- פרק 16 -
1925
היא לא רצתה להיות מוזמנת. היא מתעבת אירועים רשמיים שבהם תפקידה לשמש קהל אוהד, נלווה, מלווה. אחת מפמליה.
הפעמים היחידות שבהן היא ממלאת תפקיד משנה כזה הן אירועים משפחתיים ובעבר, אירועים שבהם נלוותה אל אביה, מרקוס, האיש שהעריצה יותר מכול.
מרקוס. אילו רק היה כאן לצדה עכשיו, היה ודאי יודע להורות לה כיצד לחמוק באלגנטיות לא פוגענית מההזמנה. ובכלל, כיצד לנהוג בליאון גליקסון, שהמחשבה עליו עכשיו רק מרגיזה אותה.
גליקסון הוא כנראה המחזר הכי נחוש והכי חריג מכל מחזריה עד כה. והם היו די רבים, היא יודעת, ומבלי להמעיט בערכה העצמי, היא יודעת שחלקם נמשכו להונה ולמעמדה לא פחות ואולי אף יותר מאשר לחריפות שכלה ולשונה.
גליקסון שונה מכל האחרים. לפעמים הדבר מוצא חן בעיניה, לעתים היא מוצאת עצמה משתוקקת בלבה שיהיה קצת יותר כמו כולם. אולי משום כך כבר קרוב לשנה היא אינה הודפת אותו לחלוטין מעליה, ועם זאת, גם אינה מאמצת אותו בהתמסרות אל לבה.
הוא המבוגר מכל מחזריה. כבר עבר את גיל שלושים בן שלושים ושתיים, ליתר דיוק. אבל לא זאת הסיבה להסתייגותה.
ויפה תואר, ללא ספק היפה מכל מחזריה לזאת אינה יכולה להתכחש. וגם זאת לא הסיבה.
הוא הרופא היחיד מבין כולם, הגם שבחר לעצמו תחום למומחיות שנייה, נוסף על רפואה פנימית, שלא שמעה עליו מעולם עד שגליקסון החל לדבר עליו: רפואה גופנית שיקומית, הכוללת גם טיפול פיזיותרפי כלשהו במים. כן, היא הקשיבה להסבריו, אבל לא באמת ירדה לסוף דעתו. בעיקר כי כל זה לא באמת מעניין אותה. ובאותן פעמים שבהן עשתה מאמץ כן לעקוב אחר הסבריו בנושא, לא יכלה להתעלם מהמבט החולמני שציעף את עיניו ומהתחושה הברורה שיותר משהוא מתאווה להנחיל לה ידע או לעורר בה הבנה, הוא מעוניין להפוך אותה למשקיעה במיזם הטיפולי שהוא חולם להקים.
הוא היחיד מבין מחזריה שלא זו בלבד שהשתתף במלחמה הגדולה, אלא גם שב ממנה מעוטר בצלב הכסף ובעיטור נוסף, שאת שמו היא אינה זוכרת. העיקר שהיא זוכרת את שם העיטור הגבוה מכולם, צלב הכסף. "גיבור", מכנים אותו ביראת כבוד אדית ואברהם, שבביתם התארח כבר כמה וכמה פעמים. מה שמעורר באילזה אי שקט, שכן היא משוכנעת שהיא אינה זקוקה לגיבורי מלחמה בחייה. אינה זקוקה לגיבורים בכלל, משום סוג.
הוא גם האקטיביסט האמיתי היחיד שנתקלה בו אי פעם. זאת ועוד: הוא לא סתם אקטיביסט אוסטרי, שאת זה עוד היתה יכולה לקבל בשלווה מסוימת שהרי בעיניה, בחוגים החברתיים שלה רק אנשים משועממים מכנים עצמם אקטיביסטים אלא שהוא פעיל ציוני. מימיה לא שמעה על התנועה הזאת שבה הוא פעיל בית"ר הוא מכנה אותה עד שנכנס לחייה. ומאז הוא אינו חדל לדבר באוזניה בשבחי התנועה שהוא חבר בה, ואף היה פעיל באיזו תנועה כזאת כבר בנעוריו בלַמבֵּרג. בינה לבינה, אילזה משועשעת מהלהט שבו הוא מדבר בנושא, אף כי הרעיונות שהוא מביע על אודות התיישבות יהודית בפלשתינה ארץ ישראל, חלוציות וכיוצא באלה נשמעים לה כדברי הבל, תלושים לחלוטין ממציאות חייה.
כשסיפר לה לראשונה שעוד כשהיה תלמיד בתיכון, היה חבר בתנועת צעירי ציון, לא הבינה כלל במה מדובר, וכשהזכיר בעיניים נוצצות רעיונות של "ציונות מעשית", חשבה שהוא ממציא מונחים כדי להרשימה. בהמשך למדה לדעת שאכן יש דברים בגו, ולא זו בלבד, אלא שגליקסון תומך נלהב ברעיונות הללו. עוד למדה לדעת במהלך השנה האחרונה שלגליקסון שני אחים, האחד יעקב מבוגר ממנו, והאחר יוסף, יוז'י בפיו, צעיר ממנו, ושלושתם מעין שלושה מוסקטרים שקרובים מאוד זה לזה בכול, כולל באותו שיגעון ציוניסטי. שלושת האחים גליקסון נמצאים כולם בשלבים שונים של קריירה רפואית: יעקב סיים את לימודיו זה מכבר ומשמש כרופא, ליאון סיים זה עתה את לימודיו וכבר החל להשתלם בתחומי המומחיות שהוא חפץ בהם, ויוז'י הצעיר עדיין לומד, אבל מסלול התקדמותו ברור וידוע. כל השלושה שירתו במלחמה הגדולה כאנשי רפואה, ליאון ויעקב בצבא האוסטרי ויוז'י בצבא הפולני, שהרי פולניה היתה מולדתם, אף כי כל השלושה עקרו זה מכבר לאוסטריה.
אילזה היתה מקבלת את כל הקרבה, ההשפעה ההדדית ומה שנשמע כחברות אמיצה בין האחים בהערכה, בברכה ואולי אף במידה של התפעלות, אלמלא התווספו לכך מסירות גלויה ולהט רב לפעילות באותה תנועה ציונית, שהובילו את האחים לאינספור דיונים ברעיונות הללו ההזויים לטעמה, שליאון הרבה גם לחלוק עמה. אלא שבניגוד להשערתו, ובוודאי גם לתשוקתו לעורר גם בה להט לעניין, כל הדיבורים הללו שלו עוררו בה הסתייגות של ממש מהמשך הקשר איתו, שלא לדבר על הידוקו. כשנודע לה מפי ליאון שיעקב, בכור האחים, כבר היגר פעם אחת לפלשתינה "עלה" במונחים שלו עוד לפני המלחמה הגדולה, חזר לאוסטריה כדי להילחם בצבאה כשפרצה המלחמה, ובסיומה, כבר לפני חמש שנים, חזר לפלשתינה, ויתרה מזאת, שליאון מעריץ אותו על כך, היא שקלה לנתק את הקשר עמו.
אלפרד היה זה שעצר בעדה. "מה אכפת לך מכל הדיבורים הללו?" שאל אותה כשהתלוננה באוזניו על הרעיונות המופרכים לדעתה שגליקסון שב והעלה באוזניה, על הערצתו הגלויה את מעשהו של אחיו הבכור.
"מה זאת אומרת מה אכפת לי?" שאלה בנימה המעשית שנקטה לגבי כל דבר. "מה לי ולכל רעיונות העִוועים האלה? לא מעניין אותי להקשיב להם, ודאי שאיני רוצה לדון בהם ולבטח אינני נמשכת להגשמה ולו גם חלקית שלהם. ונדמה לי שליאון, שכרוך לחלוטין אחרי אחיו הבכור והערצתו אליו ניכרת בכל משפט שהוא משמיע על אודותיו, רק מחכה לסיים את ההשתלמויות שלו כדי להצטרף אליו בלוונט של פלשתינה, שברור לך שאין שום סיכוי שבעולם שאי פעם יעלה בדעתי בכלל לנסוע לשם. גם לא לביקור. אז מה הטעם?"
"כתמיד יש המון טעם בדברייך," פתח אלפרד בדיפלומטיות שנועדה להפיס את דעתה של אחותו קצרת הרוח. "הרעיונות הללו שהם אוחזים בהם אכן מרחיקי לכת, ואינם נוגעים באמת לנו ולחיינו כאן. אבל ממה בדיוק את חוששת? כפי שאני רואה את הדברים, גם ליאון," אמר אלפרד במתינות, "בעיקר מדבר עכשיו. יש לו עוד כמה שנים של השתלמות בתחומי המומחיות שבחר לו, אחד מהם עלייך להודות מאוד חדשני ולא מוכר, ועל כן מצריך יותר התעמקות והתמסרות, והוא אינו נראה כמי שמתכוון לוותר בשלב כה מתקדם על המסלול המקצועי רפואי שבחר בו. אחרי הכול, גם זאת מעין הליכה בדרכי אחיו הבכור. ובהכירי את הטבע האנושי," אמר ולכסן אליה מבט ידעני, "גם הוא ירצה להטביע חותם, לא פחות מרשים מאחיו. עכשיו," המשיך אחרי שווידא כי הרמז העבה ששיגר נקלט, "זכרי גם שנוסף על כך שהוא מתגורר ועובד ובונה לעצמו עתיד מקצועי כאן, בווינה, הוא גם מאוד מעוניין בך גם אם אינו לוחץ בגלוי או מחזר במרץ מקובל," מיהר להוסיף כי ראה את אילזה מתכוננת למחות. "כל הדיבורים על יהודי חדש לעומת יהודי ישן כל זה אולי מסעיר את מי שזה מסעיר, אבל אינו נוגע באמת לאנשים כמונו, שהרי אנחנו כבר מזמן יהודים חדשים. הסתכלי על עצמך, על מעמדך ומצבך," הוא חייך אל אילזה. "אין לי ספק, אגב, שזה חלק מהסיבה שהוא נמשך אלייך."
