-47-
הגשם נפסק, השמש היתה נמוכה בשמים, וכך ידע היכן המערב. הוא כיוון את עצמו לשם והתחיל להתקדם, רוב הזמן בירידה. הרעב, הצמא והכאבים החלישו אותו, וכששמע קולות רחוקים, נבהל עד אובדן עשתונות כמעט. תרועת צהלה של אישה. המפה הראתה לו שהוא קרוב לשביל נהר הסויר; אולי משם בקעו הקולות. הוא התקרב בצליעה, ומבעד לעצים ראה שביל עפר רחב, שרוכבי אופניים חלפו בו במהירות, וכמה נשים פסעו באותו הכיוון.
הוא לא רצה ללכת או לדשדש בשביל הומה כזה. חשיפה מוגזמת. אבל לאחר עיון במפה הבין שהשביל נמתח דרומה, אל הקאנק. אם ילך במקביל אליו, אך במרחק מה, כך שלא ייראה לעין, השביל יוביל אותו עד הכביש המיוחל.
אם כי בקצב הליכה כזה יעברו שעות עד שיגיע לשם.
הוא הגיע לערוץ שטוח, שבו היתה ההליכה קלה הרבה יותר. הוא דשדש דרך היער. הוא הרגיש שהקרסול השמאלי מתנפח, שההליכה מחמירה את הפגיעה. קילומטרים ספורים נותרו עד הכביש, אם כי לא היה ברור לו כמה. קור אחז בו. המכנסיים והנעליים עדיין היו רטובים מהנפילה לנחל. בכל פעם שעצר לרגע, שם לב שהוא רועד. כשהחושך כבר לא אִפשר לו לנווט ביער הסבוך, שקל לרגע להקים אוהל מאולתר ולנוח ללילה. אבל הוא ידע שהוא חייב לצאת מהיער ולהגיע ללינקולן, ולא משנה מה השעה.
ההליכה ביער החשוך נעשתה מסוכנת מאוד, ולכן עבר אל השביל, למרות הסיכון להיחשף לעין. הקור התעצם, הוא עדיין רעד, והיה ברור לו שהמתח והתשישות פוגמים בתהליך קבלת ההחלטות שלו. עכשיו פעל לפי דחף: הצורך לצאת מהיער ולהגיע למקום מבטחים, אם עדיין אפשר. הצורך להגיע למקלחת חמה. הצורך לישון.
לכן המשיך לפסוע בשביל, שהיה שומם עכשיו. הירח הסתתר מאחורי מעטה עננים. הוא שמע קריאת ינשוף רחוקה, נהמת זאב ערבות מאי שם. רשרוש עלים. איילה? סנאים שמחפשים אוכל? או רק הרוח? הצללים זזו ונעו, כמו יצורים חיים. ענפי עצים נמתחו מתוך הצללים כמו אצבעות מסוקסות.
קצת אחרי אחת בלילה הוא הגיע אל שלט שהיה כתוב בו מעבר מסוכן. הוא שמע מים זורמים. נהר הסויר. הזרם היה מהיר והמים נראו עמוקים. נראה שהנחל התמלא מהגשמים שירדו בימים האחרונים.
כן, המעבר בנהר יהיה מסוכן, במיוחד באור הירח העמום. זרם מהיר עלול להפיל אותו ולסחוף אותו רחוק. אבל לא היתה לו ברירה: בגדה שמנגד חיכה לו כביש הקאנק. מקום מבטחים אפשרי. הוא היה חייב לצלוח את הנהר.
הוא חזר אל הסבך וכעבור זמן קצר מצא מקל עבה וארוך ענף שקרס. הוא יוכל להיעזר בו כמקל הליכה וכמד עומק. פול ניצב על הגדה, שמע את זרימת המים וראה כמה היא עזה. הוא שיער שרוחב הנחל בנקודה הזאת הוא כעשרים מטרים. עדיף לחצות במקום שבו ערוץ הנחל רחב במיוחד: במקומות הצרים, המים מהירים ועמוקים יותר בדרך כלל. במצב רגיל היה מנסה לקפוץ מסלע לסלע, אבל עם קרסול נקוע זה יהיה בלתי אפשרי. לכן מצא מקום שנראה הכי רדוד, ירד אל המים, ומקל ההליכה המאולתר שימש לו נקודת משען, כמו רגל שלישית. הזרם המהיר לפת את המקל וכמעט תלש אותו מידיו. הוא גרר אותו על פני קרקעית הנחל ודשדש הלאה. הנחל היה עמוק מכפי שציפה. המים הקפואים הגיעו כמעט עד ירכיו. גרנט שאף בחדות מהלם הקור. הוא שלח רגל אחת קדימה, צירף את השנייה ושוב הזיז את המקל, וכך, לאחר דקות ארוכות וקפואות, הגיע אל הגדה השנייה.
גופו רעד בחוזקה. מדי פעם שמע מכונית עוברת בכביש המהיר, למרות השעה המאוחרת. גבוה מעליו ראה במעומעם את מעקה הבטיחות שבשולי הכביש, כחמישים מטרים מעל הערוץ, בראש מדרון תלול ובוצי. הדופק פעם בקרסולו השמאלי. איך יצליח לטפס אל הכביש עם קרסול נקוע?
אבל לא היה לו זמן להסס; הקור היה עז, והוא הרגיש שלא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. לכן חרק שיניים והמשיך להתקדם כמיטב יכולתו. כשהקרקע נעשתה תלולה, מצא שיחים נמוכים ונאחז בהם. הוא החליק בבוץ בכל פעם שלא היה שיח יציב בהישג יד, והרפש ציפה את מכנסיו. הוא המשיך הלאה, תשוש, עד שבסופו של דבר הצליח סוף סוף להיאחז במעקה המתכת ולמשוך את עצמו אל השוליים הצרים של הכביש.
רועד, על סף קיפאון, ומכוסה כולו בבוץ, זקר אגודל.
נהמת רכב נשמעה מרחוק, וכעבור כמה שניות נגלו לעין שני פנסים... שהמשיכו הלאה. כעבור כדקה צץ עוד זוג פנסים, ובאותה מהירות חלפו על פניו.
מובן לגמרי, חשב בלבו. גם הוא עצמו לא היה עוצר למישהו שנראה כמוהו, כמו רוצח נמלט או משוגע. הוא בהחלט נראה כמו אסיר במנוסה.
המחשבה הזאת היתה אולי מצחיקה אותו, אילולא סבל כל כך מהקור והעייפות.
הוא המשיך לשרבב אצבע. משאית חלפה על פניו, מכונית, ועוד אחת ועוד אחת. כך זה נמשך כעשרים דקות. הרעד הלך וגבר בינתיים. אבל איש לא עצר לו, ועד העיר לינקולן נותרו עוד כעשרה קילומטרים, אולי קצת יותר.
הוא שמע על אנשים במחוז הצפון שנקראים "מלאכים בדרכים", שעוצרים בכביש המהיר כדי לאסוף את מי שזקוק לעזרה. חלק מהמלאכים האלה נוסעים בכבישים בשיא עונת התיירות רק כדי לאסוף אנשים שנתקעו בדרך, להביא אותם למחוז חפצם או להציע עזרה ראשונה ומזון. הם לא מעוניינים בתשלום. הם לא מחפשים תגמול.
אבל אף מלאך דרכים לא נסע בכביש קאנק בשתיים בלילה.
פול התייאש והחליט להמשיך ללכת עד המצפור הבא, כחמישה קילומטרים משם, לפי המפה. אבל לשם כך יצטרך לרדת בחזרה אל השביל, כי שולי הכביש היו תלולים מכדי לפסוע לאורכם. והירידה בחזרה לשביל, עם קרסול פגוע, תהיה כרוכה בוודאי בכאבים ובלא מעט מעידות. לא בדיוק מעורר התלהבות.
ואז, פתאום, התקרב טנדר גדול, עצר בצד הדרך והדליק את איתות החירום. פול דידה אל דלת הנוסע של מכונית ה GMC שנפתחה לקראתו. בחשש הציץ לתוך המכונית.
