטיל אור עכור וחשף מדרון תלול עטור צמחייה. פרי תלתה בו מבט מבוהל. "איך נרד עם התיקים ועם הילדים?" קבל מורד. "קח אותנו בדרך אחרת."
"בדרך אחרת אנחנו עלולים להתגלות, אנחנו ניקח את התיקים," סתם המצולק את הגולל על הקובלנה. "לשבת," ניתנה ההוראה, והם התיישבו בצייתנות. פרי הידקה את אילנה אל גופה, מורד הידק את אֶבִּי אליו.
"תתחילו לדחוף עם הטוסיק, תיעזרו בעקבים של הנעליים."
מורד החל לרדת ופרי עקבה אחריו במורא. בידו האחת לפת את אֶבִּי ובידו השנייה נתמך באדמה. "פרי, קוצים, היזהרי," קרא.
אלא שפרי כבר החלה במסע הגלישה והקוצים צדו את כף ידה ופילחו אותה במדקרת כאב. היא הרפתה מאחיזתה באדמה הקוצית והקיפה בשתי ידיה את אילנה, תוך שהיא מנסה לבלום את ההידרדרות בעזרת עקבי נעליה. הפעולה לא עלתה יפה והיא החליקה במהירות בלתי נשלטת. ידה האחת נשלחה לאחוז באדמה ועקביה נלחצו אל הצמחים, אך ללא הצלחה. צווחותיה גם הן יצאו משליטה. המצולק מיהר ועמד חוצץ בינה לבין המשכו של המדרון. הוא לקח מידיה את אילנה, והיא נתמכה בשתי הידיים באדמה ובצמחים הדוקרים, וירדה עקב בצד אגודל, תוך שהיא נזהרת לבל תחליק שוב. המלווה השני לקח לידיו את אֶבִּי.
"להזדרז," קרא המצולק, והמשיך לגלוש בקלילות, למורת רוחה של אילנה שקריאותיה, "ממאן, ממאן," מלוות את דרכו. חברו, שאֶבִּי נתון היה בידיו כאפרוח זעיר, גלש כמוהו מטה באין מפריע. ניכר שהשניים רכשו מיומנות בפעולת הגלישה. פרי לא יכלה לאמוד את אורכו של המדרון החלקלק ואת הזמן שנותר עד לסיומו של הסיוט.
כעבור פרק זמן בלתי מוגדר, בן זוגו של הנצח, הגיע הסיוט לקצו במישור הנכסף. הם כמעט נשמו לרווחה, אלא שפעולת השאיפה נגדעה למראהו של כלב מזרה אימה שעמד מולם כמו המתין לבואם, ופתח בסדרה של נביחות קצובות. פרי גוננה על אילנה בגופה. המצולק הניף ידיו לעבר הכלב ודיבר אליו בטורקית, עד שזה נכנע והסתלק.
תשושים וחבולים השתטחו על האדמה. כפות ידיהם צרבו מהשפשוף באדמה ומהקוצים שחדרו לתוכן. הם ניסו לעקור את הקוצים מידיהם בעזרת ציפורני הידיים, ולמעט כמה קוצים שנכנעו להם, התברר כי רובם הגדול חדר עמוק פנימה. הם נואשו מהטיפול בקוצים, עיסו בגב היד את המפרקים החבולים והתוודעו לזרזיפי הדם שבצבצו ממכנסיהם באזור הברכיים המדממות. רגליהם דוו עד כלות. המפשעות המוגלתיות זעקו חמס. פניו הנפוחות והשרוטות של מורד העבירו לפרי כמו בראי את מראה פניה. "נשטוף את הפנים ונתרענן," הציעה.
אלא שלמצולק היו תוכניות אחרות. "קדימה, לטפס על הגבעה," אמר והורה בידו לעבר גבעה, נמוכה מקודמתה.
פרי ומורד הביטו זה בזה. צל קודר הופיע על פניהם בתיאום מושלם. "תן לנו להחליף כוח," ביקש מורד, "אתה רואה שאנחנו מותשים."
"לחושך חיים קצרים. עוד מעט יעלה האור ונהיה אבודים."
כנגד טענה כזאת לא נותר אלא לשנס מותניים רפויים, להעלים עין מהכאב הצורב, לקרוא תיגר לעיניים המעורפלות, לשאת את הילדים על ידיהם הדואבות ולגרור רגליים אומללות אל הגבעה שקראה להם אליה.
התיקים היו נתונים בידיהם של המלווים. מורד התנשם בכבדות. ביד אחת נשא את אֶבִּי ובידו השנייה תמך בפרי והדף אותה קלות בגבה. ופרי, לאחר שטיפסה כברת דרך קצרה, עמדה והמתינה למורד ותמכה בו בדחיפה קלה בגבו. הילדים סירבו לעבור לידיהם של המלווים.
פרי חשה כי כוחותיה הולכים וכלים. "אֶבִּי," לחשה לאוזנו. "אתה חייב לעבור למלווה, קשה לאבא."
"לא רוצה, יש לו ריח אחחח..." לחש הילד.
"אין ברירה. אם תעבור אליו, נגיע מהר יותר למעלה."
"לא רוצה."
"אנחנו אוהבים אותך, לא נעזוב אותך. נהיה לידך כל הזמן."
"יש לו ריח של פח אשפה," הלין הילד לאוזן אמו.
"תסגור את האף ותנשום מהפה," הציעה האם לאוזנו.
אֶבִּי התבונן באילנה. "אז גם אילנה," פתח במשא ומתן.
"טוב," נעתרה אמו לתנאי.