היא החזירה לו חיוך, אבל לא השתכנעה לגמרי. "אז הוא מדבר," המשיך אלפרד, מאציל מניסיונו, אולי הדבר היחיד שבו היה לו יתרון מובהק עליה. "כולנו מדברים. על החיים האמיתיים אבל גם על רצונות ושאיפות וחלומות שאינם ממומשים. חוץ ממך אולי," הוסיף בהקנטה טובת לב. "את, שתי רגלייך תמיד נטועות ביציבות באדמה וראשך לעולם אינו נתקע בעננים. וחוץ מזה," מיהר לחתור קדימה, "החיים מאלצים אותנו לשנות ולהשתנות. גם אם לליאון היו, ואולי עדיין יש, חלומות של מימוש ציוני, אלה נבטו בו לפני שהכיר אותך, לפני שביקש את קרבתך והבין שהוא רוצה אותך בחייו. הוא אינו טיפש: הוא יודע, מבין ונדמה לי שאף מקבל את אורחות חייך, את העובדה שאת אישה עובדת מנהלת חברה, לא פחות. הוא מבין שאת לא תיעקרי מכאן בקלות כדי שיגשים איזה חלום נעורים תובעני ומרחיק לכת. אז הוא יתפשר. יוותר. כולנו מתפשרים ומוותרים בזוגיות," סיכם בנימה של השלמה נוגה, ואילזה הבינה בדיוק את האמירה האישית שבצבצה בין מילות העצה, על גודל הוויתור ומחיר ההתפשרות שאלפרד עשה.
"ומה אם הוא לא יוותר?" היא התעקשה, למרות דבריו.
"אילו היתה לו כוונה חד משמעית לממש את הרעיונות שהוא משמיע, מקדם ואוהד כל כך," אמר אלפרד בביטחון של למודי ניסיון, "הוא לא היה טורח להמשיך לחזר אחרייך כך לאורך כל השנה, כי ברור לכל אדם שעיניו בראשו שבכוונתך להמשיך בדרך שחצבת לעצמך כאן, ואינך מתכוונת לשנות את חייך בשביל אף אחד. לו היה באמת רוצה ללכת בעקבות אחיו, היה מקדיש את עתותיו לעבודתו, לסיום לימודיו המעשיים ולפעילות במסגרת התנועה שהוא חבר בה, מה שמה? בית"ר? הוא כבר היה מתחיל בהכנות לקראת מסעו לפלשתינה. אבל הוא לא.
"ודעי לך גם זאת, אחות קטנה ואהובה," אמר בפסקנות, "אדם אידיאליסט חולמני ככל שיהיה שמתאהב, שמקים בית ומשפחה, שנולדים לו ילדים, מוצא עצמו משנה תוכניות וממיר חלומות כשהחיים לוקחים אותו למקומות שלא צפה. גם אם הוא מאמין עכשיו שייסע בעתיד לפלשתינה, ספק אם יאמין בכך או אפילו יחתור לכך כשיהיו לו פה אישה, משפחה, ילדים ומרפאה משגשגת. לא קל להתחיל מחדש באמצע החיים, על אחת כמה וכמה להתחיל מחדש במקום שונה, זר וקשה."
אילזה נאלצה להודות בינה לבינה שאלפרד צודק. גליקסון אמנם דיבר רבות בשבח התנועה הציונית ורעיונותיה ודיבר בהערצה גלויה על בחירת אחיו יעקב לממש ולחיות את עקרונות התנועה בפלשתינה, אבל דומה היה שהוא מסתפק בהתלהבות של משקיף אוהד מהצד. לפיכך לא שילחה אותו לדרכו, אם כי בכל פעם שהעלה את הנושא הסתפקה בתגובות לקוניות ולא מחייבות והשתדלה להחליף נושא במהירות האפשרית. וקיוותה שיבין לפני שתצטרך לומר זאת בישירוּת מעליבה, שהנושא אינו מעניין אותה כלל ועיקר, גם לא ברמה התיאורטית.
היא נהנתה לנהל איתו שיחות פילוסופיות מעשיות, למשל על העולם החדש של אמריקה, שלא הפסיק לעניין אותה ולהצית את דמיונה, לעומת העולם הישן של אירופה; לדבר איתו על עסקים ועל וינה, לחלוק איתו חוויות של תרבות ואוכל ולהתווכח איתו לשם הוויכוח האינטלקטואלי בלבד על איכות יצירה או ביצוע ששמעו או ראו או טעמו. בדרך כלל היה לה נעים בחברתו, איתו. והוא גם לא היה גבר דרשני כגברים אחרים שהכירה, לא עגב עליה מעבר לנקודה שעד אליה הסכימה להתמסר לו. מה שהתאים לה להפליא, שכן מעולם לא נכבשה בקסמי תענוגות גוף, שפה ושם שמעה נשים בסביבתה מתלחשות עליהם. הגוף היה מבחינתה כלי בלבד. כלי קיבול, כלי עבודה, כלי לקידום, כלי נשק.
ונדמה היה לה שגליקסון מחזיק באותה גישה: יפה ככל שהיה, מעולם לא התרשמה שהוא גבר שעיקר מעייניו בחיים הם נשים. היא מעולם לא ראתה אותו מפלרטט עם נשים במידה מופרזת או עוגב עליהן בסגנון מזיל ריר, וככל שהגיעה ידיעתה גם לא השתרך מאחוריו טור ארוך של נשים שאת לבן שבר. כלפיה נהג תמיד כג'נטלמן מושלם. שגם לא התלונן אף פעם על שעות עבודתה הארוכות ולא דיבר מעולם בגנות עבודתה בכלל.
מעולם גם לא לחץ עליה להתלוות אליו לפעילות או לאירוע כלשהו אם לא הביעה רצון, נכונות או יכולת לבוא איתו. יחסיהם התמשכו, זורמים בעיקר על נהר של ידידות שהלכה והתהדקה, בלי שמץ של תובענות מצד אחד כלפי האחר. עד שעלה עניין טקס קבלת התואר שלו. גליקסון עמד על כך שתהיה נוכחת בו, כמו גם בארוחה המשפחתית שאחריו. "לא תבואי איתי לטקס?" שאל והבזיק אליה חיוך ממיס. "אינני חפץ בנוכחותו של אף אחד אחר יותר מאשר בנוכחותך, אילזה יקרה."
כתמיד במעמדים כאלה, שלד הפלדה שבה נחשף. "אל תיסחף," ביטלה במעשיות והקפידה להסיט את עיניה מהחיוך שעל פניו. "נוכחותם של אמך ושל אחיך הצעיר ודאי חשובים לך יותר. הרי אמך וגם אחותך מגיעות לווינה במיוחד לאירוע," אמרה בעוקצנות שלא הצליחה להסוות.
החיוך שעל פניו לא התערער.
"אמא שלי חשובה לי, וכמובן גם אחי ואחותי. והייתי שמח לו אחי הבכור היה יכול גם הוא להיות נוכח. אבל נוכחותך שלך חשובה לי יותר מכול. הם השורשים שלי, אבל את את העתיד שלי," אמר והושיט את ידו ליטול את ידה.
אילזה נבוכה. וכמו תמיד כשנבוכה, מיהרה להסתתר מאחורי מסכה של ציניות. "מה קורה לך, גליקסון," פנתה אליו בשם משפחתו כמו כדי להרחיק ביניהם, "החלטת להיות גם משורר רומנטי, לא רק רופא?"
ליאון גליקסון משך את ידו מעל ידה והעביר אותה בבלוריתו הלבנה העבותה. מבלי להסיר ממנה את מבטו אמר, "לא תצליחי להעליב אותי וגם לא לבלבל אותי. אני עומד על כך שתבואי."
***
פרומה גליקסון אינה דומה במאום לשני בניה, ליאון ויוז'י, הדומים זה לזה עד מאוד. לעומת שני בניה הנאים, הגבוהים והחטובים, פרומה גליקסון היא אישה גוצה, כבדת משקל, רחבת ממדים וחמוצת פנים. אילזה רואה אותה תחילה מגבה, משני צדדיה בנה הצעיר יוז'י ומי שהיא ככל הנראה בתה, אסתר, ברייה סתמית למראה, גבוהה וחמורת מבע. יוז'י, שאותו כבר פגשה פעם או פעמיים, דומה מאוד לליאון ונראה למעשה כגרסה נערית משהו שלו, כולל הבלורית העבותה הלבנה והחיוך השרמנטי. וממש כמו ליאון, גם הוא מקרין לכל עבר נינוחות ושמחת חיים, שעומדות בניגוד מוחלט לאווירת הנכאים ששורה על האם והבת. כן, חושבת לעצמה אילזה ומזדקפת כדרכה תמיד לפני מפגש, איך זה שהכול תמיד יותר קל עם גברים מאשר עם נשים?