מאחורי ההגה ישבה אישה קטנה, שמנמנה וסמוקת לחיים, בחולצת פלנל משובצת. מלבדה היה ברכב רק כלב לבן גדול, במושב האחורי. חמימות נעימה וריח של כלב בקעו מהמכונית.
"נו, אתה נכנס או מה?" שאלה האישה.
חלק שמיני
פנטום
חמש שנים קודם לכן
-48-
בטנו של פול התכווצה. מה פרוסט רוצה ממנו עכשיו? הוא לא הצליח להתנער מהחשש שמר פרוסט יודע טוב מאוד מהן כוונותיו.
"אולי נתחלף במקומות," אמר פרוסט. הוא קם מכורסת המנהלים והתיישב בכיסא המבקרים של פול.
"במה אני יכול לעזור לך?" שאל פול בנעימות.
"אתה מעשן?"
מה פרוסט ראה או שמע? "לא, אבל מדי פעם אני צריך לצאת מהמשרד, לנשום אוויר."
"באזור עישון?"
פול משך בכתפיו. "במה אני יכול לעזור לך?" שאל שוב.
פרוסט נהג לנעוץ מבט בבן שיחו, בלי למצמץ, כמו לטאה, ובלי להסיט את המבט, כאילו הוא חוקר אותך תחת זרקור. "הצי האמריקאי מתכנן לבנות עשר משחתות חדשות," הוא אמר. "חמש חברות ביטחוניות ניגשו למכרז. החשודים הקבועים. אנחנו רוצים שתקנה אופציות רֶכש של BAE סיסטמס ואופציות מֶכר של האחרות."
אה, מהמרים, חשב פול. "באיזה היקף?"
"חמישים מיליון דולר, בסך הכול."
"BAE היא חברה בריטית," אמר פול. "לא סביר שחברה בריטית תגבר על חברה אמריקאית במכרז של הצי האמריקאי."
פרוסט חייך, באופן נדיר למדי. "ובכל זאת, אנחנו צופים ש BAE תזכה, ואנחנו מוכנים לקחת את הסיכון."
"מה ההיגיון?"
פרוסט שתק רגע, וחיוכו נמוג. "ההיגיון הוא שמר גאלקין אמר." הוא משך בכתפיו וקם. "אה, וברכות על החתונה."
לאחר שפרוסט יצא, בדק פול את תיבת הדוא"ל שלו ואחר כך את כל מאגרי המידע הרגילים. לפי כל הסקירות, רוב הסיכויים היו שהזוכה במכרז תהיה באת אַיירוֹן וֵורקס, חברה בת של ג'נרל דַיינמיקס. המתחרות האחרות היו הנטינגטון אינגלס, פִינקַנטיֵירי ואוסטָל יו אס אֵיי. אם גאלקין ומר פרוסט מסובבים את גלגל הרולטה, הם יפסידו כנראה.
אלא אם ידוע להם משהו שאסור להם לדעת.
-49-
"איפה היית?" אמרה טטיאנה כשפול נכנס לדירה. "התקשרתי שוב ושוב." שערה היה קלוע בצמה ארוכה. היא ישבה על הספה במכנסי יוגה של אתלטָה, ופושקין רבץ על ברכיה. פניה היו נקיים מאיפור. היא נראתה עייפה.
"השארתי את הטלפון על השולחן בעבודה. לא שמתי לב."
"אבל התקשרתי למזכירה שלך, והיא אמרה שיצאת לכל היום."
"התאמנתי בחדר הכושר של החברה," אמר. "הייתי זקוק לזה בדחיפות. מרגו הלכה הביתה לפני שחזרתי." הוא הביט בעיניה. "את מוטרדת. משהו מעיק עלייך. משהו אחר."
"דיברתי עם הגלריה. מכרתי רק שלושה צילומים."
"חשבתי שאמרת שהכול נמכר."
"נכון. אתה רוצה לנחש מי קנה את כל הצילומים האחרים?"
"טוב, הוא אוהב אותך, זה ברור." והוא הבעלים של הגלריה, חשב פול. זאת סיבה נוספת. "וזאת התערוכה הראשונה שלך, אל תשכחי. לוקח זמן עד שצוברים מוניטין. אולי תתפרסם כתבה על העבודות שלך?"
"ארטפורום לא כתבו על התערוכה."
"אולי הם עוד יכתבו עליה. או על התערוכה הבאה."
הוא מזג להם משקאות ושם לב פתאום שפיתח הרגל מגונה, לשתות משקאות חריפים בכל ערב, כשהוא חוזר הביתה. אלכוהול תמיד הרגיע אותו, אבל עכשיו גם התחיל להשרות עליו דיכאון, עורר בו הרהורים מדכדכים. הערב, כשלגם את הבורבון פוֹר רוזֶס, שם לב שהוא חושב על אשתו הטרייה. מה שקסם לו בה בהתחלה היה התעוזה שלה, הספונטניות. הוא עצמו לא היה אדם ספונטני, אלא מחושב וקפדן, והיא איזנה אותו. בהמשך, ככל שהכיר אותה טוב יותר, אהב את ההסתייגות שלה ממפגני העושר הראוותניים של אביה, את הרצון שלה לחיות חיים רגילים. אם כי לטענתה, היא לא חשה דחייה כלפי אורח חייו של אביה, אלא פשוט רצתה לחיות בדרך שונה, לגבש זהות משלה.
בין שזה היה נכון ובין שלא ואולי לעולם לא יֵדע הוא לא הבין איפה בדיוק עובר הגבול: לאילו מאפיינים של בית אביה היא הפנתה עורף, ולאילו מהם היא לא תַפנה עורף לעולם. האם היא יודעת מה אבא שלה עושה? האם היא תגן עליו בכל מצב? או שדברים מסוימים יהיו בגדר חציית גבול מבחינתה?
"אתה שמח לנסוע למוסקבה?" שאלה כשהתכוננו לשינה.
"לא יודע. זה יהיה מעניין, כי מעולם לא הייתי ברוסיה."
"החלטתי שאני באה איתכם. אני רוצה לבקר את אמא."
"באמת?" רסיס קרח התגבש בבטנו. הוא לא חשב שהיא תתלווה אליו. "נהדר. אני אשמח מאוד לפגוש אותה."
כאשר כבר שכבו במיטה, אמר לה, "חבר שלי עמית מהעבודה מת ממנת יתר."
"של מה?"
"הרואין, קוקאין ופנטניל."
"אני מצטערת לשמוע. חבל מאוד," אמרה, אם כי בשלווה יחסית. "הוא היה נרקומן?"
"הוא אמר לי שהוא אפילו לא שותה. בחור מאוד שמרן. הוא..." קולו גווע. פול התקשה לשתף את טטיאנה בהשערות של צ'אד פורסטר.
"אולי הוא התאבד," אמרה. "יותר מדי לחץ בעבודה, אתה יודע. אולי הוא לא עמד בזה."
"אה הה." פול הביט בתקרה בזמן שטטיאנה דיברה.
"יש אנשים שאי אפשר לדעת מי הם באמת."
הוא התעורר בשש בבוקר, בעיניים אדומות ומעקצצות, חרד ומדוכא. ראשו כאב. הוא חשב לשתות קפה, אבל חשש שהקפאין רק יעצים את החרדה. הוא אכל קערת דגנים בחלב, ותוך כדי כך קרא את ה"וול סטריט ג'ורנל" בטלפון. כותרת משכה את עינו. "BAE סיסטמס זכתה במכרז של מיליארד דולר לבניית עשר משחתות."
-50-
במשך כמה ימי ראשון לא נערכה ארוחת ערב משפחתית, כי אלינה נסעה לטיול או ארקדי נסע בענייני עסקים.
אבל לפי התוכנית, הם עמדו להתכנס סוף סוף לארוחת ערב משותפת ביום ראשון הקרוב לילה לפני הטיסה למוסקבה. בדרך כלל, פול נהנה מהארוחות המשפחתיות. ארקדי היה רגוע, שלא כמו במשרד. פול אהב את האוכל כמובן, וגם וודקה, יין וקוניאק לא חסרו שם. בני המשפחה התקוטטו לא מעט בהחלט לא ציור של נורמן רוקוול אבל גם צחקו הרבה. וטטיאנה נראתה נינוחה. פול נהנה לראות אותה מאושרת כך, בחיק המשפחה.