אֶבִּי עבר באי רצון לידיו של המלווה, ואילנה עברה לידיו של המצולק בכפייה ותוך התנגדות נמרצת, שלוותה בבכי נוקב. פרי זיכתה את עצמה בשתי נקודות על הישגה במאמץ לשכנע את אֶבִּי למסור עצמו לידי האיש, ואילו את בנה זיכתה בארבע נקודות בעבור ההבנה הבוגרת.
כעבור שעתיים של טיפוס סבוך הגיעו לראש הגבעה. "השבח לאל," קראה פרי והשתטחה באפיסת כוחות על המישור. מורד צנח לצדה, ושניהם קלטו אל חיקם את הילדים שחזרו מן השבי.
"ממשיכים," קרא המצולק.
"תתחשב בנו," התחנן מורד.
"צריך לנצל את החושך, אסור שיגלו אותנו," פלט המצולק את משפט הפלא שהיה בכוחו להקים גם אדם השרוי עלי קבר.
"למה אין לנו סוסים?" ניסה מורד כנגד כל הסיכויים.
"במקום הזה אין סוסים."
היה עליהם להסתפק בתשובה הלקונית ולהמריץ את רגליהם הדואבות עד כדי חוסר תחושה, להתקדם שעל אחר שעל. ההליכה היתה מרובה, ההפוגות היו קצרות, וההוראה החוזרת "ממשיכים" נשמעה כמילה המאוסה ביותר שנולדה בלקסיקון שעל פני האדמה. ואף על פי כן כוחה היה גדול, והיא עוררה, דחפה, הניעה, משכה. נראה כי הם אחזו בחבל והתקדמו בדרך אל קצהו.
השחר הפציע והאור פלש אל המרחב. המקום שבו התיישבו לנוח היה מרוחק ממקום יישוב. הילדים כילו את מנת הביצים ותפוחי האדמה, ואילו פרי ומורד שהסתגלו לתחושת הרעב התמידית הסתפקו בתה ובשקדים. הגוף, חשבה פרי, מקבל כל תכתיב ומתאים עצמו להקצבה המוגבלת של פירורי שינה ופירורי אוכל, כמו תלושי המזון המוקצבים למשפחות. הם התכרבלו בקונכיית המחשבה המנחמת, כי סיומו של כל יום מקדם אותם אל קו הגמר. איש לא טרח לעדכן אותם מתי והיכן נמצא אותו קו, אך ברור היה כי המרחק אליו הלך והתקצר.
•••
שמש גדולה של צהריים שסיימה את חתירת מסלול הבוקר בשמים, עמדה כעת מעליהם וקפחה על ראשיהם המוגנים - פרי במטפחת, ומורד והילדים בכובעים שכיסו גם את אוזניהם. תעוקת החום רבצה על גופם. לחייהם החשופות היו קלויות. פרי האהילה על עיניה, וידיה ירדו ונחו על פניה, והיא חשה את בערתן. באין ראי בסביבתה התבוננה בפניו מזות הרעב של מורד, וזיהתה את מידת ההרס שחקקה השמש בפניה, וקלטה כיצד קיבלו פניה מראה כחוש ומעורר חמלה כשל קליפת סלק שלא עברה שטיפה. היא ראתה בשפתיו את שפתיה הסדוקות, ועיניו סיפרו לה על עיניה האדומות, כמו עגבנייה שהסתמקה בשמש ונתקמטה ונמעכה. עיניו של מורד היו מוקפות צללים כהים, ובסימטריות מפליאה נפרשו מניפות קמטים שזופות מקצות העיניים לעבר הרקות. "דִיג בְּדִיג מִיגֶה רוּט סִיַס" (פתגם. מילולית: סיר אחד שתחתיתו השחירה, אומר לשני: השחרת. משמעות: הפוסל - במומו פוסל), ניסתה לגייס נימה קלילה, והוא שלח אליה חיוך מאומץ וחרוך, והניח יד נוגה על לחייהּ הצרובה.
בצביטת געגוע הופיעו המצעים הרכים במיטתם הגדולה, מדיפים את ניחוח הניקיון שלאחר הכביסה, והיא רכסה את עפעפיה והפקירה את תשישות גופה לרוך המנחם.
"אני הולך להביא את הסוסים," הודיע המצולק ויצא לדרך.
התחושה הדביקה של הפחד, שהפכה לחלק אינטגרלי מן המסע, חזרה ונצמדה אליה ולא הרפתה. האם יזנח אותם המצולק לאנחות? האם המלווה הנותר יגזול מהם את כספם ויימלט גם הוא מן המקום ויותיר אותם בלב המדבר השומם, ללא מושיע וגואל?
היא הניחה ראשה על ברכו של מורד, ותחת צלו הכבד של הפחד נפלה עליה תרדמה.
48.
המצולק שב עם סוס אחד. פרי והילדים רכבו עליו ומורד התנהל אחריהם או לצדם, בהתאם לרוחב השביל. לשמע הדי היריות הם עצרו לחניית ביניים. "זה לא נוגע לנו," הרגיע המצולק. "זה בין הכורדים לאיראנים."