יוז'י מבחין בה ומחווה לעומתה. "מוּטי," הוא פונה אל אמו ומסב אותה בעדינות לכיוונה של אילזה המתקרבת. "תכירי בבקשה את העלמה אילזה רוזנברג, האורחת המיוחדת של ליאון היום."
הוא עצמו רוכן קדימה ונושק את ידה.
אילזה נועצת את עיניה הכהות בפרומה גליקסון. "נעים מאוד, גברת גליקסון," היא אומרת ומושיטה אליה את ידה.
גליקסון מביטה באילזה, אומדת אותה במבט מהיר ומעווה את שפתיה בחוסר שביעות רצון בלתי מוסתר. מבטה נודד אל היד המושטת. "כן, ובכן," היא פוטרת את המחווה בביטול.
"כן, ובכן," מגיבה אילזה במהירות ובקול צלול ומושכת את ידה חזרה. "אצלנו," היא מדגישה, כמו מציבה במילה אחת את וינה המתוחכמת מעל זברז' שבפולין ובעבר אוסטריה שממנה הגיעו בנות משפחת גליקסון, "נהוג ללחוץ ידיים לברכה, גברים ונשים כאחד."
יוז'י מסיט את ראשו כדי להסתיר מאמו את חיוך ההנאה הנשפך על פניו. אסתר גליקסון ממהרת לפשר. "נעים מאוד," היא אומרת בקול שמפתיע את אילזה באיכותו הקטיפתית ומושיטה לאילזה את ידה. "אני אסתר. אייזנר. לבית גליקסון. אחותם של כל הגליקסונים הרופאים. ואשת רופא בעצמי," היא מצטחקת לשבריר רגע קצר.
"נעים מאוד," אומרת אילזה ובוחנת את האישה הגבוהה ממנה בראש בעניין מחודש, אבל זו, שכמו קולטת מאחורי גבה את חוסר שביעות הרצון הגובר של אמה, חוזרת להבעת התוגה שלה.
"אילזה היא אישה עובדת, מוּטי," יוז'י מסביר בנחת לאמו, אף כי אילזה משוכנעת שליאון סיפר לאמו עליה ברגע שסיפר לה שהזמין אותה. "היא עובדת בחברת יצוא יבוא. למעשה, היא מנהלת את החברה ומדובר בחברה גדולה מאוד ומכובדת מאוד כאן בווינה, מ' רוזנברג ובניו," הוא מסיים במעין נימת ניצחון.
פרומה גליקסון משחררת גיחוך שהוא יותר נחרה מצחוק. "מ' רוזנברג ובניו," היא מדגישה את המילה האחרונה, "והיא המנהלת?"
"כן, ובכן," ממהרת אילזה להשיב בחיתוך נחרץ ומקפיא ובחיוך קפוץ, "את החברה ייסד אבי מ' רוזנברג עוד לפני שנולדתי ואחַי, שמבוגרים ממני בשנים לא מעטות - ובניו - החלו לעבוד בה הרבה לפני. וכיוון שדעות קדומות נגד נשים עדיין משפיעות יותר מדי, לצערנו בחברה בכלל וגם בעסקים," היא אומרת וקודחת במבטה בעיניה של פרומה, "בחרנו לא להתעקש להוסיף את המילה 'בתו' לשם החברה. זה אמנם פחות טוב לקדמה החברתית שאת ודאי תומכת בה," קולה נוטף ארס מסוכר, "אבל יותר טוב לעסקים. ואנחנו עובדים בעסק, לא בהטפה אקדמית."
פרומה גליקסון מוציאה מתיקה הקטן ממחטת תחרה, זוקרת סנטר ומוחטת את אפה בהפגנתיות.
"נדמה לי שכדאי שנתפוס את מקומותינו," ממהרת אסתר לומר בתחינה המכוונת בעיקר לאחיה.
***
אילזה פותחת את כפתורי מעילה הקל, פושטת אותו, תולה אותו בתנועה מבוקרת על הקולב המרופד, שאותו היא תולה בארון המעילים בכניסה לדירה.
שקועה בשרעפים היא ניגשת אל ארון הוויטרינה שבפינת חדר ההסבה, שולה מהמדף כוסית ליקר, וממגש המשקאות הכסוף המונח על שולחן הצד נוטלת בקבוק שרי ומוזגת לעצמה מנה נדיבה.
היא שוקעת בכורסה שליד החלון ובוהה החוצה אל הרחוב הריק, החשוך.
ארוחת הערב עם הדוקטור המוסמך ליאון גליקסון, אחיו, אחותו ואמו היתה לטעמה כישלון חרוץ. בזבוז זמן משווע וחוויה מעיקה מכל בחינה. פרומה גליקסון, שבכתה לאורך כל הטקס הרשמי משל אירעה לה טרגדיה איומה ולא אירוע משמח ומעורר גאווה, ניסתה להשרות אווירת נכאים גם על ארוחת הערב שנועדה לחגוג את ההישג המרשים בהחלט של בנה.
לא הפיסו את רוחה כלל המסעדה המפוארת, המלצרים שכרכרו סביבם, שורת המנות המעודנות והטעימות שהגיעו לשולחן בזו אחר זו, מוגשות בהידור, ולא חילופי הדברים הצוהלים נלהבים של בניה. פרומה גליקסון לא שמטה ולו לרגע אחד את הבעת פניה הקדורנית ולא חדלה למלמל, "לו רק אביכם היה כאן לראות אתכם עכשיו," כאילו האיש בר מינן. רק במחצית הארוחה איבדה אסתר את סבלנותה ואמרה לאמה, "אמא, חדלי. אבא לא מת, הוא רק היה חלש מכדי להגיע, אבל הוא ישמע את תיאורנו ויראה את התצלום שצולם, שליאון ודאי ישלח לו, ואני בטוחה שהוא איתנו ברוחו. אחרי הכול, גם ארנסט לא פה ואני אינני מצרה על כך בקול, נהפוך הוא: אני שמחה בשמחת אחי למרות שבעלי, גיסו של ליאון וידיד קרוב שלו, אינו כאן לחגוג איתנו."
אילזה העריכה את נאומה הקטן והאמיץ של אסתר, שניכר בה כי אינה מורגלת בעימותים עם אמה, ודאי לא בנוכחות אחרים. בה בעת היה לה גם ברור שלדבריה לא תהיה כל השפעה על התנהגותה של האם, והיא רק תיצור מתיחות בין השתיים כשישובו לפולין.
יותר משהוטרדה מהכתף הקרה שהפנתה לה אמו של ליאון ומהתנהגותה המרירה בכלל, ויותר משהתעכבה על אישיותה של אסתר שבקלות רבה קלטה עד כמה היא דמות משנית בחיי האחים אילזה הוטרדה מחוסר מודעותם של האחים כלפי כל סביבתם הנשית.
לשם מה, תהתה, הזמין אותה ליאון לטקס ולארוחה הזאת, וממש עמד על כך וסירב לקבל סירוב להזמנה, אם בסופו של דבר כלל לא שם לב למתרחש איתה וסביבה, ליחס של אמו כלפיה? ומדוע טרח בכלל להזמין את אמו ואחותו אם בקושי הקדיש להן תשומת לב, בקושי הכיר בנוכחותן? דומה היה שהאדם היחיד שנוכחותו באמת שימחה אותו והיתה חשובה לו היה אחיו. איתו היה שקוע בשיחה רבת שחוק במשך רוב הערב.
אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.
"את שותה?" פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.
"בהחלט," השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. "את לא?"
פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. "הו, לא," השיבה בזעזוע מעושה. "אצלנו," הטעימה, "גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה."
"כן," משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. "כן, מה חבל שהקִדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן," הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה.
אילזה קמה ממקומה, ניגשה למטבח והניחה את הכוסית הריקה בכיור. בדרכה לחדר השינה בדקה שוב אם דלת הכניסה לדירה נעולה כהלכה. היא התירה בתנועות מהירות את פקעת שערה, הניחה את הסיכות בקערת הקריסטל שעל המדף לצד המראה הסגלגלה ונעמדה מולה, להבריש את שערה העבות.
אישה צעירה עם אף נשרי ועיניים יוקדות הישירה אליה מבט מהמראה.
זה זמן להחלטות, אמרה בלבה לבבואתה.
זמן להחליט מה אני באמת רוצה מליאון גליקסון.
ומה הוא רוצה ממני, באמת. האם מה שהוא רוצה עולה בקנה אחד עם מה שאני רוצה?
ולאן כל זה מוביל? והאם אני אוביל?
היא נפנתה מהמראה והחלה להסיר את בגדיה.
עלה בדעתה שבשום מחשבה ממחשבותיה ובשום הרהור שעלה בה לא השתבצה המילה "אהבה".
שותפות טובה, נהג לומר אביה, מרקוס, אינה מושתתת על אהבה, אלא על כבוד, אמון והערכה הדדיים, על סימפתיה הדדית ואינטרסים משותפים. ועל מה בעצם היא חושבת כשהיא חושבת על ליאון גליקסון, מעבר לבילוי של ערב או יום מהנה?
***
ליאון גליקסון שאף עמוקות מהסיגריה הלפותה בין אצבעותיו.
"מה אתה אומר?" שאל את אחיו יוז'י, שפסע לצדו ברחוב החשוך, אפוף עננת עשן סיגריה משלו.