ארוחות הערב האלה היו כמו ישיבה מול אח מבוערת. הן נסכו בו חמימות. לעומת ילדותו הקודרת, שהיתה מלאת כאב וניכור, עם משפחתה של טטיאנה הוא הרגיש כאילו אחרי שעות של צעידה בשלג ובקור הכניסו אותו לבית חם והגישו לו ספל שוקו חם. הוא הרגיש שמה שהיה קפוא בתוכו מתמוסס.
ארקדי לבש שוב ג'ינס וחולצת פלנל מכופתרת, במשבצות כחולות ולבנות. אלינה לבשה סוודר ורוד, עם מחשוף משולש עמוק, וג'ינס שחורים שנראו לא נוחים אבל הבליטו את ישבנה. טטיאנה לבשה מכנסי ג'ינס דהויים וחולצה מכופתרת לבנה.
ארקדי קידם את פניהם כשנכנסו. ארקדי הביתי, בניגוד לזה שבעבודה, היה מלא חיוניות והתלהבות. "לא פגשתי שניכם יחד מאז חתונה שלכם!" הוא חיבק את בתו ואחר כך את פול. בחיוך רחב אמר, "אתם שניכם לקחתם ממני אפשרות לעשות לכם חתונה הכי גדול בעולם. אבל לא תיקחו ממני אפשרות לתת לכם מתנה לחתונה." שום טינה לא נשמעה בקולו. הוא נראה עליז.
פול שם לב לראשו הקירח של ארקדי, שהיה ורוד וחלק כמו עור של תינוק; הוא גם נראה פגיע כמו ראש של תינוק.
"טטיאנה סיפרה לי שקניתם דירה סוף סוף."
"כן, אנחנו חושבים שזאת הדירה המתאימה," אמרה פול. "נצטרך לעשות הרבה שיפוצים, אבל היא יפה מאוד."
"ראיתי אותה ברשת, וכל מה שיכול להגיד תודה לאל שבת שלי עוזבת חור מחורבן שגרה עכשיו." גאלקין הנמיך את קולו, נעמד קרוב אליהם והניח יד על כתפו של כל אחד משניהם. "תרשו לי בבקשה לשלם את זה?"
"לא, פאפא," אמרה טטיאנה.
פול הניד את ראשו. "יפה מאוד מצדך, ארקדי, אבל העסקה כבר נעשתה. חתמנו על החוזה."
"אנחנו עומדים להתחיל בשיפוצים," אמרה טטיאנה. "לפול יש חבר שהוא קבלן..."
"קבלן! אחריות גדולה. אני מכיר טוב מאוד נושא זה." ארקדי הביט בפול ואחר כך בטטיאנה. "מתנה בשבילכם אתם מרשים לי לעשות שיפוצים בדירה. יש לי אנשים עושים עבודה מצוינת. לכם אין זמן לפקח שיפוצים. וגם עוד יכולים לריב. זה מכשול לנישואים טובים. אנחנו נדבר על טעם שלכם, על חזון שלכם, ואני עושה זה. מתנה שלי לשניכם."
טטיאנה הביטה בפול, שהחזיר לה מבט. שניהם מלמלו בהיסוס. טטיאנה, שלקחה על עצמה את האחריות לשיפוצים, אמרה, "בסדר גמור, פאפאצ'קה. תודה רבה."
"כן? ואתה, פול? אתה מקבל מתנה שלי?"
"זאת מתנה גדולה מדי, ארקדי... אבל אם אתה מתעקש..." אמר פול. "יפה מאוד מצדך."
ארקדי הסתובב אל שולחן האוכל, שרוב בני המשפחה כבר נאספו סביבו ושתו. "נרים כוסית לחיי זוג צעיר!" הכריז.
-51-
ארקדי גאלקין הטה לאחור את מושב העור במטוס. הוא לבש חלוק ארגמן מנוקד, לרגליו היו נעלי בית סגורות, רקומות, והוא עישן סיגר, שהצחין את המטוס כולו. אבל המטוס היה שלו.
הטיסה למוסקבה היתה ארוכה. תשע שעות מטיטרבורו. מטוס הגאלפסטרים G650 יטוס ישירות לנמל התעופה ונוקוֹבוֹ.
טטיאנה הביאה את המצלמה הטובה ביותר שלה, לייקה M11. פול מעולם לא ראה אותה נרגשת כל כך, אפילו לא לקראת פתיחת התערוכה שלה בגלריה. עכשיו ישבה בחלק הקדמי של המטוס וצפתה בסרט "היומן", אף על פי שראתה אותו כבר פעמים רבות.
בארוחת הערב הזמין גאלקין את פול להצטרף אליו. הם אכלו סטייקים ושתו יין אדום משובח (פטרוס פּוֹמֵרול 1989). גאלקין דיבר, פול הקשיב, והדיילת רובין מזגה. פול לא התנגד ליינות משובחים כאלה.
"אף פעם לא היית במוסקבה? אז מה ציפיות שלך?"
"אפור וקר," אמר פול בחיוך עגמומי.
"אמריקאי לגמרי. אתה מקשיב תעמולה. רואה סרטים מטופשים, קורא מותחנים מטופשים." גאלקין הצביע לעבר טטיאנה, בפה מלא סטייק. "מוסקבה עיר ברמה עולמית עכשיו. רמה עולמית. עיר הכי נהדרת באירופה, הכי כיף. נשים הכי סקסיות, מסעדות הכי טובות, בתי מלון הכי טובים. אוכל איטלקי יותר טוב מרומא או מילאנו."
"כן, ככה שמעתי," אמר פול.
"כן! רחובות נקיים, חנויות מלאות. אפילו מספרה של נשים ערומות. סַפּריות ערומות. משהו אחר לגמרי, מוסקבה היום, משאני הייתי צעיר. שאני הייתי ילד, היה לי ג'ינס אחד. אמא שלי כל הזמן..." הוא חיקה בידו תנועת תפירה.
"תיקנה. הטליאה."
"כן. שבע קופיקות חסכתי בשביל גלידה. שאני הייתי נער, חבר השיג תקליט של רולינג סטונס, וניגַנו זה עוד ועוד עד שהיה יותר מדי שריטות לשמוע. אתה יודע, Let It Bleed? עכשיו אני משלם למיק ג'אגר שיופיע אצלי."
"מדהים," אמר פול. אין ספק שזה היה מדהים.
"צ'כוב אמר, 'במוסקבה אתה יושב במסעדה גדולה, אתה לא מכיר אף אחד ואף אחד לא מכיר אותך ובכל זאת אתה לא מרגיש זר.'"
פול, שהיה שיכור קצת, שאל, "למה רצית שאני אצטרף אליך לטיסה הזאת? בטח לא בגלל הרוסית המשובחת שלי."
"כי אתה פיקח. וגם לא מזיק שיש פרצוף של אמריקאי בפגישות."
גאלקין ופרוסט (שלא הצטרף לטיסה) לא הסבירו לפול מה מטרת הנסיעה למוסקבה. תעלומה. אולי עמיתיו דוברי הרוסית יודעים יותר ממנו. ואֵילו פגישות גאלקין עומד לקיים? תהה פול. מכיוון שהיין חיזק אותו, שאל, "עם מי אנחנו עומדים להיפגש?"
"אתה נפגש עם קרנות הון סיכון. לי יש פגישות שלי."
"איזה פגישות יש לך?"
גאלקין נעץ בו מבט נוקשה. "עניין אישי." הוא לגם מהיין ואותת בידו כדי לקבל עוד.
"אני מבין," אמר פול ופלט צחקוק מאולץ.
"אל תשתה מים מברז במוסקבה," אמר גאלקין בחומרה וזקר אצבע מזהירה. "רק מבקבוק."
פול היה מסוחרר קצת מהיין וסבל מכאב ראש. כאבי הראש שלו הלכו ותכפו, והוא ידע שהם לא נגרמים מלחץ בעבודה. אחרי כל השנים באקווינה, הוא היה רגיל ללחץ בעבודה. לא, כאן היה משהו אחר, כאב ראש מרוב מתח. מתח שהתחיל להצטבר ברגע שקיבל החלטה בלתי הפיכה.