ממרום גבו של הסוס השקיפה פרי על הנוף שפשט את מחלפותיו. עליה להסיח דעתה מן הנמנום שמפילות עליה תנועות הסוס המונוטוניות, מהנִמלול הלופת את רגליה, מההצקה הקוצנית שבכפות ידיה, מהצריבה העזה במפשעות, משיירי הכאב בחזה שהותירה חבטת הסוס, ולהתרכז בכל פיסת נוף מנופי הבראשית שהציעה לה כורדיסטן. עליה להזין עיניה במראות ההרריים ירוקים שהגירו קיתונות של יופי ולנשום את האוויר הצלול, שמא יחלפו וייעלמו לעד. היא העבירה עיניים כבדות עפעפיים על פני המרחב, וחשה כיצד הטבע משיב לה מבט מלא הוד ותפארת. היא התעוררה לקראתו ונפעמה למראה תנובתם המבורכת של גשמי האביב שנספגו באדמה, הרוו את המורדות המיוערים ועיטרו בשפעת עלווה את העצים אדירי הקומה, ובסבך צמחייה שחלש על פני המרחב. בעמק שמתחתיה פיכה מעיין מים ששטף את חלוקי הנחל ואת העלים שנלכדו בהם והמשיך בזרימתו המתמדת. סלעי האבן זקפו ראש והתמסרו למגען המדגדג של קרני השמש שנברו במכמניהם. בנקיקים הנצו פרחים שניקדו את המרחבים ובראו מרבדים צבעוניים, שהתערסלו בשדות הירוקים והשתעשעו בזהרורי האור. היא שאפה אל קרבה את ניחוחות הפריחה, בעת שעיניה נהו אל מעופי הציפורים בצמרות ואוזניה גמעו בעונג את זמרתן המשוחררת שגברה על אוושת העצים. "'אֵי חוֹדָה', הו אלוהים," רצתה לומר למורד, שצעד בסמוך אליה ופניו מקובעות ברצינות מיוסרת אל הדרך. "לו יכולנו להיות ציפורים עד לקצה המסלול."
אילולא הנסיבות שבעטיין נקלעה למקום הזה, היתה מכוונת את הסוס אל העמק, מחככת רגליים יחפות באבני המשעול, כורעת אל גדת המעיין ורוחצת בו. גופה השתוקק להיטהר במים הצלולים. היא נטפה געגועים ל"הָמוּם" ב"מהלה", ומבלי משים החלה לגלף זיכרונות רחוקים. הנה שלט הכניסה ב'הָמוּמֶ כַּשְוָרִי', בבית המרחץ לנשים:
חפצים יקרי ערך יש לשמור ב"סַנְדוֹג", בתא האישי
אין ההנהלה אחראית לאובדן חפצים
אמה מעולם לא לקחה עמה לבית המרחץ חפצים בעלי ערך, ולא ברור לה מדוע יישאו לשם נשים חפצים יקרים. היא היתה צוררת ב"בּוֹחְצֶ'ה" בגדים להחלפה, מגבת וכלי רחצה, ויוצאת עם פמליית בנותיה ל"הָמוּם". באולם ההמתנה, שבחלקו העליון היו קבועים חלונות קטנים ששמרו על צנעת הרוחצות ומנעו אפשרות להצצה, התרווחו הנשים על כיסאות הסמוכים אל הקיר ופניהן אל ה"הוֹז", מאגר מים פתוח בעל מעקה דקורטיבי שמוקם בלב האולם. שלוש מדרגות הובילו אל ה"הוז" ומזרקה זעירה שננעצה במרכזו פיזזה והתיזה מים שלא חרגו מגבולותיו. הפכפוך הרך של מי המזרקה היה לוכד את אוזניה של פרי הילדה, והיא היתה עומדת כמהופנטת לנוכח קצבו הקבוע. לאחר רגעים ספורים היתה מלכסנת מבט אל האדים החמים, שחמקו מבעד לחריצי הדלתות. בניצוץ מבודח בעיניה היתה מתקרבת לאדים החמים, מניעה פניה מצד לצד ואחר כך נחפזת בגלגולי צחוק אל ה"הוֹז", מאגר המים הקרירים, כדי לצנן אותן בטרם תשוב אל האדים.
הבלנית היתה מכוונת את המתרחצות בתור לחדר הרחצה, עתים עוזרת למרוח "דָרוּ חָנֵה" להסרת השיער העודף מגופן או מקרצפת את עורן ב"כִּיסֶה", כפפת הרחצה המחוספסת. אמא היתה מכסה את שערות ראשה ב"חִינָה", אחר מושיבה את הבנות על גיגית שאותה רחצה מראש למניעת הידבקות מחיידקים וממחלות, משחילה את ידה לתוך ה"כִּיסֶה" ומתחילה במלאכת הקרצוף. מבטה של פרי נמשך אחר המים והקצף, שזרמו בתעלה צרה עד שנעלמו מן העין.
פרי גירדה את ידיה ואת צווארה. גופה המיוזע מתחת לשריון הבגדים זעק לניקיון. פניה היו מרובבות באגלי זיעה שהשחימו מצבע האבק. היא מחתה אותם בשרוולה. היה ברור לה כי הפעולה הראשונה שתעשה כשיגיעו למקום יישוב נורמלי תהיה התקלחות, קרצוף יסודי להסרת השכבות הדוחות שנדבקו לגופה. האם יגיעו אי פעם ליישוב שכזה?
"מתי מגיעים?" שאל מורד בטון חד גוני.
"עוד מעט נגיע," קיבל תשובה בחד גוניות תואמת.
למחרת זכו בסוס נוסף, ומורד יכול היה לנחם את רגליו שזעקו מרה מתוך נעליו, ושלחו דקירות התקוממות על ההליכה הממושכת. הוא טיפס ועלה על גב הסוס, וחבק את אֶבִּי שהופתע לנוכח המקום המרווח שקיבל על הסוס של אביו, לאחר רכיבה ממושכת שבה נדחס עם אילנה על הסוס של אמו.