יוז'י היה נמוך מליאון בכעשרה סנטימטרים. בינם לבין עצמם נהגו האחים לצחוק שעם כל ילד שהוריהם הביאו לעולם, ההשקעה בו הלכה וקטנה. עובדה: יעקב, בכור האחים, היתמר לגובה של מטר שמונים וחמישה. ליאון כבר נשק למטר ושמונים מלמטה ויוז'י, במאמץ ובהעמדת פנים קלה טען שגובהו מטר ושבעים. את אסתר הם אף פעם לא ספרו כאחת משלהם, אפילו לא במיפוי הגנטי הזה.
עכשיו יוז'י מתרחק מעט מאחיו כדי להקטין את זווית ההטיה כלפי מעלה של ראשו בעת שהוא מדבר איתו.
"אני חושב..." אומר יוז'י ויונק גם הוא שוב מהסיגריה, "כלומר, אני מתרשם שהיא בחורה עם מוח וכוח. וכסף, כמובן, שגם זה בהחלט יכול להועיל. השאלה היא, כמובן, אם את המוח והכוח היא תפעיל לטובתך או נגדך. היא בוודאי לא מסוחררת ממך, גם לא עכשיו כשאתה כבר דוקטור גליקסון, והיא לא תתמסר בקלות לכל רעיון או רצון שלך. השאלה היא במה ועד כמה תוכל לשכנע אותה בדברים שחשובים לך, ומצד שני עד כמה היא תאפשר לך ולא תפריע לך לעסוק בדברים שחשובים לך." הוא עוצר לרגע ומלכסן שוב מבט אל אחיו. חיוך ציני מתפשט אט אט על פניו המסותתות.
"כי יפה גדולה היא לא. ומוּטי כבר שונאת אותה, כי היא בחורה מודרנית, שגם עובדת, שומו שמים. ככה שרושם טוב על המשפחה היא כבר לא תעשה, ואני גם מתרשם שאין לה שום כוונה לשנות את דרך חייה בעתיד הקרוב. כלומר, היא לא עובדת בגלל איזו מצוקה מחייבת מציאות, אלא משום שהיא רוצה וזה חשוב לה ומעניין אותה, וכמו שאמרתי לך כבר כשסיפרת לי עליה בהתחלה, שמעתי שהיא נחשבת לאשת עסקים רצינית, מצליחה וממולחת. היא לא תהיה האישה הקטנה של אף אחד, אפילו לא שלך, אחי היקר וחביב הבנות."
ליאון מכניס לאחיו סנוקרת ידידותית וקלה בכתפו.
"לפעמים אני תוהה אם לא עדיף לי לחבור לאישה עצמאית וחזקה כמו אילזה, במקום למישהי שכל רצונה הוא להינשא ולהקים משפחה, תהיה יפה ומגעישת דם ככל שתהיה."
"כמו ליזל, למשל?" שואל יוז'י.
ליאון שותק כברת דרך לצדו. יוז'י תמיד היה חד הבחנה יותר ממנו בנוגע לאנשים ומניעים.
"ליזל גם היא אישה עובדת," אומר ליאון לבסוף. ליזל שוורץ היא אחות בבית החולים שבו עשה את התמחותו.
"יחי ההבדל," אומר יוז'י. "ליזל היפה תוותר בדקה על עבודתה ברגע שתינשא."
ליזל שוורץ בת עשרים. נדמה שלא חמש שנים, אלא אלף שנים מפרידות בינה לבין אילזה. ליזל היא אמנם אחות די יעילה, אבל בנפשה היא בעצם ילדה. זה חִנה וגם חסרונה, מהרהר ליאון. "ליזל באמת יפה," הוא מוסיף כלאחר יד. הוא יודע. היטב. במשמרת לילה אחת ראה אותה במלוא יופייה.
"או הלנה," קורץ אליו יוז'י בחשיכה. ליאון מחייך אליו בחזרה. יש ביניהם הבנה שבשתיקה שיש בין אנשים קרובים ודומים: שני האחים הם גברים טובי מראה, מרשימים ושרמנטיים; שניהם מודעים לתכונות הללו, שהם מיטיבים לנצל לטובתם, ועל כן הם ממגנטים אליהם נשים.
"אה, הלנה היפה," לואט ליאון.
"אתה עדיין נפגש איתה?" שואל יוז'י.
"מפעם לפעם," אומר ליאון. "הבעיה שלי איתה היא שכל כמה שהיא יפה, כך היא גם מתישה."
יוז'י מצחקק. "כן, הטיפשות יעשו לך את זה."
"במקרה שלה זאת יותר קלות דעת באמת בלתי נסבלת, יותר מאשר טיפשות. הבחורה מסוגלת לדבר שעה שלמה על שמלה חדשה. איתה בנבדל מאילזה אין שום טעם לדבר על ציונות, ולא בגלל הבדלים אידיאולוגיים, אלא משום שהיא לא מסוגלת בכלל לנהל שיחה שאינה מתקיימת במרחב של בגדים תמרוקים תסרוקות."
"אילזה מתנגדת לציונות?" יוז'י נדרך.
"לא מתנגדת רעיונית, היא סבורה שזה לא נוגע ל'חיים האמיתיים', כמו שהיא מכנה את זה."
"וזה מתאים לך?" שואל יוז'י.
"אני לא יודע. אני לא יודע אם היא מתאימה לי באמת. אני יודע שנעים לי בחברתה, שהיא מעניינת אותי אינטלקטואלית. שהיא אחרת, שונה מכולן. שהיא אישה עם עמוד שדרה חזק. בלתי תלויה. בדעות, במעשים."
"בכסף. לא פחות חשוב," מעיר יוז'י. הם הגיעו ליעדם, בניין הדירות שבו הם חולקים דירה קטנטונת. "ובכל זאת, אתה מהסס."
ליאון משחרר אוויר, מפשפש בכיס מכנסיו אחר המפתח לבניין. "זה לא רק הרעיון הציוני שלא זו בלבד שלא הצלחתי להלהיב אותה לגביו, לא הצלחתי אפילו באמת לעניין אותה. מצדה, שאעשה עם זה מה שאני רוצה, רק שלא אכביר על כך מילים בחברתה. אבל זה לא רק זה."
"היא לא יפה," יוז'י מתמצת.
"היא לא מושכת," מנסה ליאון לדייק. "זאת לא שאלה של יופי במובנים אבסולוטיים. היא פשוט אינה משדרת שום מידה של מיניות. היא לא..."
"מעוררת לך את המיצים," מסכם יוז'י.
- פרק 17 -
עכשיו
כשלוח השנה הראה שהם תכף נשואים חמישים שנה, רשמית לפחות, אמרתי לאחי שחייבים לחגוג להם את זה איכשהו. בכל זאת, חתיכת זמן.
את רומנטיקנית חסרת תקנה, הוא אמר. וצדק.
בתוך תוכי עדיין נשאר משהו מהילדה שבמשך שנים קנתה בשם אבא מתנות וכתבה בשמו איגרות ברכה לאמא, והזכירה לו לתת לה אותן ולהעמיד פנים שזכר בעצמו.
איזו מטומטמת.
באחד מביקורי שבת העקרים שלנו אצלם ביקורים שבהם הם ישבו מצד אחד של השולחן, אחי ואני מצדו האחר, והשיחות היחידות שזרמו שם תמיד החלו ביוזמתי או ביוזמת אחי, ועסקו כמעט אך ורק בעבודה של אבא, במה שהעסיק אותו מקצועית באותו זמן השארתי את אחי לבדו איתם לכמה רגעים.
"נו, אבא, אז מה חדש בעבודה?" היה אחד מאיתנו נותן תמיד את האות באותן שיחות, ואבא היה מתחיל לתאר עוד איזה מקרה מעניין או מטופל מאתגר שמעסיק אותו, מאגר מידע מופלא שנתקל בו, סכסוך שמתהווה בינו לבין עמיתים. הקולקציה הקבועה.
אחרי שמת, מצאנו ערימות של קלסרים מלאים בתדפיסים של מידע, סתמי וגנרי יותר או פחות, ששלף ממאגרי מידע רפואיים שונים. אחדים מהם, שמָנו עשרות עמודים, בשלושה וארבעה עותקים.
באותה שבת, במקום ללכת לשירותים כפי שהצהרתי כי אמא תמיד בולשת לאן הולכים, שמא אולי מי מאיתנו ייכנס חס ושלום לחדר שאינו מורשה להיות בו ללא השגחה, משל היינו בני שלוש והרסניים הלכתי לחדר המכונה "חדר הילדים", אם כי אף ילד לא גר שם ואפילו לא לן שם כבר המון שנים. בחדר הזה, בארונית פינתית, מגובבים זה על גבי זה ארגזי התמונות שלהם. ארגזים מלאים במעטפות, משומשות וסתם ישנות, רובן לא מתוארכות, רובן גם מבולגנות לחלוטין. לצד הארגזים יש גם שניים שלושה אלבומים ממש ישנים כאלה עם כריכות בצלאל, דפי קרטון שאליהם מוצמדות תמונות ישנות משוננות מסגרת בשחור לבן, באמצעות פינות נייר קטנות, ובין כל צמד דפי קרטון חוצץ דף דקיק של נייר משי. פעם היה גם אלבום חתונה כזה שלהם, אבל זכרתי שהוא נעלם שנים קודם לכן והתמונות קובצו במעטפה חומה כלשהי. אותן את תמונות החתונה שלהם חיפשתי.