-52-
ביום שבו נודע לו על מותו של ג'ייק לארסן, יצא פול מהעבודה בשעה מוקדמת. הוא עבר כמה רחובות עד שמצא סניף של דוֵויין ריד, ושם קנה טלפון חד פעמי. הוא ניגש לסניף של סטארבקס, הפעיל את הטלפון והתקשר לסלולרי של ברני קובאן.
"ברייטמן!" אמר ברני לאחר שפול הזדהה. "מספר טלפון חדש? רוצה לחזור הביתה?"
"החבר שלך, מארק אדיסון לא שמרתי את כרטיס הביקור שלו. אני רוצה לדבר איתו. תוכל לקשר בינינו?"
"מה קורה, פול? הכול בסדר?"
"הכול בסדר, ברני אין מה לדאוג. אבל אני צריך לדבר עם החבר שלך. שיתקשר למספר הזה. תגיד לו לא להתקשר לסלולרי האישי שלי."
סוכן מיוחד מארק אדיסון נתן לפול שורת הנחיות ארוכה. למחרת יצא פול מהעבודה קצת אחרי שש בערב.
תביא בגדים להחלפה בתיק ספורט, אמר לו אדיסון. תשאיר במשרד את הטלפון ואת השעון החכם, אם יש לך כזה. תיגש לגרנד סנטרל. זאת שעת עומס: קל להתחמק ממעקב. תרד למפלס של מתחם האוכל ותמצא שירותים ציבוריים. תחליף בגדים - ג'ינס, כובע בייסבול.
איך אני אדע אם עוקבים אחרי? רצה פול לדעת.
אם הם מקצוענים, אתה לא תדע.
אחרי שהחליף בגדים, פנה פול בחזרה אל הרכבת התחתית. הוא עלה על רכבת 2 לצפון העיר, לעבר הברונקס, וירד ברחוב 125.
יותר משעה חלפה עד שהגיע להארלם, למסעדה של דוריס ("מלכת האוכל לנשמה") בשדרת מלקולם אֵקס. ריח העוף המטוגן היה מדהים, ופול היה רעב.
אדיסון ישב בשולחן לשניים בחלק האחורי. פול כבר שכח איך הוא נראה, אבל אז הבחין באוזניים הגדולות. סוכן הבולשת כרסם ריבוע גדול של לחם תירס. הוא הניח אותו מידו כשהבחין בפול.
"איך אני יכול לדעת שאתה באמת מהבולשת?" שאל פול כשהתיישב.
"שאלה הוגנת," אמר אדיסון. הוא שלף נרתיק עור שחור שהכיל תג של האף בי איי, זהב עם נשר למעלה, ותג זיהוי אישי.
"אני מניח שאפשר לקנות כזה באֶטְסי."
"אתה יכול להתקשר למשרד בניו יורק ולבקש אותי, אם אתה רוצה. אתה יכול לשאול את ברני הוא יכול להגיד לך."
"טוב."
"אתה חשדן. זה טוב. אני מכבד את זה."
"אז למה אנחנו לא נפגשים במשרד שלך? כי מתצפתים עליו?"
"זה חלק מהעניין. וגם מפני שבמדור שלי אנחנו עובדים במנותק משאר המשרד."
"במנותק?"
"אבטחה מבצעית. חלק מהסוכנים שלנו סמויים."
"לאיזה מדור אתה שייך?"
"אנחנו מטפלים באוליגרכים רוסים בארצות הברית."
פול הנהן באטיות ועיניו נפערו.
"אז למה שינית את דעתך?" שאל אדיסון. "בפגישה הקודמת שלנו שלחת אותי לחפש את החברים שלי."
פול סיפר לו על מנת היתר של ג'ייק לארסן.
"ואתה לא חושב שלארסן השתמש בסמים?"
"לא הכרתי אותו מספיק טוב... אבל יש לי תחושה שזה לא מה שקרה כאן. הוא אפילו לא שתה אלכוהול."
אדיסון נראה מרוצה, וגם כאילו הוא יודע הרבה יותר מכפי שהוא רוצה לומר.
"האם יכול להיות," שאל פול, "שלגאלקין יש אנשים זמינים, שעושים... איך קוראים לזה? 'עבודה מלוכלכת'? זאת אומרת, שממש רוצחים? בחור כמו ברזין אנדריי ברזין?"
"מנהל האבטחה של גאלקין."
"הוא קג"ב לשעבר," אמר פול.
"ובשלב מאוחר יותר, פס"ב. עד לא מזמן. אז אתה שואל אם אוליגרך רוסי יארגן את מותו של מישהו שהוא רוצה לסלק מהדרך?"
פול הביט בו.
אדיסון ענה על השאלה של עצמו. "ברור שכן. אתה לא קורא חדשות? עולם חדש לגמרי."
פול קרא, כמו כולם, על עריקים רוסים שנרצחו בבריטניה. קיבלו כוס תה שהכילה רעלים רדיואקטיביים קטלניים. "מה זה אומר בדיוק?"
"מאז סיום המלחמה הקרה, ובעיקר בעשור האחרון, שירותי המודיעין הרוסיים נוהגים בתוקפנות גוברת כלפי אויבים בחו"ל. זאת אומרת, בדרך כלל זה קורה במקומות שלא מושכים את תשומת הלב של האמריקאים. מהגרים צ'צ'נים באיסטנבול ובמקומות דומים. אבל הם שמים על הכוונת גם מהגרים רוסים שמבקרים בגלוי את הקרמלין. אנשים שנחשבים אצלם בוגדים. רוב הזמן הם מקפידים לטשטש את עקבותיהם."
"כך שזה ייראה כמו תאונה."
"נכון. או התאבדות."
"או מנת יתר," אמר פול.
אדיסון משך בכתפיו. "אז בעצם רצית להיפגש איתי כי..."
"אני רוצה הגנה."
"הגיוני."
"על מה אתם מחפשים את ארקדי גאלקין?"
"הלבנת כספים בשביל הקרמלין. הונאה במניות. שמעת פעם על החוק נגד ארגוני סחיטה ושחיתות?"
"ריק"ו? אתם משתמשים בזה נגד המאפְיה."
"בדיוק. וכשנוריד את ארקדי גאלקין, כל המשפחה תרד יחד איתו. גם העובדים שלו. וגם אתה ואשתך. מזל טוב, דרך אגב."
"אבל העבודה שאני עושה שם חוקית במאה אחוז. המעטפת היא חברת השקעות אמיתית. אני יודע, כי אני עוסק בהשקעות אמיתיות."
"על סמך מה שאתה יודע. אבל של מי הכסף שהוא משקיע? מי המשקיעים שלכם?"
פול חשב רגע. היסס. והחליט שזה הרגע המתאים. "אני יודע על כמה מקרים של סחר במידע פנים, ואני מוכן לספק לכם את המידע, כל עוד אני מוגן. אני רוצה חסינות."
"לדעתי, אין בעיה לארגן את זה."
"אני גם רוצה חיסיון מוחלט. אני לא רוצה להעיד נגד החותן שלי. אני לא רוצה שייוודע שאני הייתי המקור שלכם. אני לא רוצה שגאלקין ידע איזה תפקיד מילאתי."
"מובן בהחלט. אפשרי. אלא אם זה יגיע לבית משפט. אבל נדיר כמעט לא קורה שמקרים כאלה מגיעים לבית משפט."
"ואני רוצה שטטיאנה תהיה מוגנת."
אדיסון הניד את ראשו. "אני לא יכול להבטיח. היא חלק מהמשפחה, חיה מהכסף שהושג שלא כדין. בדרכים לא חוקיות."
פול שילב את זרועותיו. "לא נתון למיקוח. היא לא יודעת שום דבר על העסקים של אבא שלה. היא סתם צלמת. אמנית."
"היא תאבד את כל הכסף שלה."
זה פחות הטריד אותו. "אבל אני רוצה שתחתמו על הסכם חסינות לגביה."
לאחר שתיקה ארוכה, אדיסון הנהן. "בסדר, אני אדאג לזה."
מה יקרה לנישואיו ברגע שייוודע לטטיאנה שהוא שיתף פעולה עם הממשל האמריקאי כדי להפיל את אבא שלה? איך הנישואים יוכלו לשרוד?