הסוסים התנהלו לאטם על קו הרכס. למקום שבו השתרע אחו ירוק ושטוף שמש, נוסף כעת נוף של חיים. הראשונים שחשפו אותות תנועה היו פרות וסוסים שליחכו עשב בכרי המרעה הענקיים, ופרי דימתה לשמוע את דנדון הפעמונים העליז. בהמשך הדרך נתגלו לפתע ארבעה אוהלים שנזרעו על פני המרחב הירוק. כמו פרפרים צבעוניים רפרפו לצדם נשים שלבשו שמלות פרחוניות זוהרות, קפלים קפלים כיתרו את ברכיהן. פרי התבוננה בהן ומבלי משים התעקל פיה לחיוך דק - על חלקה העליון של כל שמלה היה מונח "צֶ'לִיגֶה", וסט פרחוני, ואת התמונה הצבעונית השלימה מטפחת פרחונית לתפארת, שנכרכה על ראשן. הנשים נעו בינות לתרנגולות שכרכרו במקהלה אחידה וללהקת ילדים יחפים ומרושלים שהתרוצצו סביבן ונשאו עיניים משתאות מעלה, אל הסוסים ורוכביהם שירדו לקראתם. הנשים היו טרודות במלאכתן, שהלכה והתבהרה ככל שירדו ממרומי ההר לאורך מורדותיו וקרבו אל העמק. התברר שאגדו שורשים והבעירו אותם בטאבון - ענן שחור סמיך היתמר מעליו בעוד כפות ידיהן הקמורות גוננו על האש שהלכה והתעצמה.
פרי צפתה מרותקת בנביעת החיים. לאחר השיממון הממושך שהיה מנת חלקם בימי המסע הרבים, כבש המראה האנושי את לבה והפיח בה תקווה גדולה. עיניה חתרו קדימה, מתייקות את תמונת החיים בארכיון הזיכרון שבמוחה. בכל עת תוכל לשלוף אותו, להתבונן ולהיזכר ולהשיבו למקומו. "'בֶּבִין צֶ'ה קַשַׁנְגֶה - דוֹנְיָה הֵזָר רוּ דָרֶה', תראה כמה יפה - אלף פנים לעולם," קראה לעבר מורד, שרכב לפניה ונתפס גם הוא לחיזיון המפתיע.
"'קַשַׁנְגֶה', יפה, באמת," אישר והתקין חיוך נאה על פניו התשושות.
הם עצרו בסמוך לאחד האוהלים. הרוכבים ירדו והשיבו ברכת שלום למארחים הגברים שיצאו מפתח אחד האוהלים, והסוסים שוחררו אל המרחב. המארחים, שלבשו כולם מכנסיים תפוחים, לא שאלו שאלות, וניכר בהתנהגותם כי המתינו לבואם.
פרי קרבה להיטיב ולספוג את המראה. היא עקבה אחר פעולת הנשים שהזינו את הקרקעית הפתוחה של הטאבון בשורשים שנעקרו מן האדמה. בטבורה של כיפת אבנים שסודרה על גבי חומרי הבעירה, נגלה חלל מעוגל וצר, מצופה בחימר ומחובר לידית ארוכה. באצבעות זריזות וצבות בללו הנשים נעימות הסבר את העיסה, רידדו כדורי בצק לעיגולים דקים, והכניסו אותם לטבון. בזו אחר זו נאפו הפיתות השטוחות, שריחן דגדג בנחיריה, והונחו בסל נצרים גדול. הגצים בקעו מלוע הטאבון והתפזרו ברוח. זיכרון אפיית המצות בבית הוריה עלה בנחיריה והדמיע את עיניה.
תחילה הגישו להם המארחים כדי רחצה, והם שטפו את פניהם ואת פני הילדים ועשו שימוש במגבת האחת שעברה ביניהם. לבסוף הוזמנו להיכנס לאחד האוהלים. בשעה שמשפחת לוי עשתה דרכה אל תוך האוהל, הטילה השמש עוגן על קמרון ההר, והחלה מכנסת את מפרשיה הזהובים כדי להפליג מערבה, הרחק אל מעבר לעננים. רצפת האוהל חופתה במחצלת נצרים. לאורך הקירות נפרשו על המחצלת שמיכות מקופלות ששימשו כמזרנים לישיבה, ועליהן "פּוֹשְׁטִי" - תומכי גב העשויים משורה של כרים ענקיים שנסמכו אל הקיר. עיניה של פרי נצמדו לכיסויים הפרושים עליהם - שטיחים מלבניים דקים שהוכנו באריגה עצמית. תחושת הביתיות הציפה אותה בבת אחת. וילון פרחוני חצה את האוהל לשני חלקים. בחלקו האחד ישבו הגברים. הווילון הוסט ונכנסה נערה ובידה טס נחושת גדול שעליו נערכו כוסות תה. היא הניחה אותו בלי אומר על ה"סוֹפְרֶה", המפה הפרחונית הפרושה על המחצלת, ויצאה ונעלמה מאחורי הווילון.
פרי ומורד רוקנו אל קרבם את הכוס הראשונה והשנייה והיו מוכנים לקראת הכוס השלישית, אלא שאז הופיעו נשים ונערות, הניחו לפניהם טסים עמוסי פיתות חמות וגבינה, וגם הן סבו על עקביהן ונמוגו מעבר לווילון. עיניה של פרי נצמדו לילדיה, שטרפו את השלל הטרי בעיניים נוצצות. הנה הם זוכים לשבת בתוך בית ולהשיב את נפשם במשקה חם ובמאכל ביתי. הפשטות של האוכל נגעה ללבה. היא צידדה מבט אל המארחים והצטערה על היעדרותן של הנשים מההסבה.
הגבר הנראה כאחראי לאזור ניצל את שעת הארוחה להעברת המידע. לפרקים דיבר בשפה הפרסית ולפרקים בשפה הכורדית. מהר מאוד קלטה פרי שהמעבר לשפה הכורדית נועד להצפין את סודותיהם. ההבנה הזו לא גרעה מתחושת החמימות שהתפשטה בכל גופה.
