לא על הברווז לבדו: עבודות של אמן הקומיקס דודו גבע לראשונה עומדות למכירה
מאיור של עובד עירייה שחולם להיות אביר, דרך מדור מיוחד של "שתיקת הברווז", ועד דמותו של שרוליק עם הסיגריה והכרס - עבודותיו של הקומיקסאי דודו גבע יועמדו למכירה בפעם הראשונה בתערוכה חדשה. קבלו הצצה לכמה מיצירותיו שטרם נראו עד היום
לפני 12 שנים נפטר בפתאומיות אמן הקומיקס דודו גבע מהתקף לב, והשאיר אחריו אינספור איורים חתרניים, קריקטורות, וגם ברווז צהוב אחד. כעת, עבודותיו של הקומיקסאי הישראלי הידוע יוצגו בתערוכה בשם "אני אופטימי", שנפתחה אמש (ד') במרכז נווה שכטר בתל אביב. לראשונה אי פעם עבודותיו אף יועמדו למכירה, במחירים שינועו בין 500 ל-50 אלף שקלים. הנה הצצה ל-10 מהיצירות שיוצגו בתערוכה, ולא נחשפו עד כה לעיני הציבור - החל מציורים שצייר בגיל 18 ועד האחרונים:
ציור שפורסם באחד ממדורי "חדשות" שגבע אייר משנת 1984 ואילך. במדורים הללו גבע ברא ושכלל את הברווז שלו, עד שזה הפך למזוהה מאוד עם העיתון - החל מהקריקטורה היומית "שירת הברווז" שהופיעה בפתח "חדשות" וסיפקה לקוראים הצצה לחייו (ושחיטתו) היומיומיים של הברווז, ועד הפוסטר של הברווז בלשכתו הממלכתית, שחולק למנויים ביום העצמאות במקום התמונה המסורתית של נשיא המדינה. במקרה הזה הברווז עטה על עצמו מראה אייטיזי, והוא יושב בתקליטיה עם ג'ל בשיער ומשקפי שמש אופנתיים.
דודו גבע תמיד נהנה להשתמש בדמותו של שרוליק, הדימוי הישראלי הטיפוסי. באיור הזה, שצויר בצבעי מים, אנחנו רואים גרסה עכשווית וחסרת אונים של שרוליק, עם כרס, סיגריה, שלט טלוויזיה והתלתל הכי עצוב בעולם.
איור מקורי מתוך "האביר זיק", שיצר גבע יחד עם חנוך מרמרי בשנת 1976, ושרד 40 שנה בארגזים. אגדת ילדים שבמרכזה זיק, עובד עירייה תמים שגר עם אמו ושואף להפוך לאביר נגד כל הסיכויים ובעלי הכוח והשררה שמקטינים ומגמדים אותו. אמנם לא מדובר בספר מוכר, אבל זיק הוא מעין אבטיפוס של הדמויות האחרות של גבע - יוסף הפקיד, הברווז ואהלן וסהלן - והוא היה הספר הראשון שלו. בשנת 2002, שלוש שנים לפני מותו של גבע, הוא החזיר את זיק לחיים בסדרה של ארבעה ספרונים, וכיאה לו, זיק של המאה ה-21 הזדקן, התייבש והתמרמר, אבל חלומו להפוך לאביר לא הלך לשום מקום.
גיבור הילדות הכי גדול של גבע היה שמעון צבר, מראשוני הקומיקסאים בישראל ואחד מהאמנים שהשפיעו בצורה הכי מובהקת על סגנונו. בעבודה זו, שייתכן שהיא המוקדמת ביותר שקיימת באוסף ששמר, הוא העתיק את הקו של צבר על גבי דף של מחברת שורות. עוד בשנות התיכון, גבע פרסם טורי קומיקס ב"הארץ שלנו" ובהמשך גם זכה בתחרות של משרד התחבורה כשעיצב פוסטר לזהירות בדרכים.