אדיסון החזיר אותו להווה.
"עם איזה תיק גאלקין מסתובב?"
פול הטה את ראשו וחייך. "בֶּרלוּטי. גיגלתי את זה משהו כמו ששת אלפים דולר. למה?"
"אני אסביר בהמשך."
פול לגם מהקולה. "עוד משהו. חלה התפתחות גדולה."
"תספר לי."
"אני נוסע למוסקבה בשבוע הבא."
גבותיו של אדיסון התרוממו. "וואו. עם גאלקין?"
פול הנהן בכובד ראש.
"עסקים או בילויים?"
"מישהו נוסע למוסקבה כדי לבלות?"
"כלומר, נסיעת עסקים."
"למען האמת, אני לא כל כך יודע. הוא אמר, 'אתה בא,' ואני אמרתי, 'כן, אדוני.'"
"זאת אומרת שהוא לוקח אותך."
"נכון."
"מעניין. יכול להיות שנרצה שתבצע שם איזו משימה בשבילנו."
"ואם אני אסרב?"
"תשמע, פול, אתה אזרח חופשי. אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה. אתה רוצה לבלות במוסקבה לבדך, עם גאלקין וברזין, בלי הגנה? אין בעיה. תעשה מה שבראש שלך."
"איזו משימה?"
-53-
החבורה במוסקבה היתה קטנה: האוליגרך ובתו, פול, ושני מנהלי השקעות מהחברה, דוברי רוסית שוטפת איוואן מַטלובסקי ומאט אורלוב.
חמישתם הוסעו בשתי מכוניות בֶּנטלי משוריינות: פול, טטיאנה ואביה באחת מהן. מזג האוויר היה אפור וגשום, ובחלק הראשון של הדרך, ביציאה מנמל התעופה, היה הנוף מכוער בעיקר מחסנים ומבנים מסחריים, אפורים ולא מלבבים. כשהגיעו אל פאתי מוסקבה, ראה פול בנייני דירות גבוהים מתחמי מגורים ענקיים שנבנו בתקופה הסובייטית. וכשנכנסו למוסקבה עצמה, נעשו הבניינים מסחריים ובינלאומיים בסגנונם. הם נסעו לאורך שדרת קוּטוּזוֹבסקי וחלפו על פני חנויות של גוצ'י, לואי ויטון, פראדה, ורסאצ'ה ודיור, ואפילו על פני אולם תצוגה של רולס רויס. ממש כמו ברודיאו דרייב, הרחוב הגדול בלוס אנג'לס, אבל קר יותר. מזג האוויר במוסקבה, בחודש מאי, עדיין היה קריר וגשום. פול קרא שקוטוזובסקי פרוספקט נקראת על שמו של גנרל רוסי מפורסם, שהגן על העיר מפני נפוליאון, ונחשבת עכשיו לשדרה המרכזית במוסקבה, ממש כמו שדרת פארק בניו יורק. אבל היא הרבה יותר מפוארת, חשב בלבו. הבניינים היו מוארים בסגול ובכחול. שלטי חוצות אלקטרוניים ענקיים נראו מכל עבר פרסומות לארמני אֶקסצֵ'יינג', שאנל, שעוני אומגה, ומשהו שנקרא מגאפון, שלאחר מכן נודע לו שהיא חברת התקשורת הגדולה ביותר ברוסיה. נורות ניאון ולד זרחו בכל מקום. העיר נצצה בלילה. בניגוד לכל ציפיותיו.
הוא הרהר בדאגה במשימה שלו. סוכן מיוחד אדיסון לא הכין אותו כמו שצריך למפגש עם מוסקבה; לפי התיאור שלו נשמע שהעיר עגמומית וסובייטית יותר מכפי שנראתה עכשיו. לכן תהה פול אם אדיסון אכן מעודכן במה שקורה כרגע ברוסיה ובאמצעים שעומדים לרשות הרוסים. כאשר ינסה לבצע את המשימה שהוטלה עליו, האם יעקבו אחריו? ואיך זה ייראה? הוא אפילו לא ידע באיזו מידה הוא צריך לחשוש עובדה שרק הגבירה את חששותיו.
הם הגיעו למלון היוקרתי ביותר במוסקבה כפי שאמרו לו וכפי שייווכח בעצמו בתוך זמן קצר. בניין מרשים ומפואר, שהיה פעם מלון מוסקבה, אשר תוכנן על ידי אותו אדריכל שתכנן את המאוזוליאום של לנין. השעה היתה שתיים בלילה לפי שעון מוסקבה. אמנם הם טסו במטוס פרטי, בתנאים יוקרתיים שכללו מושבים שמאפשרים שינה, ובכל זאת כולם היו תשושים. טטיאנה ופול נכנסו לחדרם, או ליתר דיוק לסוויטה המפוארת. פול שיער שזכה בשדרוג הזה רק בזכות טטיאנה.
"איך את מרגישה עם החזרה למולדת?" שאל אותה מחדר הרחצה בזמן שצחצח שיניים. אבל היא כבר נחרה קלות.
הוא שם לב להודעת סיגנל שהגיעה לטלפון. אדיסון. עוד לפני הנסיעה אמר לו סוכן הבולשת שבטיחותי לגמרי להשתמש בסיגנל, כי היישומון מאובטח, בניגוד לווטסאפ או לטלגרם הרוסית. לווטסאפ יש היסטוריה של פריצות, וטלגרם לא מוצפנת. הרוסים, הסביר אדיסון, לא הצליחו לפצח את סיגנל. פול קיווה שהוא צודק.
פגישה עם חבר בשלישי 13:00 בבוטיק ברברי בקניון גוּם. עד אז תסיים בוודאי את הפגישות העסקיות שלך.
פגישה עם מי? שאל פול.
עמית שלי. תשאיר את הטלפון במלון.
בבוקר, בזמן שטטיאנה עדיין ישנה, ולאחר שהתגלח והתקלח, ירד פול אל מסעדת הביסטרו בקומה השנייה, לאכול ארוחת בוקר עם שני אנשי החברה האחרים. הוא היה מטושטש מהפרשי הזמנים, ואילו מטלובסקי ואורלוב נראו ערניים לגמרי. ההסבר לפער ביניהם התברר לו כעבור כמה דקות, אחרי שהמלצר מזג לשלושתם קפה, ואורלוב הציע לו פּרוֹביג'יל ואמר שטייסים נוהגים להשתמש בזה כדור שמסלק כל עייפות ומשפר את הערנות והביצועים. פול תחב את הכדור לכיסו. הלוך הרוח הנוכחי שלו לא התאים לעריכת ניסויים בכדורים שלא לקח מעולם.
שערו של מטלובסקי היה שחור, קצר בצדדים וארוך יותר באמצע. אפו היה גדול וחד. אורלוב היה בעל שיער זהוב ארוך, עור בהיר, עיניים אפורות ועצמות לחיים גבוהות. מראה סלאבי מאוד. שניהם נולדו באמריקה למשפחות ממוצא רוסי, ודיברו רוסית שוטפת, כנראה כי דיברו רוסית בבית, עם הוריהם.
מטלובסקי ואורלוב בחרו במזנון של אוכל רוסי, וחזרו עם צלחות גדושות נתחי בשר קר, גבינה, נקניקיות ויוגורט. פול הזמין ארוחת בוקר אמריקאית ביצים מקושקשות, בייקון ולחם קלוי. הוא עדיין לא היה כשיר להתמודד עם מוסקבה במלוא עוצמתה.
"מה מטרת הפגישה הראשונה שלנו?" שאל אותם. "קיבלתי חוברות תדרוך ומצגת פאואר פוינט, אבל פרוסט לא הסביר לי."
"אנחנו רק חושבים איך להציג את הדברים," אמר אורלוב.
"סיעור מוחות," אמר מטלובסקי.
"איפה הבוס?" שאל פול.
"איזה מהם?" שאל אורלוב.
"גאלקין."
"אנחנו לא שואלים," אמר מטלובסקי.
פול ידע רק שארקדי השתכן לבדו בסוויטה הנשיאותית, בלי אלינה, שלא רצתה לנסוע למוסקבה, משום מה. גאלקין נוסע כמה פעמים בשנה, כך סיפרו לו עמיתיו עוד קודם לכן.