האחראי פנה אל מורד בשפה הפרסית: "אתם ירדתם מההר לעמק." הוא הורה בידו אל המקום שממנו הגיעו. "השלב הבא הוא לטפס על ההר מעברו השני של העמק." כעת הורה בידו אל הצד הנגדי. "בפסגת ההר יש מחסום עם שמירה קפדנית. הלילה תישנו כאן, ומחר יגיע החבר שאמור לעבור איתכם את ההר."
הם התארגנו לשינה על גבי השמיכות שישבו עליהן קודם לכן. הילדים, שבעים ורוויים, נרדמו עד מהרה. על אף תחושת הנינוחות שהִשרו עליהם המארחים, דריכותם לא רפתה.
חוסר השינה המצטבר הטביע רישומו עליהם. גם הלילה יקפידו להיות ערניים ולחלוק ביניהם משמרות. גם הלילה יחששו שמא כוחו של מי מהם לא יעמוד לו למלא את תפקידו במשמרת, והוא ייפול שדוד תחת לפיתת השינה.
49.
הבוקר שלמחרת הכריז על בואו בזמרת חיים ובפעילות ערנית להכנת הארוחה. התלחשויות קולניות בשפה הכורדית גובו בקולות היסוי מוגברים יותר.
השאון קִרקש וחִלחל מבעד למחיצת הווילון, ופרי הקיצה טרוטת עיניים. בשעה שניסתה לחלץ את עצמותיה הדוויות ולעקור בציפורניה עוד קוצים טורדניים מכפות ידיה שפעמו מכאב, פצחה בברכת "סוֹבְּח בַּחֵייר" לילדיה, שבניגוד להוריהם, זכו בשינה שלווה וניעורו בכוחות מחודשים להתקפה על היום החדש. היא גרפה באצבעותיה את הנוצות שחרגו מהכרים ודבקו בשערם.
"לאן הולכים היום?" שאל אֶבִּי, ושלח מבט סקרני לעבר ילד בן גילו שהציץ אל האוהל ונגרר משם בנזיפה.
"בוא, אראה לך את ההר הגבוה שעליו נטפס," הציעה אמו, וכבר הובילה אותו אל מחוץ לפתח האוהל, ואילנה כרכה את ידה סביב ירכה והחלה לדדות בעקבותיהם.
משב הבוקר הצונן העביר רעד קל בגופה. "אוויר נקי," קרא מורד מאחוריהם, שאף שאיפה עמוקה וחיכך את גב ידו בכתפה של פרי. כפות ידיו היו מנוקדות בקוצים שהעמיקו חדירתם, וכל ניסיון לדוג את קצותיהם נכשל עד כה כישלון חרוץ.
"הנה, שם למעלה," הורתה פרי באצבעה אל פסגת ההר המחותלת בערפל.
"עד לשם נגיע?" צהל אֶבִּי.
"עד לבודקה, ומשם נרד לצד השני של ההר," הסביר מורד.
אֶבִּי התגבה על בהונותיו ומתח את צווארו כלפי ההר שהתנשא כנגדם. ערפילים לבנים ודקיקים שהתרוממו ונערמו בקימורו טשטשו את מראהו של הבודקה. הוא צמצם את עיניו כדי להיטיב לראות, ואחר נפנה אל הוריו וחקר את פניהם. נתונים היו בשיח אילם ורב משמעי. "ממאן, 'שמע ישראל' 'בֶּחוּנָם'?"
"כן, אֶבִּי ג'ון, נתפלל 'שמע ישראל'."
"טוב," השיב, כאילו שבתפילה בלבד גלומים הפתרונות לכל מצוקות העולם.
הם שבו מבור הספיגה, רחצו והתנגבו באותה המגבת שנמסרה להם אמש, והתכבדו במהדורה מחודשת של תה, פיתות חמות וגבינה. "תאכלו טוב," הציע המצולק. "מי יודע מתי נזכה לארוחה הבאה."
הם לא נזקקו לתמריץ נוסף, וכבר הטעינו את כרסם בכל הטוב שגדש את הטס. ברשותם של המארחים הכינה פרי כריכים לדרך, ומילאה את הבקבוקים בתה ובמים, ועד אשר הגיע המלווה המחליף כבר היתה המשפחה מוכנה לדרך. הם נפרדו מהמארחים והודו להם על קבלת הפנים הנדיבה.
ההתקדמות הפעם היתה רגלית. הם הגיעו למרגלות ההר, החלו בטיפוס, ועד מהרה גילו שהדרך קשה וסלעית. התיקים הועמסו על גבם של המלווים. פעם אחת הועברו הילדים, חרף מחאותיהם, לידיהם של המלווים, אלא שבכיים גבר ועד מהרה הוחזרו להוריהם. פרי, מתנשפת מהמאמץ, עקבה אחר התקדמותו של מורד, והוא, מתנשף ומטפס, ליווה בעיניו את התקדמותה.
כשנראה היה כי כלו כוחותיהם, הורה המצולק על הפוגה. "תישארו פה," לחש, "אנחנו קרובים לבודקה. עוד מעט יהיו חילופי משמרות. שִמרו על שקט מוחלט." שני המלווים יצאו.
הבודקה שעל פסגת ההר נראה כעת בבירור. פרי הערתה לגרונם של הילדים כמות מדודה של כדור שינה מהול במים, ועקבה אחר דילוגיהם הקלילים של המלווים על הסלעים והנקיקים, עד שאחד מהם נבלע בבודקה, וכעבור רגעים ספורים נראה ניצב בחלון המואר בחברת השומר, לוגם עמו תה.
פרי ומורד כרעו על ברכיהם, לכודים בתוך הצוקים המכתרים אותם ובתוך הפחד שהתעלל בעצמותיהם. אֶבִּי ישן בחיק אביו, ופרי עטפה בזרועותיה את אילנה, שנשימותיה הקצובות הכריזו על שינה עמוקה.