אחרי חיטוט לא ארוך מדי, כשקולה הנרגן של אמא כבר רודף אחרי "מה את מחפשת שם?" מצאתי את המעטפה המבוקשת והחלקתי אותה באחורי המכנסיים. ידי הריקות יספקו את אמא שלי, היא לא תחשוב להסתכל לי על הגב. ואת אבא שלי בכלל לא מעניין מה יש לי ביד, במכנסיים או על הראש. העיקר שמדברים הוא מדבר על משהו שמעניין אותו.
הרבה תשומת לב הקדשתי לחיפוש אחרי אלבום מתאים בעיצובו ואיכותו. היה לי ברור שזה לא יכול להיות "אלבום חתונה" סטנדרטי. אחרי חמישים שנה, אינספור בגידות, עזיבות, חזרות, איומים, סקנדלים, השמדת האלבום המקורי והגליית כל תזכורת לאירוע למעטפה חומה מאובקת בארגז מעוך בארון, כשנכון לאותו שלב זוגיותם היתה יותר מאזן אימה מתוח, נפיץ ושביר, מאשר פיוס נוסף, אמיתי יותר או פחות היה לי ברור שאין מקום למשהו נוטף מתיקות, לבבות וסימנים של אהבה.
הלכתי על משהו בצבעי פסטל חיוורים, משהו ששידר איפוק חיובי. סידרתי את התמונות הלא רבות שמצאתי; בזיכרוני היו יותר באלבום המקורי לפי מה שניחשתי שהיה סדר האירוע. הזמנה, הורי החתן, אם הכלה, משפחה; חופה; חברים, ריקודים. שמח.
אבא שלי נראה בתמונות כמו נער יפה שהתחפש לרגע לאיש. חיוך קצת מבויש, חולצת כפתורים לבנה, מגבעת לחופה שנעלמה במהרה. הוריו חמורי סבר בסגנון המכובד. האב מכווץ גבינים, האם ללא ספק חנוטה במחוך תובעני מתחת לשמלה הכולאת בצפיפות את גופה, מחייכת בקמצנות. סבתא מצד אמא מונצחת בעמידה המזדקפת הקבועה שלה, כולה אומרת הדר של הליידי מווינה. אני מסתכלת עליה ורואה אישה מבוגרת אישה שנראית מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי אז, בת חמישים ושתיים. אלמנה צעירה, בארץ שלנצח נשארה לה זרה, והיא נשארה זרה לה.
ואמא שלי. בשמלה לא ממש מחמיאה, פרחים בשערה. עם חיוך שנע בין מתוח לשבע רצון, ומשקפיים, שרוב הזמן אינם ורק לפריימים בודדים הם שם. האם ראתה ממש את כל האנשים ואת כל מה שקורה סביבה בכל אותם רגעים ושעות שבהם הסירה את המשקפיים לטובת הלוק? היא נראית מבוגרת מאבא. אף שהיא צעירה ממנו. בשנה.
שניהם נראים, כל אחד בדרכו, כמי שנקלעו לאירוע שהם לא ממש משוכנעים בתפקיד שהוקצה להם בו. על מה הם באמת חשבו באותם רגעים שלפני, ותוך כדי?
האם הוא חשב עליה כשחתם על הכתובה? האם הקשיב לדברים שאמר הרב? על מה דיבר עם אחותו ששידכה? ועם אחיו? ואמו? ואביו? האם בכלל דיבר איתם? האם התרגש? היה עצבני? צחק במבוכה?
והיא האם חשבה באותם רגעים על אביה, שמת רק שנה וחצי קודם לכן ושאותו העריצה כל כך? האם חסרונו הכתים לה את האירוע בצער? האם אהבה את השמלה שלבשה? על מה דיברה עם אמא שלה אם בכלל דיברה איתה? ועם חברות? היו לה אז חברות קרובות? כי מהיום שאני זוכרת אותה לא היו לה כאלה באמת.
על מה הם חשבו באותו יום? שזה היום המאושר בחייהם? אולי היו לאחד מהם הרהורי חרטה, רגליים קרות של הרגע האחרון? האם הם קבעו איך תיראה החתונה הזאת, מי יוזמן ומי לא? האם קדמו ליום הזה מריבות? על הכיבוד? על נוסח ההזמנה? על מספר המוזמנים?
האם דיברו בכלל זה עם זה לפני החתונה?
האם דיברו על אהבה?
האם דיברו אהבה?
מעולם, אף פעם, לא שמעתי את אבא שלי אומר לאמא שלי "אני אוהב אותך", או את אמא שלי אומרת לאבא שלי, "אני אוהבת אותך".
אף פעם לא שמעתי אותם מדברים זה אל זה במונחים של אהבה.
אני מסתכלת שוב בשני האנשים האלה שבתמונות.
מה היה שם ביניהם באותו ערב? בערב, או בבוקר, או בצהרי אותו יום שבו החליטו החליטו? הוא הציע לה? היא אמרה לו שכדאי? להתחתן?
מה, זאת אהבה?
מה זאת אהבה?
***
אחרי כתיבת אינספור טיוטות, הצלחתי גם לחבר ברכה הולמת בעיני, שתצורף לאלבום. ברכה שבה תמרנתי בין מוקשי היחסים ביניהם, חמקתי מכל אמירה שטומנת בחובה איזו משמעות לא נכונה והצלחתי אפילו להימנע מעימות חזיתי עם האמת על מצבם. שהיה רע.
ארזתי הכול באריזת מתנה מפוארת. שכנעתי את אחי שזה הזמן למתנה גדולה. קנינו להם סוף שבוע בפראג. להיט באותה תקופה.
הזמנתי אותם לארוחת ערב חגיגית בבית. לא מסעדה, כי בין האנינות לכאורה שלה לאנטי אנינות במפגיע שלו, לא היה שום סיכוי למצוא מסעדה ששניהם יהיו מרוצים ממנה. ולמען האמת, גם חששתי מסצנה פומבית מביכה, כי הם אמנם חזרו לגור באותה דירה נשואים, נו אבל בקושי החליפו מילה. כן, אז הם עוד הביכו אותי.
ערכתי שולחן מהודר. פרחים, נרות, כלים יפים, כוסות יין מבהיקות. השקעתי באוכל, ביין.
הם נכנסו כמו שני זרים שנפגשו במקרה במעלית. רק שלא היתה מעלית בבניין שבו גרתי אז.
הם היו שניהם חמוצים וקפוצים.
עוד לפני שהתיישבנו לשולחן אבא שלי כבר הציץ במופגן בשעון. כאומר, עשיתי לך טובה שבאתי בכלל, אז בואי נקדם את העלילה.
התיישבנו. הרמנו כוס לחיים. הם נגררו אחרינו בשתיקה. בירכתי, מתאמצת לעשות את זה קליל, נחמד.
הם שתקו.
לפני המנה העיקרית הגשתי להם בחגיגיות את האלבום הארוז. היא העבירה אותו לו, הוא החזיר לה. כאילו מדובר ברימון שנצרתו נשלפה ואף אחד לא רוצה שיישאר בידו ברגע הפיצוץ.
בסוף היא שחררה את המטען מהאריזה, חילצה את האלבום מהקופסה, הציצה בדף הפתיחה, אמרה "באמת התפלאתי לאן נעלמו התמונות מהחתונה" וסגרה בחבטה. אבא אפילו לא עשה קולות של מתעניין מה זה.
אחר כך היה אפשר לשמוע כל מגע מזלג בצלחת.
לא היתה עד אז ומאז ארוחה שאירחתי, שבה השתררו כל כך הרבה שתיקות מעיקות ובה התאמצתי כל כך לדבר, לשעשע, לשתף ולדובב, ללא הצלחה.
עם הקינוח הגשנו להם גם את המעטפה עם שוברי סוף השבוע בפראג. בשארית כוחותינו עשינו קולות של מתלהבים מהנסיעה הצפויה. היא אמרה "תודה רבה" ותייקה את המעטפה בתיקה. הוא מלמל בזעף, "נראה מתי זה יסתדר."
הם עזבו, ואולי נכון יותר לומר נמלטו, דקות אחדות אחר כך. זעופים כשם שהיו כשנכנסו.
כאילו עשינו משהו רע.
***
הם מעולם לא הגיעו לפראג. העיר הוצפה זמן קצר לאחר אירוע היובל שלהם, וכל הטיסות אליה בוטלו והושהו. כרטיסי הטיסה, יחד עם החבילה כולה, הוקפאו.
לא שזה היה משנה משהו. עברו עוד חודשים עד שהם חזרו למצב של תקשורת בין אישית מינימלית. ואז, כשהטיסות לפראג התחדשו, הם החליטו שהם בכלל לא רוצים לנסוע לשם. ואז הם כעסו יותר נכון אבא החליט לכעוס על סוכן הנסיעות, שלא רצה להחזיר להם את הכסף ששילמנו בעבור חבילת החופשה. בסוף הם המירו את כל החבילה לחלק מתשלום בעבור כרטיסי טיסה ליעד באמריקה.
וקיטרו. הוא, והיא כרגיל בעקבותיו, הֵד למאסטר. הסוכן דפק אותם.
לא נותר שום זכר למתנה שקנינו להם.