אולי הוא עדיין ישן, חשב פול. ברור שהוא פועל לפי לוח זמנים משלו. פול ושני מנהלי ההשקעות פעלו לפי לוח זמנים אחר.
הם נפגשו באחד מחדרי הישיבות במלון עם חמישה אנשים מפּרוֹפּאלשֶׁן חברה שבסיסה במוסקבה. בשלב מסוים, כשכיבו את האורות כדי לצפות במצגת, חש פול שעוד רגע יירדם, ולכן מזג לעצמו עוד כוס קפה. הרוסים שתי נשים ושני גברים דיברו אנגלית שוטפת במבטא בריטי והשתמשו בעגה של עולם התאגידים: "להרתיח את האוקיינוס", "מינוף" ו"התנסויות מיטביות".
הפגישה עם פרופאלשן נפסקה לארוחת הצהריים. פול הבין בהדרגה שהפגישות שלהם הן רק הצגה חסרת טעם. פעילות שנועדה להעסיק אותו בזמן שהדבר האמיתי מתרחש במקום אחר. והדבר האמיתי הוא כנראה הפגישה של גאלקין עם מי שזה לא יהיה. פול, מלטובסקי ואורלוב משמשים רק כמסווה לנסיעה של ארקדי.
פול יצא אל מבואת המלון. אולם מרווח, מדהים ביופיו: תקרות גבוהות, נברשות מעוטרות, רצפת שיש מלוטש, ושטיחים רכים בצבעי בז' ושמנת. הוא חיכה לטטיאנה; הם עמדו להיפגש עם אמא שלה. כעבור זמן קצר הבחין באישה דקת גוף ומהודרת, בסוף שנות החמישים לחייה, שעמדה משמאל לדלפק הקבלה, בחליפה מחויטת בגוון אפור זית. היא נראתה כמו דוגמנית לשעבר. שערה היה כסוף, והשפתון שלה היה אדום מאוד.
באותו רגע הגיחה טטיאנה מאחת המעליות, וכשהבחינה באישה, כמעט רצה לקראתה.
"מאמוצ'קה!" קראה. דמעות עמדו בעיניה.
השתיים התחבקו חזק במשך זמן ארוך. גלינה בוריסובנה בלקינה, אשתו הראשונה של ארקדי ואמם של שני ילדיו. ברוסית מהירה הציגה טטיאנה את פול. הוא הושיט יד, אבל גלינה גחנה לעברו ונישקה אותו על שתי לחייו.
"כמה טוב לפגוש אותך," אמרה ברוסית. "מוי זְיָאט. החתן שלי." קולה היה עמוק ומחוספס, כמו של מעשנת כבדה. "אתה בא איתנו, או...?"
"לצערי, אני לא אוכל להצטרף אליכן לצהריים," אמר פול. "פגישות עסקיות."
שוב רוסית מהירה כאש מקלעים.
"היא רוצה להזמין אותך לארוחה בדאצ'ה שלה הערב," אמרה טטיאנה.
"ברצון רב," אמר פול.
"היית כבר פעם במוסקבה?" שאלה גלינה.
פול אמר שלא.
"אתה צריך להיות קצת תייר. אולי תנסה? תיקח מדריך מהמלון."
באותו רגע הגיח ארקדי גאלקין מאחת המעליות. הוא לבש חליפה כחולה עם עניבה כסופה ונעליים שחורות מצוחצחות מאוד. הוא נראה חגיגי מתמיד והדיף ריח קולון וסיגרים. הוא ניגש אל גלינה ונישק אותה בנימוס על לחייה, שלוש פעמים. טטיאנה המשיכה לאחוז בידה של אמה, כחוששת שתברח.
גאלקין וגרושתו דיברו כמה דקות בנימוס. בשלב מסוים הבין פול שגאלקין מספר על ביקור שלו בדאצ'ה של חבר ברוּבּליוֹבְקה. פול ידע שזהו אזור מבוקש במערב מוסקבה, שבו שוכנים בתיהם של העשירים.
גאלקין פנה אל פול ואמר, "אז אתה רוצה לראות את מוסקבה." והוסיף בלגלוג קל, "אני מניח שתרצה לראות את מאוזוליאום של לנין."
"אולי."
"אף מוסקבאי לא הולך לשם. זה רק בשביל תיירים."
"כמו שאני, כאמריקאי, לא מבקר בפסל החירות. הגופה של לנין באמת נמצאת במאוזוליאום?"
"היא נראית כמו שעווה, אבל כן, זאת באמת גופה שלו. לפחות ראש שלו. איך תגיע לשם?"
"מה אתה מציע?"
"תיקח מכונית של חברה. נהג הוא גם מאבטח."
-54-
אחרי שסיים את הפגישות העסקיות, חזר פול אל הסוויטה במלון וראה שטטיאנה פרשה למנוחת צהריים. היא לא סגרה את הווילונות, והאור הענברי של אחר הצהריים זרם פנימה ויצר פסים על המיטה. פול ניגש אל החלון בסלון והשקיף על כיכר מָנֶז'נָאיָה. מכיוון שהיה עצבני מכדי לשכב לנוח, צפה בתוכנית כלשהי בטלוויזיה הרוסית, בעוצמת קול נמוכה כדי לא להעיר את טטיאנה. הוא עבר מערוץ קומדיות לסיקור של הוקי קרח, משם לסרט טבע תיעודי, ובסופו של דבר למהדורת חדשות בערוץ רוסיה 24. התוכנית היתה ברוסית בלבד כמובן, ופול קלט רק שברי משפטים. לאחר כמה דקות של חוסר התמצאות, כיבה את הטלוויזיה.
טטיאנה נכנסה לסלון, התמתחה וגחנה לנשק אותו. היא לבשה חולצת טריקו גדולה, שהשתלשלה עד ברכיה. "אמא רוצה שנבוא מוקדם כדי שנוכל לטייל בחורשה שליד הדאצ'ה שלה."
"אוקיי. איך ביליתן?"
"הלכנו לפֶּטרובסקי פסאז' ולרחוב טבֶרסקָאיָה," אמרה, "ובעיקר הסתכלנו על תכשיטים. שתינו קפה, ואז ניגשנו לאַרבָּט הישן והסתכלנו על ענתיקות. ודיברנו, פאשה, דיברנו. התגעגעתי אליה כל כך."
"וגם למוסקבה?"
"כן, אני חושבת. יש לי הרבה זיכרונות מכאן, אתה יודע. זאת הילדות שלי."
"אבל עזבת בגיל צעיר."
"נכון, נכון. אבל זה ה... מאיה דוּשה. אתה יודע מה זה אומר?"
"הנשמה שלי". הוא הבין. היא אמריקאית, היא חייתה רוב חייה מחוץ לרוסיה, אבל בלב לבה היא רוסייה.
"הצלחת לצלם קצת?" שאל.
היא הזמינה אותו אל המחשב הנייד שלה והראתה לו כמה תצלומים. קשישה במעיל שחור וכובע צמר אפור משתופפת לפני מצבור חפצים ישנים המפוזר על הקרקע, כל רכושה עלי אדמות כנראה. שורת רוכלים מול תחנת רכבת. בחור עומד באמצע מזבלה, מוקף אשפה מכל עבר, וציפורים מרחפות מעל.
"מדהים," אמר.
היא חייכה בביישנות. "לא ראית את כל האנשים האלה, מה? במרכז העיר מסתירים את דרי הרחוב ואת העניים. צריך לדעת איפה להסתכל." היא העיפה מבט בשעון היד שלה ואמרה, "כדאי שאני אתלבש."
כעבור חצי שעה חצו שניהם את המבואה המפוארת וראו את אביה יושב באחת מכורסאות הקטיפה. הוא נראה קצר רוח. טטיאנה מיהרה אליו והניחה יד על כתפו; הוא קם והם התחבקו. פול עמד בצד כדי לאפשר להם לדבר.
גבר בחליפה כחולה זולה, מאבטח או נהג, התקרב אל גאלקין ואמר ברוסית, "מצטער מאוד, אדוני, מצטער מאוד."