הקשר עם העיתונאי רון מיברג הוא אולי המופרע והמפתיע ביותר מבין הרומנים המקצועיים של דודו גבע, וכמו עם רוב הקולגות שלו, גם עם מיברג אהב לייצר חיכוכים וריבים פומביים. שנים שגבע אייר את טוריו של מיברג, עד שברא ורסיה חדשה ופלינסטונית שלו, "רון הקדמון". מיברג לא כל כך אהב את המחווה המפוקפקת והגיב בחריפות בטורו. גבע הבין שמיברג נפגע מהבדיחה על חשבון משקלו, והפך את "רון הקדמון" ל"רון הצפלון". למרות העליות והמורדות, הייתה ביניהם אהבה גדולה וכן, די ביזארית. אהבה שקיימת רק בין צייר והמוזה שלו.
ב"זו ארץ זו" גבע נקט בקו קצת שונה מזה המאפיין את שאר יצירותיו. משהו בעבודה הזאת מזכיר מעט את מגזין "MAD", שגבע היה מחסידיו ואספניו הגדולים. אם יורדים לפרטים הקטנים, רואים אלמנטים שבעתיד יהפכו לסימני ההיכר של גבע - כמו בעל הכנף הקטנטן שמופיע באמצע היצירה, או הדימוי של האישה גדולת הממדים שבידה האחת סכין ובידה השנייה תרנגולת - גלגול מוקדם של אחת מהדמויות הקבועות בקריקטורות הברווז של גבע ב"חדשות".
עוד איור מקורי מתחילת הדרך ב"זו ארץ זו", אחד מהראשונים שמבטא את האובססיה של דודו גבע לפקידים. בהמשך הוא ייצור את יוסף הפקיד הלוזר וטוב הלב ממחלקת המים של העירייה, ויוציא לאור את הספר "יומן הפקיד" - כולל חלק שלם שמוקדש לכלי כתיבה מואנשים. גבירצמן הוא שם מאוד מוכר ביצירתו של גבע, והוא מופיע שוב ושוב בהקשרים ביורקרטיים, כמו גם הפרטים הפקידותיים הקבועים שגבע אוהב - המזוודה הקובייתית, השולחן הערום, הגב השפוף והריקנות של המשרד.
קטע מקורי אחד מתוך הגדת פסח אלטרנטיבית שדודו גבע עשה לכבוד הספר של "זו ארץ זו" (1975). ההגדה הזאת, שמלווה את הטקסט המקורי באיורים מוקפדים וכמה מהשורות הכי שנונות שניתן לדמיין ("מה נשתנה? כלום"), היא אחד מהחלקים הכי זכורים של ספר הקאלט הזה, שיצא לאחרונה במהדורה לאספנים. המעריצים הבאמת פנאטיים של גבע מכירים את ההגדה הזו בעל פה, ולראות אותה, 40 שנה אחרי שנוצרה, עם התיקונים, ההערות והסלוטייפ שהדביק (שכבר הספיק להצהיב) - זו חוויה יוצאת דופן.
בשנת 2002 חזר דודו גבע לשורות המקומון "העיר", וקיבל לידיו את השער האחורי. התוצאה: "שתיקת הברווז" - מדור שהיה מורכב מידיעות אקטואליות פיקטיביות מעולמו של הברווז, רובן ככולן מתכתבות עם אירועי השעה בישראל. החלק הבולט ביותר במדור היה "הברווז בעיר הגדולה", סטריפ קומיקס רזה ומינימליסטי, שתיעד את מעלליו של הברווז המיתולוגי בגרסתו הנוכחית, אבוד וחסר מושג, נואש למצוא קצת חום ואהבה ברחובות הכרך.
היצירה שלמעלה היא גרסה מקורית של מדור מיוחד של "שתיקת הברווז", שמוקדש כולו לברווז ועוקב אחר שבוע בחייו. לא מקרי שהמדור הזה, בעל המבנה המבוכי והמפותל, נוצר בשנים לאחר גירושיו של גבע והמעבר לדירת רווקים בתל אביב.
פורטרט עצמי שדודו גבע צייר בתחילת דרכו, לפני שהצטרף לחבורת "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", אי שם בשנות ה-70. הוא מעולם לא התחנך במוסד מקצועי, הוא הצטרף לבצלאל ועזב אותו מיד, ואת כל היכולות שלו סיגל ולמד בכוחות עצמו. העבודה הזאת, בצבעי מים, היא דוגמה לפן העדין יותר (והפחות מזוהה) של עבודותיו - שבא לידי ביטוי בהמשך בספרי ילדים ובאיוריו לעיתונות.
לפנייה לכתב/ת 