בחלוף בן זוגו של הנצח הגיע המצולק. "כל עוד הוא נמצא שם ומעסיק את השומר, נקיף בזהירות את הבודקה," הורה להם.
העלייה היתה קשה מנשוא. הניסיונות להעביר את אֶבִּי או את אילנה לידיו של המצולק - לא צלחו. הריח המבאיש שנאצר בסיבי לבושו העיר אותם והפיק תנובה מיידית של קולות בכי מסוכנים, שלוו בהושטת ידיים דורשניות לעבר ההורים.
פרי חשה שכוחותיה בוגדים בה. עד כה הקפידה לנצור את חולשתה, למדה לטשטש את הפחדים שנרשמו על פניה ולרסן את תגובותיה. היא לא הניחה ללאות הגוף להכניע את כוחות הנפש. רק בהיותם לבד, בעת שהילדים היו שרויים בשינה עמוקה, היתה טומנת את פניה בצווארו של מורד ופורקת בגניחה חרישית קצרצרה את המועקה. לעתים היה די בכך כדי להדוף את החבירה שכיתרה אותה: חוסר השינה, המאמץ הפיזי הרועץ, הכאב שלא הרפה מכפות הידיים, מהחזה ומהמפשעות, והפחד. ואז שבה ומוחקת את המעידה, וזוקפת כתף וראש אל המציאות.
והנה כעת עצרה וכרעה על ברכיה. בכי חרישי טלטל את גופה. "אני לא יכולה יותר," התפזרו מילים חרישיות מפיה. המצולק ניגש לקחת את אילנה מידיה. "לא!" נבהלה והידקה את בתה אל חיקה.
"ששש..." מורד הניח יד על לחייה והיא חשה ברעד שפרפר בכף ידו. היא הביטה בו ונברה בעיניו. טיפות כבדות של בכי רחום נשרו מהן.
"פרי ג'ון," התעשת ואמר בקול צלול, "הגענו עד כאן. אין דרך חזרה. הסבלנות נחוצה בדיוק בזמן שבו היא נגמרת. בואי לא נאבד אותה. עוד מעט נגיע."
היא החליקה על פניו בגב אצבעותיה ומחתה מהן את הלחלוחית, ומתוך הכאב והבכי הכבוש פרץ לפתע צחוק אצור. "אפילו לצחוק אסור לי," היא קבלה מבין פרצי הצחוק שנחנקו בתוך כף ידה. "גם אתה, מורד? 'עוד מעט נגיע?' איזה משפט קסם."
היא קמה על רגליה וכשלה וקמה. היא התרעמה על אוזלת ברכיה, על החולשה שנמסכה באיבריה, ומבטה נפל לרגע על חרטומי נעליה שאיבדו מצבעם ונמלאו בחריצים עמוקים. אפילו הנעליים אינן עמידות בפני ההרים האלה, חשבה. אֶבִּי הועבר לידיו של המצולק ואילנה לידיו של מורד. מורד אחז את בתו בידו האחת, ובשנייה דחף את פרי. היא טיפסה אט אט בנפתולי ההר, מנסה להדוף ממחשבותיה את הקושי שהתפתל בגופה. כשגילה אֶבִּי סימנים מקדימים ליללת בכי, הוחזר לידיו של מורד, ואילנה הועברה אל המצולק. כך התקדמו לאִטם, כשהילדים עוברים לסירוגין בין מורד למצולק.
הם הגיעו לבודקה. השומר ישב כשפניו אל המלווה וגבו אליהם. במבט צמוד אל גבו שנשען על מסעד הכיסא, עקפו אותו בצעדים כבושים. אסור שמי מהם יתעורר כעת ויבכה. השקט דרוש כעת יותר מאי פעם. פרי גייסה מהאין את כוחותיה והתקדמה. עיני המצולק רצו ריצת מרתון בין הבודקה לבין הילדים ולבין הדרך, והאצבע המזהירה דקרה את פיו ולא משה משם.
לרגע נדמה היה שהשומר קם ממקומו. פרי עצרה את נשימתה. הנה הם אבודים. הכול היה לשווא. כאן יתגלו וכאן תהיה קבורתם. הלשם כך עשו את דרך הייסורים? אצבעות מושחזות של אשמה לפתו את גרונה. אפשר שפעלה בפזיזות כאשר החליטה החלטה כה נועזת, ובה במידה כה חסרת אחריות. מדוע לא נשמעה לכל מי שניסה לעצור בעדה? היא לא הסירה את עיניה מהשומר, שעמד כעת ברגליים יציבות וגבו עדיין מופנה אליהם. המלווה הניח יד על כתפו של השומר ושלף סיגר. הוא אמר לו דבר מה וצחק והדף אותו אל כיסאו, כחבר ותיק היכול להרשות לעצמו אלימות משועשעת. השומר התרצה, התיישב ולקח לידיו את הסיגר, ופרי חזרה לנשום והם חצו את הבודקה ונמלטו אל בין הסלעים.
המשך הדרך במורדות ההר המסולע היה בסימן של תחושת ניצחון שציידה אותם בכוחות עלומים, כאילו זכו במנוחה ארוכה בטרם המשיכו בדרכם. אם הגיח הרהור על כך שהגיע הזמן לנוח, הרי שנגוז כלעומת שבא. הם עטו פנים אמיצות ורגליהם נעו הלאה. פרי ליטפה בגב ידה את קימורי האבנים שפרשו עליהם חסותם.
בשעת ערב הגיעו לרגלי ההר, וכאשר השתרע לפניהם שדה פתוח ושם התחלפו המלווים בשניים חדשים, יכלו לברך על סיומו של שלב נוסף שקירב אותם אל היעד ולקחת הפוגה ארוכה שהיה בה כדי לחדש את כוחותיהם הכלים.