"נלך," השיב גאלקין בחמיצות. הנהג איחר כנראה. גאלקין שנא איחורים.
"בהחלט, אדוני," אמר הנהג.
"קדימה," אמר גאלקין בעצבנות. הוא חיבק שוב את בתו ויצא עם הנהג. לאן גאלקין ממהר? פול לא ידע. פול עצמו הוזמן לארוחת ערב עם עמיתיו אך נאלץ לסרב. מסיבות משפחתיות, כך אמר.
במכונית מרצדס אס קלאס חדשה, שהדיפה ריח עור יוקרתי הוא וטטיאנה דיברו בשקט. "לאן אבא שלך הולך הערב?" שאל פול.
טטיאנה משכה בכתפיה. "הוא אף פעם לא אומר לי. פגישות עסקיות."
הנהג נסע עד סוף שדרת קוטוזובסקי, שם התחיל אזור המגורים היוקרתי רוּבּליוֹבקה. אחוזות ענקיות נחבאו מאחורי עצים ושערים. כאן גרו מי שהשתייכו לעילית הרוסית אוליגרכים, גנרלים, ידוענים, פוליטיקאים או לפחות החזיקו בתי נופש.
הדאצ'ה של גלינה בלקינה ניצב בסוף שביל עפר ארוך, עטור עצים. בית עץ נמוך ומסועף, שרעפי הארז שלו האפירו מרוב שנים. הוא נראה בן מאה לפחות. דלת הכניסה הירוקה נפתחה, וגלינה יצאה בדיוק כשהמרצדס נעצרה בחזית, זרועותיה פרושות בתיאטרליות. היא לבשה ז'קט פוף בצבע בז' עם בטנה משובצת.
"בואו, נטייל קצת," אמרה באנגלית. "הליכה קצרה בטבע, כן? קצת אוויר צח."
טטיאנה נעלה נעליים חצאיות, שלא התאימו להליכה בחורשה, ולכן החליפה למגפי גומי ירוקים וישנים, שניצבו על מרפסת הכניסה. פול החליף את נעליו למגפיים חומים, שבחר מתוך מצבור שהושאר שם לאורחים כנראה.
בבעלותה של גלינה היו כמה דונמים, ובשוליהם החל היער. הם נכנסו אל בין העצים, וגלינה פסעה בראש, בסבך צפוף למדי של אורנים, לִבנים ואשוחים. פול נזכר ביערות בבלינגהם שבוושינגטון, שאליהם לקח אותו אביו לטיולים בטבע. גלינה כנראה הכירה היטב את החורש, כי היא הובילה אותם לאורך שבילים מטופחים שהתפתלו בין העצים. רוב הדרך היתה מוצלת בחופת עצים עבה. גלינה וטטיאנה דיברו ברוסית במשך דקה או שתיים, ואז אמרה גלינה לפול, "ראית קצת את מוסקבה היום?"
"עוד לא. אולי מחר יהיה לי קצת זמן. אני רוצה לראות את כנסיית וסילי הקדוש."
"בתוך הכנסייה אין מה לראות. אבל הכיפות... אתה יודע למה הכנסייה צבעונית כל כך?"
פול הניד את ראשו.
"בנו אותה בתקופה של איוואן האיום, ואז היו צובעים את הכנסיות בצבעים חזקים, בדוגמאות משוכללות. עיצבו אותה לפי ספר ההתגלות בברית החדשה. שם כתוב שככה מלכות שמים תיראה. האגדה מספרת שאיוואן היה מרוצה כל כך מהכנסייה, שהוא ניקר את עיני האדריכלים."
"למה?"
"בשביל שהם לא יוכלו לשחזר את הדוגמה הזאת בשום מקום אחר."
"שכר משתלם..." אמר פול.
"טניה אמרה לי שאתה עובד עכשיו אצל ארקדי ויקטורוביץ'?"
פול הנהן.
"אתה מנהל השקעות?"
"משהו כזה."
"טוב, אין לי מושג בנושא הזה. אני רק יודעת שיש לו הרבה כסף. הוא דואג לי, אבל רק מפני שהוא חייב." היא פלטה נביחת צחוק קצרה, מלאת לגלוג. "הוא לא בדיוק נדיב."
"עשירים נשארים עשירים כי הם לא מפזרים את הכסף שלהם," אמר פול.
היא צחקה שוב, צחוק משוחרר יותר, שנשמע כמו הצחוק של טטיאנה.
כשהשמש שקעה, הם חזרו אל הדאצ'ה של גלינה. הבית היה מרווח מאוד, עם חללים גדולים. קורות חשופות נראו בתקרה המשופעת. בסלון ניצבו ספות עור ישנות בצבע קרמל, בעלות מסעדי יד גליליים. שטיחים פרסיים כיסו את הרצפה, וצלמיות היו תלויות על הקירות הצבועים בחום אדמדם. ריח מענג של תבשיל כלשהו עלה באפו של פול. גבר צעיר בחולצה לבנה וג'ינס כהים, כנראה אחד מאנשי הצוות של גלינה, הגיש להם גביעי שמפניה על מגש.
האם והבת שקעו בשיחה על חברת ילדות של טטיאנה, שהסתבכה בצרות. זה המעט שפול הצליח להבין, כי עכשיו דיברו ברוסית בלבד. גלינה ביקשה עוד שמפניה וכך גם טטיאנה. אבל פול לא רצה להשתכר, בוודאי לא בנוכחות החותנת שלו, וגם מפני שציפתה לו פגישה עסקית בבוקר. הוא ביקש מים מינרליים.
לארוחת הערב הוגש בשר טלה עם מחית תפוחי אדמה ושעועית ירוקה. פשוט אבל משביע. גם הארוחה הוגשה על ידי אותו בחור, שהיה כנראה גם הטבח.
"אנחנו לא מתנהגות אליך יפה, פאשה," אמרה גלינה. היא בדיוק סיפרה לטטיאנה על אישה שארקדי ניהל איתה רומן כשטטיאנה היתה קטנה. גלינה דיברה ברוסית, אבל פול שם לב שהוא מבין יותר ויותר.
הוא אמר באנגלית, "אחרי שהוא התעשר, אני מניח."
"האמת שכן," אמרה גלינה בחיוך.
"ארקדי אומר שנשים נמשכות לגברים עשירים כמו זבובים לחרא," אמר פול.
שתי הנשים צחקו. "הוא ישיר מאוד, הבעל שלך," אמרה גלינה.
הם החלו לאכול, ושתיקה השתררה למשך זמן מה.
"איך הכרת את ארקדי?" שאל פול.
"אה, הלכתי למסיבה עם הרבה אנשים מהאוניברסיטה על שם באומן, ומיד נמשכנו אחד לשני. בימים ההם הוא היה די חמוד." גלינה לגמה ארוכות מהיין האדום. "סליחה שאני אומרת, אבל המהנדסות שהוא למד איתן בפקולטה לא היו בדיוק מעמודי האמצע של 'פלייבוי'."
"לא הסוג שהוא אהב, מה?" אמר פול.
"אבל מה עם המרצה ההיא?" שאלה טטיאנה. "היה להם רומן, לא?"
עיניה של גלינה אורו. "אה, כן." היא פנתה אל פול ואמרה, "אחת המורות שלו נדלקה עליו. לודמילה משהו. בחורה די צעירה."
"אחת המורות?" שאל פול.
"אני זוכרת שהיו לה משקפיים עבים מאוד. כמו תחתית של בקבוק קוקה קולה, ככה אומרים. אבל היא היתה מקושרת מאוד." שתיקה רבת משמעות השתררה לרגע. "בזכותה הוא נהיה עשיר, את יודעת," היא אמרה לטטיאנה. "היו לה קשרים."
"איך הוא נהיה עשיר בזכותה?" שאל פול.
"היא הכירה את האנשים הנכונים בקרמלין. לודמילה היתה מין מגייסת."
"מגייסת לְמה?"
גלינה משכה בכתפיה ולא רצתה להמשיך להסביר. "הקרמלין חיפש רוסים צעירים מוכשרים, שיפַתחו את הכלכלה הפרטית. כל אלה שנהיו אוליגרכים כולם גברים היו להם קשרים טובים מאוד לשלטון. צריך להכיר את האנשים הנכונים. ככה זה ברוסיה השאלה את מי אתה מכיר."