אלבום החתונה שהכנתי הוחזר יחד עם איגרת הברכה לקופסה שבה הוגש, אחרי שעבר צנזורה קלה ביד עלומה, שדיללה מתוכו תמונות שנמצאו משום מה לא ראויות לשמירה.
הקופסה נדחקה עמוק בתוככי הארונית הפינתית בחדר הילדים נטול הילדים, בבית הורי.
רק אני עוד מחפשת אותו מפעם לפעם. למשל בשבעה של אבא שלי.
ובכל פעם שאני מסתכלת בהם, במי שיהיו בהמשך אבא ואמא שלי, אני עדיין לא מצליחה לקרוא את מה שמסתתר שם בין הבעות הפנים, בין החתן לבין הכלה.
- פרק 18 -
1926
"איש רעים להתרועע," מהדהדת אילזה.
אילזה משלבת את זרועה בזרועה של מגדה ומופתעת שוב מקצב הליכתה האטי עד מאוד של אמה.
חלפו כבר שבע שנים מאז מותו של מרקוס, ודומה שמשקולת הצער הסמויה שנתלתה אז בכבדות על צוואר אמה לא זו בלבד שאינה מרפה, היא מכבידה עליה באינספור דרכים יומיומיות.
למשל קצב הליכתה.
אדית טוענת שאילזה פשוט מסרבת להכיר בעובדה שאמן כבר בעצם קשישה.
מגדה בת שבעים וחמש.
אדית טוענת שאילזה מתקשה להשלים עם הדברים, כי היא עצמה אישה צעירה ומדובר באמה, אז אם היא צעירה איך ייתכן שאמה כבר זקנה? אבל גם אני בתה, מדגישה אדית באוזניה שוב ושוב, ואני כבר בת ארבעים ושלוש, ואנטון בן ארבעים ושש ואלפרד בן ארבעים ותשע, ארבעים ותשע! וכולנו ילדיה, חוזרת ואומרת אדית, כאילו בין המספרים טמונה איזו אמת אחת ברורה שאילזה מסרבת לראותה.
אבל אילזה יודעת שאלה אינן רק השנים שמגדה צברה, זה גם הצער האצור בה שנים על ילדיה המתים, אבל יותר מכול ודאי אם לשפוט על פי הידרדרות מצבה אלה השנים שהיא חיה בלי מרקוס, בעלה. אילזה יודעת, כי גם היא לא מפסיקה לחוש בחסרונו של האיש שאִפשר לה לחיות את חייה כרצונה, שהאמין בה ובכישרונה, שראה אותה וקיבל אותה כפי שהיא, ועודד אותה להיות כזאת. להישאר כזאת.
אדית אומרת שדווקא משום שכל כך אהב אותה וטיפח אותה, הוא קלקל לה את כל הגברים שבעולם. לאף אחד, היא אומרת, אין סיכוי אצלה מראש, כי אף אחד אינו מרקוס.
"אבל גם אותך הוא אהב וטיפח," השיבה לה אילזה כשהעלתה את הטיעון לראשונה, אחרי שאילזה גירשה מעליה מחזר נחוש וראוי אחד. אדית ליטפה אותה אז באחד ממבטיה האימהיים שאילזה כל כך אהבה בילדותה והשיבה, "כן, הוא אהב גם אותי, את כולנו. אבל אותך הוא אהב יותר מכול. כולנו הבנו את זה מיום שנולדת, כולנו יודעים את זה גם היום. מה את חושבת, שפרדי זכרו לברכה סתם נטפל אלייך יותר מאשר לכל שאר האחים? הוא קינא בך יותר מאשר בכולנו."
"פרדי היה מופרע," חרצה אז אילזה בתשובה מתנערת מאחריות, גם אם עקיפה.
אדית התכווצה לרגע למשמע ההגדרה הבוטה, אבל המשיכה: "כן, פרדי היה בעייתי. אבל הוא גם מאוד קינא בך. למה את חושבת שאבא סימן אותך כיורשת שלו בעסק ודאג בצוואה שלו שכך יהיה אחרי מותו, ואפילו דאג למנוע כל אפשרות שאחד האחים יערער על כך?"
"כי אני הייתי ואני עדיין הכי טובה והכי ראויה מבחינה מקצועית," מיהרה אילזה להתריס בכעס מבעבע, "ואבא ידע את זה ורצה להבטיח שהחברה תמשיך לשגשג. הוא לא היה איזו רכיכה סנטימנטלית ולא פעל על סמך רגשות. זה לא קרה משום שהוא הכי אהב אותי!" היא כמעט התפוצצה.
אדית חייכה לעומתה. "למה קשה לך כל כך לקבל שהוא אהב אותך יותר מכולנו? כן, הוא זיהה את הכישרון והיכולות שלך וידע שאת טובה יותר מהבנים בעסקים ולכן הכריע לטובתך, אבל" היא עצרה בתנועת יד את אילזה, שכבר רצתה להתפרץ שוב "הוא גם הכשיר אותך לכך. מההתחלה ומראש. הוא דאג ללמד אותך, להדריך אותך, ללוות אותך ולבסס את מעמדך. ואת כל זה הוא עשה כי הוא אהב אותך יותר מכול, אהב יותר מכול את 'ילדת הנס' שלו, כמו שכינה אותך. את גם בורכת בכל הכישרונות שהוא העריך וגילית עניין בתחומים שהוא החשיב, וגם היית סמל חי, הוכחה יומיומית, לאהבה יוצאת הדופן שלו ושל אמא. אל תילחמי בזה, ליבשן," הוסיפה ברוך. "תשתמשי בזה לטובתך. ורק בענייני גברים נסי לזכור שהוא לא יכול לשמש לך אמת מידה, כי גם המחזר הכי מוצלח ואוהב וקשוב וראוי, לא ידמה לאבא המיוחד שהיה לך."
אילזה מעולם לא הודתה בפני אדית ואולי גם לא בפני עצמה בצדקת דבריה.
עכשיו אילזה הולכת בדממה לצד אמה בתוואי הטיול הקצר והמוכר מפתח בית האחוזה אל כיכר הפרוור שבה ניצבת האנדרטה לזכר החיילים בני המקום שנהרגו במלחמה הגדולה. גם שמו של פרדי חקוק שם, ובשנים האחרונות, מזמן שמגדה כבר אינה מנסה או שמא אינה מסוגלת להסתיר עוד את צערה על מתיה, היא אוהבת לבקר את האנדרטה, לעמוד מולה, להתבונן בשם בנה המופיע שם חבוק בין אחרים, ללטף את אותיות הנחושת העמומה, כמי שמוודאת שאכן זה מה שקרה, שהמוות והכבוד שחולקת לו לנצח העיירה הם של בנה.
אילזה סבורה כי דמותו של פרדי המת התעוותה כליל בזיכרונה של אמה, שעם כל שנה שחולפת מגדה רואה בו יותר מעין מלאך שנקטף, שונה בעליל מהנער והאיש הצעיר שמירר לא אחת את חייה וגרם לה ולמרקוס אינספור בעיות, דאגות ובושות. אבל היא אינה מעירה לאמה על כך. אלפרד, חסידו הגדול של פרויד, הוא שהסביר לה את הסתירה, לפי פרשנותו הפרוידיאנית להבנתו. לטענתו, מותו של מרקוס חזר והציף אצל מגדה את כל הכאב והצער שהצטברו בה שנים, על כל ילדיה המתים. איגנץ ורוזליה וגיזלה והיינריך, שמתו פעוטות וילדים, חסרי ישע ואונים. ואליהם הצטרף גם פרדי, שמותו הסיג אותו בכורח הנסיבות חזרה אל משבצת הילדים המתים. גם אם כבר לא היה ילד באמת, הטעים אלפרד, הוא חזר להיות הילד של אמו. הילד המת של אמו. עוד ילד מת של אמו.
אילזה שמה לב שאמה מהדקת לגופה את המעיל הקל שהיא לובשת. הסתיו כבר הולך ואוזל, מפנה את מקומו לחורף. השמים כבר אפורים, העצים מתערטלים מעלים. אילזה מודה בלבה על כך שלבשה את מעילה העבה. מגדה בדרך כלל מעירה לה על המעיל הזה, שלדבריה גורם לה להיראות כבדה. "את אינך רזה מספיק כדי ללבוש מעיל כזה," היא טוענת באוזני אילזה, שמתעלמת מההערה כשם שהיא מתעלמת מכל ההערות הלא מעטות של אמה בנוגע להופעתה.
הן מגיעות לרחבה הקטנה שלפני האנדרטה. אילזה נעצרת, מגדה מרפה מזרועה ומתקרבת אל הלוח, עד שידה המושטת נוגעת באותיות הנחושת. אילזה מבחינה שוב בקומתה המשתוחחת של אמה, בצלליתה המתכווצת. כן, היא בהחלט מזדקנת.
ולפתע נוחתת עליה בצלילות ההכרה שהיא אינה יכולה עוד להסס ולהמתין. עליה לקבל החלטה, לכאן או לכאן. כי הזמן של אמה הולך ואוזל.
כעבור דקות ספורות ומחיטת אף קולנית, אמה שבה ומסתובבת אליה, משלבת את זרועה בזו של אילזה, והן מתחילות לפסוע חזרה אל האחוזה.
"מוּטי," פונה אילזה אל אמה, "את מחבבת את ליאון? גליקסון," היא ממהרת להבהיר.