האם חצינו את הגבול? תמהו בינם לבינם.
50.
השדה הפתוח הוביל אל פתחו של כפר. שעה קלה התהלכו על האדמה החולית, כשהילדים רדומים על ידיהם ותיקיהם נתונים בידי המלווים החדשים. ההוראה על שמירת השקט התקבלה בהנהון. "בכפר ישנים מוקדם בערב וקמים מוקדם בבוקר. הם מנצלים את שעות האור לעבודה ולחיים. שעות החושך נועדו לשינה." פרי הרימה גבה. מתן ההסבר היה מוזר לאוזני מי שכבר יכלו לדקלם אותו בעצימת עיניים.
בחושים מחודדים השתרכו כברת דרך ארוכה לאורך סמטאות הכפר הריקות מאדם, בסמוך לבתים אפופי תנומה. מעת לעת נשמע קול פצפוץ הזרדים והעלים הכמושים שנגרסו מתחת לסוליותיהם, והמלווים חזרו והיסו אותם. "ששש... שקט." פרי חשבה, שאם היה זה סרט, יכולים היו לרחף מעל האדמה ולהשיג בעת ובעונה אחת הן את השקט הרצוי והן הקלה פיזית משמעותית. אבל לא היה זה סרט, וההליכה המתמשכת עם משא הילדים ועם נקיטת אמצעי זהירות היתה עובדה ממשית קשה שעליהם לשאת מבלי לדעת היכן הוא קו הגמר.
הדרך נקלעה למשעול צר שהוביל לפתחה של חצר קטנה. הם מיתנו הליכתם, ובדממה מאומצת התחקו בכבדות אחר פסיעותיהם של המלווים. שתי מדרגות הובילו אל דלת הבית שנפתחה לקראתם. על הסף עמדה אישה עתירת גוף, לבושה בבגדים פרחוניים שתאמו לאלו שלבשו הנשים במאהל שבעמק. בלחיים אדומות משיזפון עמדה מולם ובמאור פנים הורתה להם בידה להיכנס.
האישה המדושנת דיברה בשפה הכורדית והובנה על פי שפת הגוף. עיניה של פרי שלחו מסר אל מורד, כי הם נמצאים עדיין בתחומי כורדיסטן. הוא השיב לה מבט מאשר ושידר לה שגם כך הם במצב של התקדמות, ונראה לו כי הבית הזה מכניס אורחים לא פחות מקודמו. הם הסכימו ביניהם להסתפק בשביעות הרצון על ההתקדמות. ובשכנוע עצמי המשיכה וקבעה כי אין חשיבות למקום שבו הם נמצאים כעת אלא לכיוון אליו מועדות פניהם, והנה הם קרובים לגבול ועליהם לברך על כך.
האומנם? כנגד העידוד שהטילה אל תודעתה הזדחל לתוכה חשש, והיא בדקה וגילתה את סימניו גם אצל מורד שלא הסיר עיניו ממנה. האם במקום הזה, סמוך לגבול כורדיסטן טורקיה ייגזר גורלם? איש לא ראה אותם בכניסתם אל הבית. אין איש שיוכל להעיד כי היו פה.
הם העמידו פנים שלוות ונינוחות והתיישבו על השטיח הכורדי שאליו הובלו. סיפורי הזוועה חגו סביבם ביתר שאת, כאשר נדרשו להישאר ספונים לבדם בחדר שנסגר מאחוריהם.
עיניהם תעו בחלל החדר. הוא בלט בפשטותו. עששית קטנה נידבה שלהבת דלוחה, מהססת, שריצדה ברעד קל. שטיח דק הסתיר את הרצפה, וילונות כבדים בצבעים עזים החביאו את החלונות, כרים רקומים בציורי פרחים קרסו על הקירות, ומפת "סוֹפְרֶה" היתה פרושה ריקה מולם. מי יודע אילו כוונות אפלות הם כומסים בתוכם, חבץ בפרי הרהור נחוש, הפקדנו את גורלנו בידי אלמונים. "מה נעשה?" לחשה.
"אני רגוע, יהיה בסדר," אמר מורד והסיט מפניה את עיניו, והיא השיבה לו בלחיצת יד על השקר הגלוי שהקריב למענה.
הווילון הופשל לטובת אישה צעירה שהשמלה הפרחונית שיוותה לה הדרת חן. על טס הנחושת העגול שבידיה נערכו כוסות תה ולצדן לחם וחריצי גבינה. הם היטיבו לבם באוכל ובמשקה, והילדים ניעורו לרגע, שתו תה ושבו ונרדמו לרגליהם. פרי הכאיבה אליהם מבט. לבה נצבט למראה כל הטוּב הנמנע מהם בהיותם נתונים תחת השפעת סם השינה.
אחד המלווים הדריך אותם. "שעתיים מנוחה וזזים. הלילה חוצים את הגבול הטורקי. אסור להיקלע לאור יום."
לבה של פרי פעם בעוז, פוסח על העייפות. הלילה זה יקרה. עוד מכשול אחד והם בדרך אל החופש. אלוהים, עזור לנו עוד הפעם, ביקשה. האישה גדולת הממדים נכנסה והושיטה לה אריג מרובע.
המלווה פתח בהסברים. פניו הוסבו אל מורד אבל דבריו כרכו גם את פרי. "במעבר הגבול יש מחסומים של המשטרה. בודקים כל מכונית שעוברת במחסום. רובם טורקים, והם מדקדקים בבדיקה. כדי שלא לעורר חשדות אשתך תיקח איתה 'בּוֹחְצֶ'ה'. בתוכו היא תכניס קצת בגדים לילדים וקצת אוכל. כל השאר יישאר בתיקים."