גם באמריקה זה לא כל כך שונה, חשב פול בלבו.
"סיפרת פעם שלודמילה ניסתה לשכנע אותו לא להתחתן איתך, נכון?" שאלה טטיאנה.
"אה, כן," השיבה גלינה. "האויבות הכי גדולות שלי לא היו החברות הקודמות שלו אלא הידידות האפלטוניות שהיו לו מבאומן. הן חשבו שאני... נדמה לי שקוראים לזה 'זנזונת', נכון? הכי גרועה היתה לודמילה. אולי הן ראו בי אִיום."
פול התכוון לשאול מה היה שם משפחתה של לודמילה, אבל אז אמרה טטיאנה, "אלינה שמה עליו עין במשך שנים" וההזדמנות חלפה.
במכונית, בדרך חזרה למלון, מצא פול הזדמנות נוספת ושאל את טטיאנה מה היה שמה השני של לודמילה. טטיאנה היתה שתויה קצת, כך שלא טרחה להתעניין למה הוא שואל.
"אני לא זוכרת," אמרה כעבור רגע. "לודמילה סֶרגֵייבנה משהו." היא זכרה רק את שם נעוריה של לודמילה, אבל אולי זה יספיק.
טטיאנה נכנסה למיטה ברגע שהגיעו אל חדרם. פול הביא לה שני אספירין וכוס מים כדי למנוע חמרמורת בבוקר.
בדיוק כשהתחיל להתפשט, הטלפון שלו צלצל. הוא לא זיהה את המספר, שקידומת המדינה שלו היתה 44 הקידומת של בריטניה, ידע פול.
"פול ברייטמן?"
"כן?"
"דיק טולי, אני חבר של ריק ג'ייקובסון. מצטער שאני מתקשר בשעה מאוחרת כל כך."
מבטא בריטי, חשב פול. "אין בעיה, אני עדיין ער. במה אני יכול לעזור לך?"
"אני יכול להזמין אותך לשתות משהו?"
"אני מחוץ לארצות הברית כרגע."
"אתה במוסקבה. גם אני. אנחנו באותו מלון."
"איך אתה יודע באיזה מלון אני מתאכסן?" פול כמעט לא נפגש עם ריק בחודשים האחרונים. האם סיפר לו שהוא נוסע למוסקבה? הוא היה די בטוח שלא.
"סיפור ארוך," אמר האיש.
"אשמח לשמוע את הסיפור הזה."
"אני עובד במוסקבה, וראיתי כאן את ארקדי גאלקין, ושמעתי מריק שאתה עובד אצלו. הוא נתן לי את המספר שלך."
"באמת?" האם זה מישהו מהבולשת הפדרלית, שאדיסון שלח? תהה פול בלבו. "טוב, בסדר. הלו"ז שלי מלא פגישות עסקיות במהלך הימים שלי כאן." פגישות סרק, חשב, אבל לא אמר. "מתי חשבת להיפגש?"
"אולי עכשיו?"
-55-
הגבר שישב בבר של המלון היה בעל שיער זהוב אפרפר ולבש חליפה אפורה כהה, בלי עניבה. גבותיו היו בלתי נראות כמעט, ועיניו האפורות היו שקועות. הוא נראה בן חמישים בערך. "דיק טולי," הוא אמר, כשלחצו ידיים.
"פול ברייטמן. מאיפה אתה מכיר את ריק?"
"נפגשנו באירועי צדקה בלונדון. החֶברה שלי מממנת חלק מהפעולות שלו. בכל מקרה, ראיתי כאן את גאלקין, ונזכרתי שריק ציין שאתה עובר לעבוד אצלו, אז חשבתי להרים לך טלפון."
"נעים מאוד."
"תרשה לי לקחת אותך לפאב שנראה לי שימצא חן בעיניך? קוראים לו 'החתול של שרדינגר'. יש לי רכב."
פול היסס רגע ארוך מאוד, ולבסוף אמר, "כבר מאוחר. אני אשתה כוסית אחת כאן, בבר של המלון."
הבר היה אפלולי, שולחנות שחורים וג'ז שקט. פול וטולי התיישבו על כיסאות גבוהים ליד הבר. הבריטי הזמין זוּבּרוֹבקה, וכך עשה גם פול. טולי הסביר שזאת וודקה פולנית, מתובלת בעשב ביזון, שמעניק לה גוון ירקרק וטעם ייחודי. שניהם שתו את הוודקה כשהיא בלתי מהולה. היה לה טעם לוואי תרופתי קצת, שמצא חן בעיני פול.
"אז אתה מכיר את הבוס שלי?" שאל פול.
"איש פיקח, החותן שלך. סוחר ממולח. אחרי לחיצת יד איתו, כדאי לספור את האצבעות, מה?" צחקוק עצבני. טולי הביט בעיון בפול, כמנסה לאמוד את תגובתו. הוא הוסיף, "אי אפשר שלא להתפעל מהמיומנות שלו."
פול הסתקרן, אבל לא רצה להיראות מתעניין מדי. הוא לא חייך ולא צחק. הוא לא רצה להפגין שום סימן של חוסר נאמנות לגאלקין בנוכחות האיש הזר. "באיזה תחום אתה עוסק?"
"אני עוסק בסחורות. אני עובד בַּסיטי."
פול העיף מבט סביב, בתקווה שגאלקין או ברזין לא יבחינו בו.
טולי רוקן את הכוס שלו וסימן למוזג שימלא לו את הכוס. "עם מי אתה נפגש במוסקבה?"
"לא חושב שאני רוצה לחלוק איתך את זה. יכול להיות שאתה מתחרה."
"אני יכול להועיל לך מאוד."
"כן?"
"בטח. אתה מנסה להרשים את הבוס הגדול. אבל הנעליים קצת גדולות עליך, לא? אתה לא מכיר את השטח. ואני יכול לעזור."
"לא ביקשתי עזרה."
"תרשה לי לספר לך כמה דברים שעשויים להועיל לך, משהו שלא תוכל לקרוא באתר של בלומברג. אתה מתעניין בקניית נתח בחברת נייר רוסית שנקראת היפֶּריון 'גיפֶּריון', כמו שהרוסים קוראים לה."
פול הופתע מכך שהאיש ידע שאחת החברות שהם בודקים היא מפעל ענקי בסיביר, שעוסק בייצור נייר. "ומה איתה?"
"ובכן, כבר שנים הם מזרימים פסולת רעילה ליַמת באיקל. אגם המים המתוקים הגדול ביותר בעולם, כידוע לך. וכרגע, בית משפט מחוזי בסיביר סגר אותם. אתה לא רוצה לקנות את המזהם הכי גדול ברוסיה. שלא לדבר על זה שכל מניה שתקנה בחברה הזאת תגיע עם מרחץ דמים של דיו אדומה. החברה הזאת היא מלכודת דובים, כמו שהרוסים קוראים לזה. אבל אתה לא חייב להאמין לי. תבדוק בעצמך."
"אז למה אתה מספר לי את כל זה?"
"כדי לכונן יחסי אמון."
"זאת אומרת שאתה רוצה ממני משהו."
"כמובן. אני יכול לעזור לך, ולהערכתי, יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אני רוצה לדעת עם מי הוא נפגש במוסקבה. אני לא מתכוון אליכם, הכפיפים הזוטרים. אני מתכוון לבוס הגדול בעצמו."
"את זה אני לא יכול להגיד לך, כי אני עצמי לא יודע."
"אבל אתה בחור פיקח, ובמקרה הזה גם מקושר היטב. אתה יכול לברר."
"אני לא חושב שאני יכול לעזור לך. ברור לי מה אני יודע ומה אני לא יודע." פול הניח את הכוס שלו בחבטה על משטח העץ של הבר. הוא שלף חופן רובלים, אבל טולי נפנף בידו: הוא ישלם את החשבון.
פול ירד מהשרפרף הגבוה והושיט לו יד. לאחר שהחליפו לחיצה, הביט טולי באצבעותיו, הניע אותן ואמר בחיוך, "כל האצבעות שלי עדיין שלמות!"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