מגדה מלכסנת מבט אל בתה הצעירה. "את יודעת שכן. בהחלט. הוא איש רעים להתרועע," היא עונה. "למה את שואלת פתאום עכשיו?" שואלת מגדה בחשדנות.
אילזה מבזיקה אליה חיוך. "לא מה שאת חושבת," היא מגחכת בינה לבינה. אמה שוב רותמת את הסוסים לפני העגלה הדמיונית שלה. "כי איש הרעים הזה, מתרועע יותר ויותר בחוגים של אקטיביסטים ציוניסטים," היא אומרת, "ואני לא ממש נהנית להתרועע עם הרֵעים האקטיביסטים האלה שהוא כל כך מרבה להתרועע איתם, כי הם כל הזמן מדברים רק על העניינים שלהם," היא אומרת, נהנית לסחוט עד תום את הביטוי המהודר שאמה נקטה, מקטינה אותו יותר ויותר.
מגדה מגניבה מבט אל בתה אבל שומרת על שתיקה.
היא בין כה וכה כבר מזמן הרימה ידיים והרפתה מהניסיון להבין את מערכת היחסים הממושכת והמוזרה לטעמה שבתה מנהלת עם הדוקטור האידיאליסט לדבר מה מעבר לרפואה.
היא אינה מבינה את הקשר הזה. אף לא אחד מילדיה התנהל כך עם מי שהפכו לבני זוגם. או עם מי שהתראו איתם בדרך אל הזוגיות הקבועה. כולם, מי פחות, כמו אלפרד, ומי יותר, כמו אדית, שעו לכללי מחולות החיזור התקרבות התאהבות. אדית ואברהם ממש לפי הספר, אנטון בדפוס הגבר האדנותי שהסתחרר ממראֶהָ של ברטה ואולי לא פחות מצייתנותה ושַׁתקנוּתה, שלא לדבר על רכוש משפחתה. ואלפרד, כן אלפרד. מודע למגבלותיו, היא חוזרת ואומרת לעצמה בניסיון נוסף לשכנוע עצמי ובידיעה שאינה מסוגלת להגות את המילים המפורשות אפילו בינה לבינה, הוא עשה את הבחירה המיטבית. והוא הקפיד לסחרר את הניה בתחילה משל היתה משוש כל חלומותיו ומאווייו, היא לרגע לא חשבה אחרת. מי יודע, אולי אינה חושבת אחרת גם היום, מקווה מגדה.
אבל אילזה שונה. כמו בכל תחום בחיים, גם בכל הנוגע ליחסים שבינה לבינו. לזמן מה, אחרי מותו של מרקוס, מגדה חששה שאילזה, חלילה כמו אלפרד, נוטה לחריגוּת מסוימת בנושא, כי היא לא הראתה כל עניין במחזרים שהגיעו לפתחה. אבל משחלפו החודשים ואילזה החלה להאיר פנים לאחדים מהמחזרים, השתכנעה שהיא פשוט היתה שקועה באבל עמוק על מרקוס, כפי שטענה אדית.
אלא שכל מערכות היחסים הללו היו קצרות מועד, כפי שהתברר. בתה התגלתה כצעירה בררנית ביותר, שאיש מקרב מחזריה שמספרם הלך וקטן בהדרגה לא מצא חן בעיניה באמת. ולא שהדבר הטריד אותה. אילזה חשבה מגדה בדאגה שרק גברה, אבל לא היה לה לאן להוליכה המשיכה להתמקד בעבודת החברה המשפחתית ולנהוג בגברים שניסו לעניין אותה, כאילו יש בעולם מאגר בלתי נדלה של גברים מתאימים ופנויים.
ואז הופיע גליקסון במידה מסוימת בזכותה, אפשר לומר.
כבר שנתיים שאילזה מקרבת ומרחיקה אותו, והדוקטור טוב המראה משתף פעולה עם המשחק המשונה שבתה משחקת איתו. בתחילה היא ממש קיוותה שהוא יהיה האיש שיכבוש את בתה, שיסעיר את נפשה. הוא נראה כמי שבהחלט מסוגל לעשות זאת.
אבל השניים האלה משחקים משחק שמגדה אינה מצליחה אפילו לעקוב אחריו. ועכשיו העניין הזה של אקטיביזם. במה מדובר בכלל?
"מהם החוגים האקטיביסטיים האלה שאת מדברת עליהם?" היא מעִזה לשאול.
"ציוניסטים," מפטירה אילזה בזלזול. "שמעת עליהם? לא, נכון? כי הם כמו חבורה של ילדים שמשחקים בנדמה לי. אנשים בוגרים שמדברים על יהודים חדשים, על מדינת יהודים בפלשתינה, שזה מקום בלוונט!" היא כבר נסערת. "מי אנחנו, מוּטי, אם לא יהודים חדשים בעצמנו, כאן ועכשיו? אני יהודייה, נכון? ואני מנהלת חברת סחר בינלאומית מגיל עשרים. אפשר להיות יותר יהודי חדש מזה?" היא קוצפת ומנידה בראשה.
מגדה שותקת. בעיקר כי אינה מבינה את בליל המושגים שבתה פולטת בקצב מסחרר. היא כן מבינה שבתה נסערת. מכעס.
"הוא רוצה לעשות! לגייס! להגשים! להקים! הוא מדבר על כל זה יותר משהוא מדבר על העבודה שלו, על מטופלים. אפילו על החלומות שלו להקים מרפאה עם כל טיפולי המים המשונים שלו הוא מדבר פחות מאשר על יהודים חדשים. ואני מודה, לא זו בלבד שכל זה לא מדבר אלי זה כבר ממש משעמם אותי.
"הבעיה היא," היא ממשיכה אחרי הפוגה קצרה, "שיש לו שני אחים שהוא קשור אליהם בעבותות, שגם הם נדבקו בחיידק הציוני הזה. אחיו הבכור, דוקטור יעקב גליקסון," היא מטעימה בזלזול, "גם נסע לשם כבר. בפעם השנייה!"
"לאן?" מגדה מבולבלת.
"לפלשתינה!" אילזה כועסת. "הוא נסע לשם עוד לפני המלחמה הגדולה, חזר הנה להשתלם ואז פרצה המלחמה והוא לחם, ושוב חזר לשם. בונה שם מרפאות, אומר ליאון. ואני אומרת: בונה מגדלים באוויר," היא נושפת בבוז. "ויוז'י אחיו הצעיר של ליאון עם אותם פרפרים בראש!"
"כל זמן שהפרפרים הם רק בראש..." מנסה מגדה להפיס את דעתה של אילזה הנסערת.
***
טרוּדֶה זעופת המבע מפנה מהשולחן את שאריות הקינוח. פרדי ומוזס הצעירים קמים כמו על פי אות סודי סמוי מן העין, נושקים ברפרוף ללחיי סבתם ויוצאים מחדר האוכל לחדר המוזיקה. בתוך שניות עולים משם צלילי פסנתר עמומים.
"כל כך מוכשרים, השניים האלה," אומרת מגדה בעיניים נוצצות משמחה ויין. "קיבלתם כבר תשובה מהאקדמיה למוזיקה?"
הניה שולחת מבט אל אלפרד, כמבקשת את רשותו לענות. הוא משיב במקומה. "כן ולא," הוא אומר בנועם. "לגבי מוזס כבר התקבלה תשובה חיובית, לגבי פרדי עדיין לא התקבלה תשובה. אבל אנחנו לא מודאגים, ברור לנו שיתקבל כשם שברור לאקדמיה שהאחד לא יבוא בלי השני," נימת קולו של אלפרד מתחדדת מעט.
אילזה מביטה באחיה הבכור, שיושב מולה. היא מבינה את מה שאמר ומה שלא נאמר. אלפרד הודיע לאקדמיה ששני בניו הם עסקת חבילה: או ששניהם ילמדו שם והמוסד מן הסתם יזכה גם בתרומה נאה, או שאף אחד מהם לא יחבוש את ספסליו. מצד אחד, היא גאה באלפרד, שמצליח הפעם להפעיל לחץ כדי להשיג את מטרתו מבלי למצמץ. מצד אחר, צר לה עליו ועל בניו, המשחזרים בווריאציה שכזאת את מסלול חייו. כשם שאביהם כפה על אלפרד לעבוד בחברה המשפחתית ולוותר על חלומותיו האמנותיים, וכפועל יוצא מכך כפה עליו גם מסלול מאוד מסוים בחייו האישיים, כך כופה עכשיו אלפרד על שני בניו מסלול מוזיקלי קלסי, כשלכול מלבדו, כנראה ברור שהוא מתאים באמת רק לאחד מהם. מוזס הוא פסנתרן מחונן ועתידו כנגן קונצרטים ואולי אף כמנצח ברור ומובהק. פרדי מעולם לא התייחס למוזיקה ברצינות שבה התייחס אליה אחיו. כן, גם הוא מנגן היטב, ואף בכמה כלים, אבל הוא בעיקר אוהב לשיר. וחולם להופיע באופרטות ובמופעי רֶביוּ כמו באמריקה. בכלל, הוא רוצה לנסוע לאמריקה, אין לו עניין ללמוד באקדמיה למוזיקה.
אילזה סקרנית לגלות מי ינצח בקרב הזה, שאינו מתחולל בין הבן, או הבנים, לאב, אלא בין אלפרד האב השמרן, הדואג לעתיד ילדיו, לבין אלפרד בעל נפש האמן החופשית, אלפרד אוהב המופעים והמופיעים, המאמין הגדול בפרויד ובפסיכולוגיה. לטובת פרדי היא מקווה שהאחרון ינצח.
