"הבנות": החיים בכת רצחנית כרומן התבגרות
"הבנות", רומן אמריקני שנכתב בהשראת פרשת צ'רלס מנסון ומספר את סיפורה הבדיוני של נערה המצטרפת לכת, מטיל כישוף על הקורא בחלקו הראשון. חבל שבהמשך הוא הופך לסיפור קיץ פשטני על לב שבור, בסגנון "ריקוד מושחת"
איווי בויד היא בת 14 רגילה למדי, "מכווננת כל כולי לתשומת לב. התלבשתי כדי לעורר אהבה, משכתי את המחשוף מטה, עטיתי מבט חולמני כל פעם שבאתי בציבור". כמו כולנו, איווי משתוקקת להיחלץ מ"הכליאה האינסופית", ותמהיל של הורים גרושים, חוסר תשומת לב ממבוגרים, חוסר סיפוק מהמין הגברי ורצף של אכזבות ומבוכות מביא אותה להיכרך אחר חבורת בנות מטונפות ומלאות הוד שבהן היא מבחינה בפארק, בעודן דגות מזון מפחים.
'הבנות' מסופר מנקודת מבטה של איווי הבוגרת, בת 40, חסרת כיוון או משפחה, ומגולל במבט לאחור את סיפור משיכתה לבולטת שבחבורה, סוזן העזה והנועזת, ובעקבותיה אל החווה שמנהל גורו נערץ בשם ראסל המתגלה, כדרכם של גורואים, כאגו־מניאק מסרסר השולח, בסופו של דבר, את צאן מרעיתו לביצוע טבח בשמו. ראסל הוא בן דמותו של צ'רלס מנסון, ו'הבנות' הוא רומן שכתבה אמה קליין בהשראת פרשיית כת "המשפחה" שזיעזעה את אמריקה בסוף שנות ה־60 וחיסלה את המורשת ההיפית, כשהפכה אותה ל"שלום, אחווה ורצח נשים בהיריון".
הכישרון הספרותי של קליין הצעירה - שרבות כבר נכתב על המקדמה האדירה ששולמה לה, על עיני התכלת הרושפות שלה, על החצר הברוקלינאית נטולת הוויי־פיי שבה הצליחה להשלים את הרומן - הוא לא פחות מנדיר. חלקו הראשון של הספר כמעט מטיל כישוף על הקורא, בזכות יכולת התיאור המפעימה שלה. כמצופה מרומן ביכורים, או מרומן אמריקאי עכשווי בכלל, 'הבנות' (הוצאת מודן, תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ') מתפקע, בעיקר בראשיתו, מדימויים ותיאורים ציוריים. אלא שבמקרה של קליין, לא מדובר בדימויים מהסוג הקלישאתי, וגם לא מהסוג המופרך, המוגזם. הדימויים כאן מתקיימים במרחב שבין שתי האופציות האלו: המרחב שבו נמצאת הספרות הטובה. כך, הבנות, בהתגלותן הראשונית לאיווי, מצטיירות כ"בנות מלוכה גולות" ש"אדווה של מודעות לקיומן נגררה אחריהן ברחבי הפארק".
באופן מתמיה, ככל שמתקרבת איווי הצעירה ללב המאפליה, כך נדמה שמתייבש מעיין כתיבתה של קליין. הכישוף פג. הרומן מופשט ממלבושיו המטורזנים, ומתגלה כפשטני למדי.
ייתכן שחלק מהחולשה שתוקפת את 'הבנות' נעוצה בכך שאין בו אהבה או חמלה לדבר. לא ניתן לחבב אף אחת מהדמויות, להזדהות איתן או להעריך אותן, גם לא את סוזן, מושא ההתאהבות הספק־אפלטונית־ספק־לסבו־לייט של איווי. כולם פתטים או מלוכלכים, על פי רוב שניהם גם יחד. אפילו לשנוא אף אחד אי־אפשר, כי 'הבנות', ככל הנראה, מת מבפנים. איווי המבוגרת מנסה להסביר את מעשיה של איווי הצעירה בשכלתנות וברגישות, אבל הבחילה בוקעת מבין הדפים כמו צחנה. אפשר היה להסביר שמדובר בניכור אקזיסטנציאליסטי מכוון, אלמלא שורות כמו "מי עוד אהב אותה? מי חיבק אי פעם את סוזן בזרועותיו ואמר לה שליבה הפועם בחזה נמצא שם בכוונה תחילה?"
בארץ מוצאו נשפט 'הבנות' בראש ובראשונה כחיטוט נוסף - אמיץ או מיותר - בפצע היסטורי (דמיינו קריאת רומן בדיוני על הסיפור שהיה או לא היה בין מרגלית הר־שפי ליגאל עמיר, למשל), וככותר נוסף במדף העמוס בספרות, עיונית ובדיונית, העוסקת בחלום ושברו - סוף הסיקסטיז ותרבות ההיפים באמריקה. עבור הקורא הישראלי, שלא פגש שוב ושוב את סיפורה של משפחת מנסון על פרטיה, העיסוק ברמת הנאמנות של הסופרת לאירועים ההיסטוריים הוא משני, מה שמקל על ההתרשמות ממנו כרומן.
אבל לקליין, מתברר, אין עניין ברקע הפוליטי והתרבותי של פרשת מנסון ובתוצאותיה. היא באה לספר על חיי נערות, על תקווה לאהבה, ואכזבה כמובן. "בכל התקופה שביזבזתי על הכנה עצמית, עם מאמרים שלימדו אותי שהחיים הם בעצם חדר המתנה עד שמישהו יבחין בי - הבנים העבירו את הזמן בלהפוך לעצמם". חינוכן של נערות ואמונותיהן הפותות הן, לפי קליין, סיבה מספקת להצטרפותן לכת רצחנית. הטענה הסוציולוגית הזו היא נלעגת במקרה הטוב וחמורה במקרה הרע, והיא מחמירה לקראת סוף הרומן, שם נטען במפורש שהשנאה שנצברת בנערות (אותן נערות שמשכו את מחשופן מטה או חשפו שד בציבור בכמיהה לתשומת לב) עקב הטרדות מיניות מסדרים שונים יכולה להסביר את נטייתן לרצחנות; את הרצון "להלום בסכין פעם אחר פעם". "זר ביריד שחפן את מפשעתי מבעד למכנסיים; גבר ברחוב שהסתער עליי וצחק כשהתכווצתי... דברים כאלה קרו מאות פעמים. אולי יותר. השנאה רטטה מתחת לפני השטח של פניי הילדותיות... היה כל כך הרבה להשמיד". כמה עמודים לאחר מכן נטען כי "הבנות היו יותר חזקות מראסל". אז מהן הבנות? מהן בנות, לפי קליין? חזקות? חלשות? מועדות להטרדה וניצול מתמיד על ידי גברים, או מועצמות ועצמאיות?
בסופו של דבר, מה שהתחיל כהבטחה ליצירה מסוגננת על טיבה של משיכה, התמכרות, כניעה ורוע טהור, הופך לסיפור קיץ של לב שבור, טבול במעט ריח של סכנה ושבירת גבולות; מעין 'ריקוד מושחת', או אולי 'ריקוד מושחט' אם נזכרים שכל העסק נגמר באמת בשחיטה. כנראה שבעידן 'משחקי הכס', כל רומן התבגרות צריך איזה טבח טוב בשביל הפיניש.
פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