האישה פרשה את פיסת האריג ופרי הוציאה מתיק הילדים בגדים וחיתולים. בעזרת האישה הכינה כריכים עם גבינה, עטפה אותם בנייר החום שהוצע לה, ולבסוף צררה וקשרה הכול ל"בוחצ'ה" תמים למראה.
"אתה," כיוון כעת המלווה את דבריו אל מורד, "לא תוכל להמשיך עם המשפחה. האישה והילדים אינם מעוררים חשד, אבל הנוכחות שלך תסכן אותך ואותם גם יחד."
"מה?" התפרצה פרי, "לא בא בחשבון."
גביניו של המלווה חרגו מתנוחתם והוגבהו מעלה, כמו מחשבים להיעלם מן המצח. הוא לא האמין שהדברים יצאו מפיה של אישה. רגע אחד שחרר נשיפת זעם, וזוויות שפתיו הפיקו קצף בסימטריות דוחה. לאחריו פצח בתרעומת, "אם אתם רוצים לעבור בשלום את הגבול, אתם חייבים להישמע להוראות, אחרת אין טעם בכל המאמץ." לרגע חששה פרי שכל שנותר כי יאחז בידו שוט ויצליף בה, וידיה נשלחו מאליהן אל פניה.
"בוודאי," מיהר מורד לרצותו. "נעשה כל מה שצריך." הוא נתן בה מבט חד והיא הרכינה ראש וחשקה את שפתיה.
"כעת לתוכנית," המשיך המלווה. "האישה והילדים נוסעים איתי ברכב. במחסום יעצרו אותנו ויחקרו. היא אמא של הילדים, היא חולה והיא נוסעת למשפחה שלה בכפר שנמצא בצד השני של הגבול. היא צריכה להגיע לדוקטור והמשפחה תיקח אותה לבית החולים. האם זה ברור?" הוא הביט כעת בפרי והיא הנהנה בהכנעה.
"ובאשר אליך, מורד, אתה תצא איתו," והוא הורה בידו לעבר המלווה השני. "תיקחו את התיקים ותעברו ברגל את הגבול."
גופה של פרי התקשה. הרעיון להפריד ביניהם לא עמד על הפרק בשום שלב משלבי התוכנית. הצמידות שלהם היא שעזרה להם עד כה. הם חייבים להמשיך ולשמור על מקשה אחת עד סוף המסע. היא חייבת לראות לצדה את ילדיה ואת בעלה. לדעת בכל רגע מה קורה איתם. מי יבטיח שתצלח לבדה את המשימה? ויותר מכך נחרדה מהרעיון שמורד יעבור ברגל את הגבול. זה קשה, זה מסוכן, ובהיותו לבד, כמו חילזון בלי קונכייה, עלולים להתנכל לו. היא פתחה פה לדבר, אבל מורד אותת לה לציית לתוכנית.
ברגע זה הופיעה האישה הצעירה ובידה לבוש מקומי. היא דיברה אליה בשפתה הכורדית והגישה לה את הבגדים, ופרי הבינה שעליה להתחפש לראשונה בחייה לכורדית. הגברים יצאו מן החדר והאישה נרתמה לעזרתה ועטתה את השמלה מעל בגדיה. חלקה העליון של השמלה היה אדום, ואילו החצאית הארוכה שירדה עד לקרסוליה התהדרה בצבע ירוק עז, ופרחים בגוני צהוב ואדום היו מוטבעים עליו. האישה השחילה לזרועותיה "צֶ'לִיגֶה", וסט קצר, גם הוא אדום ושוליו עשויים רקמה שחורה. את ראשה עטפה במטפחת פרחונית, תואמת לצבעי השמלה, שנקשרה מתחת לסנטר בקשר של לולאה והודקה בשתי סיכות שחורות משני צדי הרקות. המטפחת נמשכה לאחור וחשפה את קדמת השיער המתוח.
פרי, שפניה השתזפו וסמקו בשמש, נראתה כאחת הנשים הכורדיות. מצבור הלבוש שנערם על גופה סִרבל את הליכתה ונטע בה תחושה של מגושמות, אך עם זאת הסווה את רזונה והיא נראתה מלאת בשר, מותאמת להפליא לנשים הכורדיות. על רקע פניה השחומים בלטו עיניה בבהירותן.
אילנה התעוררה ובחנה את אמה בריחוק. פיה התקמר, וממנו בקע בכי רם וקובלני על גזילת אם. פרי הרימה אותה אל חיקה המגושם. "אילנה ג'ון, זאת אני, אמא, תראי," חייכה אליה ונשקה לה, והמאמץ להפיק חיוך הניב שרבוב שפתיים. קולות הבכי פרפרו ונדמו, ועיניה של פרי קלטו את אֶבִּי מתבונן שפל רוח במחזה, תוך שהוא ממצמץ בעיניו המקיצות מחבקי השינה. היא קרבה אליו ונשקה לו. "זה כמו בתחפושת של פורים," אמרה והוא ניעור לחיים, "פורים, להתחפש."
"כשנגיע לישראל, אתה תתחפש בפורים," הבטיחה.
"מתי נגיע לישראל?" שאל בקוצר רוח.
"בקרוב, חמוד שלי, ממש בקרוב," השיבה ועיניה נישאו מעלה, מבקשות אישור אלוהי להבטחתה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
שרה אהרוני / שתיקה פרסית
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרי המקור: נוית בראל
עורכת הספר: דפנה שחורי
עורכת הלשון: ורד זינגר
מעצבת הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak
הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר
לוחות: צביקה שרויטמן
סדר: טפר בע"מ
תודה לכותבי הספרים הבאים:
1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985.
2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988.
3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
