זמרים ישראלים? בעברית תשמעו טוב יותר
שי להב חושב שסיפורו האישי של אמן ישראלי נשמע אמין וטוב יותר כשהוא חוזר לשורשים שלו ובעיקר לשפה העברית. קחו את גבע אלון למשל, שלראשונה שר בשפת אימו ומצליח לרגש ולסחוף אחריו גם את הקהל
הכלל הזה הוא לגמרי לא מוחלט. יש אמנים ישראלים שהאנגלית היא עבורם סוג של שפת אם. תמר אייזנמן, למשל, שבאמת נשמעת מצויין - ובעיקר, טבעי לגמרי - גם מחוץ לעברית. כנ"ל לגבי ריף כהן בצרפתית, פבלו רוזנברג בספרדית ועוד.
נתיב אחר הוא ישראלים ששרים באנגלית, אבל מראש לא מתיימרים לנפק מבטא "אמיתי", אלא מגישים את השפה הזרה בצורה מגניבה, שדווקא מחדדת את הישראליות שלהם. ע"ע רן שם טוב ואיזבו שלו, או הבלקן ביט בוקס.
אבל אלה הם היוצאים מהכלל. כי ככלל, כשזמר יוצר מנסה להישמע "אמיתי", "אותנטי" ו"כנה", השפה מהווה מבחינתו מכשול ענקי. כמובן שזה גם עניין ז'אנרי. בפופ, שבו האותנטיות היא לא קריטית, בטח לא כמו הצבעוניות והמקוריות, ישראלי יכול לשיר באנגלית ועדיין להישאר במשחק. ע"ע דנה אינטרנשיונל. אבל כשאנחנו בשדה הרוק, או הפולק, השפה עושה את ההבדל.
ואיזה הבדל זה, כשמדובר בגבע אלון. מה שהכי מדהים אצלו, הוא שמהרגע שנפתח האלבום החדש, והראשון שלו בעברית - "תהיי אתי", התחושה היא שמדובר בזמר שכבר היה איתנו שנים. ושהחומרים החדשים שלו, חלקם לפחות, הם קלאסיקה עוד לפני שאפילו נוגנו. הסינגלים "אבא" ו"ים שקט" נשמעים ברדיו כאילו שודרו כבר לפני כמה עשורים. לא בגלל שהם מצלצלים מיושן, בגלל שהם מצלצלים מוכר. זו תופעה שאני לא זוכר לה תקדים. ואפשר להסביר אותה רק באמצעות הקשר המיוחד של אלון לשורשים שלו. לישראליות. למוזיקה הישראלית. ולמבצעים הגדולים של המוזיקה הזו.
אבל זו לא רק המוזיקה, אלא הקשר האישי. אלון שר על אביו, על ילדותו, ומשבץ את האלבום ואת הסינגלים בתמונות ישנות ואמיתיות שלו. מה שמוכיח עוד טענה ישנה ובלוייה שאני נוהג להציג – כשישראלי שר לא בעברית, הוא מאפשר לעצמו מרווח ביטחון מהלב. מהאמת. הוא לא הולך עד הסוף אל עצמו. עובדה. הפעם, כשאלון מתחיל לשיר בעברית, למעלה מעשור אחרי שהפך למוזיקאי, הוא צולל עד הסוף אל תוך שורשים עמוקים בזמן, שהם השורשים שלו. ושל כולנו.
אלבום יפה מאד, "תהיי אתי". יש בו את המלנכוליה המתוקה והמוכרת של עמיר לב, המפיק המוזיקלי, שיושבת בול על האפור שפשה כרגע בשמים, ויש בו בעיקר קול חזק וייחודי של אמן שהמוזיקה הישראלית פשוט חיכתה לו, שיגיע כבר. תמיד הערכתי את כל מה שאלון עשה. אבל זו הפעם הראשונה שבה הוא ממש נגע לי בלב. בדיוק כמו שחמישה אלבומים של רוקפור באנגלית, מהוקצעים ככל שיהיו, לא מתקרבים – יחד – למה שעושה לי "חור בלבנה" אחד.
כמו שכבר ציינתי – זה לא תמיד כלל ברזל. השירים החדשים בעברית של תמר אייזנמן, למשל, ששוחררו בחודשים האחרונים, הם פשוט פחות מוצלחים ממרבית השירים שלה באנגלית. אולי בגלל שאצלה, העברית היא דווקא התרחקות מעצמה.
יכול להיות שאייזנמן החלה לשיר בעברית, כי היא הבינה שאם היא רוצה להגיע למיינסטרים הישראלי זו הדרך הכמעט יחידה. וזאת עוד נקודה חשובה בסוגייה הזו. עובדתית, למרות שכתיבה באנגלית הפכה כמעט לבון טון בישראל, אין כמעט אמנים ששרים באנגלית שהפכו כאן לכוכבים. אולי הקולקטיב, באיזורים מסויימים של מרכז תל אביב. אפילו שמות גדולים כמו נינט טייב, או מרינה מקסימיליאן בלומין, לא ממש הפגיזו את מצעדי הפזמונים עם השירים שלהן באנגלית.
אבל מה שקורה הוא, שלא מעט אמנים הולכים בדרך הזו באופן מודע, כי הם מכוונים מראש החוצה, ולא פנימה. השתתפות בפסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם מגניבה אותם הרבה יותר מהצלחה מקומית. והם מעדיפים להיות זנב לאריות הגלסטנברי, מראש לשועלי הבארבי. זה אולי מובן, אבל מצער. וגם מעיד על ייאוש מסויים מהסצינה המקומית. והתוצאה היא, שהמוזיקה שלנו נשארת בלי חלק גדול מהכשרונות הצעירים שלה. ברור, הם מופיעים ופועלים גם כאן, אבל עם הרבה פחות מוטיבציה. בדרך הזו לא יוולד פה עוד שלום חנוך/ שלמה ארצי/ פוליקר וכו'. ובמובן הזה- הפניה של דמות מרכזית כמו גבע אלון אל העברית היא הרבה הרבה יותר משמעותית ממה שהיא עושה לקריירה הספציפית של גבע אלון.