"הניה חביבתי," אומרת מגדה וקמה על רגליה. "תעזרי לי להתחיל עם רשימות המתנות לחגים?"
הניה מתחייכת. מאז היתה כלתו הצעירה מאוד של אלפרד, המבוגר ממנה בעשור, מגדה מצאה את הדרך לקרב אותה למשפחה כשהטילה עליה לסייע לה בהכנת רשימות המתנות לחג המולד ולחנוכה, שהמשפחה העניקה בכל שנה לעובדי החברה, לקרובי משפחה, לעובדי האחוזה ולשאר עמיתים, מכובדים וידידים נבחרים. בתחילה השיתוף היה בעיקרו למראית עין מגדה קיבלה את ההחלטות והכתיבה אותן להניה, שרשמה את דבריה בכתב יד מסולסל ונאה. עם השנים המשימה נהפכה למשותפת, ובאחרונה מגדה בעיקר מקשיבה לרשימת המקבלים והמתנות שהניה בחרה וערכה.
הן עולות ביחד לטרקלין הקטן הצמוד לחדר השינה של מגדה. הניה שמה לב שמגדה מתקשה לעלות במדרגות. היא מתנשמת בכבדות כשהן מגיעות למישורת העליונה. מאוחר יותר היא תסב את תשומת לבו של אלפרד לעניין. לאילזה, היא סבורה, אין טעם להגיד משהו, הדבר היחיד שמעניין אותה זה העסק. אם אמה תיפול לידה היא לא תבחין בכך, חושבת לעצמה במרירות הניה. ולחשוב שהיא נחשבת לעילוי במשפחה הזאת.
ובינתיים טרודה נכנסת שוב לחדר האוכל, אוחזת בידה טס רחב. היא מתחילה לאסוף את הכוסות שעל השולחן.
"עצרי," אומר אלפרד בחביבות. "תשאירי לאילזה ולי את גביעי היין. וגם את הבקבוק שעל שולחן הצד אל תפני בבקשה."
טרודה, קפוצת פנים, מהנהנת בניד ראש קל וממשיכה לאסוף למגש את שאר הכוסות. כשהיא יוצאת, אלפרד מציע שיעברו לחדר העבודה, שפעם היה של אביהם ועכשיו משמש אותם, בעיקר את אילזה, בעיקר לענייני ניהול האחוזה.
הם מתרווחים בחדר זה מול זה בכורסאות העור בגון הוויסקי, ואילזה, נינוחה וסמוקה קלות מהיין, תוהה על מה אחיה רוצה לשוחח איתה בפרטיות. אבל היא אינה שואלת. היא ממתינה שהוא יפצח בשיחה, נמנעת מלהפגין סקרנות או קוצר רוח. בדיוק כפי שהיא נוהגת לעשות בפגישות עבודה שהיא מוזמנת אליהן, שסיבתן אינה ברורה ומוגדרת מראש.
אלפרד מניח את כוס היין שלו ואת הבקבוק שלקח מחדר האוכל על שולחן הצד הנמוך והקטן שליד הכורסה, שולף ברוב עסק סיגר מכיס חזייתו הדחוקה אל חזהו הרחב, ומתעסק במשך דקות ארוכות בקטימת קצה הסיגר, רחרוחו והצתתו.
אלפרד תופח, עוברת מחשבה במוחה של אילזה, העוקבת אחר הכפתורים המתפקעים בחזייתו. פעם הוא היה גבר נאה וגדול, עכשיו הוא בעיקר גבר גדול. שהולך וגדל. או הולך ונעשה כבד, כמו שאומרת אמם כשאינה רוצה להשתמש בתיאור הלא מנומס "שמן". מתי החל תהליך ההתרחבות הזה שלו, היא תוהה, ושואלת את עצמה איך רק עכשיו שמה לב לכך באמת.
אלפרד יונק מהסיגר העבה ומשגר סילון עשן עז ריח הצדה. אילזה מנופפת בידה ומעווה את פניה. "זה ממש מסריח, אתה יודע?" היא אומרת.
"את לא אוהבת את הריח?" משיב אלפרד בפליאה ובוחן את הסיגר מכל צדדיו כאילו זו לו פעם ראשונה שהוא רואה אותו.
"בהחלט לא. ממתי אתה מעשן סיגרים?" שואלת אילזה בטרוניה.
"אח, בסלון של זיגמונד כולם מעשנים, כל הזמן. הר דוקטור פרויד בעצמו מעשן סיגרים בלי סוף..." הוא אומר בהערצה.
"נו, אם זיגמונד פרויד מעשן סיגרים," קוטעת אילזה בלגלוג, "אז הכול ברור."
אלפרד יונק שוב מהסיגר. "אינני יודע מדוע את כל כך מתנגדת לדוקטור פרויד," הוא אומר.
"אני לא מתנגדת לדוקטור הטוב," משיבה אילזה, המתחילה לאבד את סבלנותה המוגבלת. "אני מתנגדת לסיגרים. הם מסריחים. ובכלל, כל העישון והעשן הזה מחניקים אותי." היא קמה וניגשת בהפגנתיות לחלון ופותחת אותו כדי חריץ, ששואב פנימה קור עז.
אלפרד מכבה את הסיגר במאפרה. "תסגרי את החלון, את עוד תגרמי לשנינו לחלות בדלקת ריאות."
אילזה סוגרת את החלון וחוזרת למקומה. "אז אולי תגיד כבר לשם מה התכנסנו הרי לא קראת לי כדי לריב איתי על סיגר מסריח."
אלפרד מזדקף מעט, מכחכח בגרונו, בולע ברעש, פיקת גרונו נעה בכוח, ומתחיל בהמהום. "כן, ובכן... העניין הוא... כזה. זה בנוגע לאקדמיה. למוזס ופרדי. ובכן, כן. פרדי. היום התחוור לי שהם שם נחרצים למדי בהחלטתם לא לקבל אותו. נחרצים, כלומר, עד גבול מסוים." הוא מתעמק לרגע באצבעותיו וחוזר ומביט בה. "והגבול הוא בגובה תרומה מסוימת. כלומר, גובה מסוים של תרומה. כלומר, אם אתרום סכום מסוים, הם יבטלו את סירובם."
אילזה מיישירה אליו מבט. היא מרחמת על אחיה הגדול, שנראה לפתע כעלה נידף.
"אלפרד. כל כך הרבה תרומות ביקשו ממך בחיים, ואתה עדיין לא מבין שבמקרים כגון זה מדובר בעצם בסוג של שוחד?"
"למה את מדברת ככה?"
האם היא שומעת כבר את ראשית הנימה היבבנית בקולו, שהיא כל כך שונאת?
"אני מניחה שאתה מספר לי את כל זה כי אתה סבור שאינך יכול להעניק את התרומה בגובה הנדרש בעצמך ואתה רוצה לבקש את עזרתי, נכון?" היא משנה כיוון, שומרת על נימה מדודה.
"ובכן, אצטרך למכור את אחד הנכסים בבהילות ואז אקבל מחיר נמוך ממחיר השוק הראוי ו..."
אילזה עוצרת אותו בתנועת יד. "תחסוך ממני את הפרטים."
היא מתרכזת לרגע בנוזל הארגמני שהיא מסחררת בכוסה, שואפת את ניחוח היין הארומטי. "שאלת את פרדי מה הוא רוצה?"
"פרדי ילד."
"פרדי כבר לא ילד קטן. פרדי יודע מה הוא רוצה. גם אתה בגילו ידעת מה אתה רוצה."
"ומה זה הועיל לי?" עונה אלפרד במרירות וגומע גמיעה גדולה מהיין.
"אז מכיוון שלך לא התאפשר לממש את רצונותיך," היא בוררת מילים בקפידה, "לא תרשה גם לבן שלך לממש את רצונותיו?"
אלפרד מתוסכל. לא כך ראה בעיני רוחו את השיחה. כל חילוקי הדעות שצפה היו בעניין גובה התמיכה שאילזה תעניק לו, לא אם תעניק אותה בכלל. "זה לא אותו הדבר. פרדי מוכשר להפליא במוזיקה, הוא פשוט לא ממוקד. וצריך למקד אותו." גם הוא שומע את הנימה היבבנית בקולו.
אילזה מניחה את כוסה על שולחן הצד. "אלפרד. פרדי בהחלט מוכשר מוזיקלית. אבל אני לא יכולה לשתף פעולה עם כפיית מסלול שהוא לא מעוניין בו בכלל, ודאי לא במחיר של מה? דירה, לפחות? וזה רק בתור דמי כניסה."
"אבל אילזה "
היא שולחת אליו את אחד ממבטי הפלדה שלה. "אלפרד. תניח לו. מי יודע, אולי נסיעה לאמריקה שהוא מרבה כל כך לדבר עליה תהיה הדבר הנכון בשבילו. ואולי הוא ייסע לשם ויגלה שכל החלומות שלו הם חלומות באספמיה, והוא יחזור הביתה ויבחר לעצמו מסלול שיגרום גם לך נחת. אתה חייב לשחרר לו חבל," היא אומרת, ולבה נחמץ לראות את אחיה הגדול נובל מולה.
"הבנתי," הוא אומר כעבור רגע ארוך, מתנער מדכדוכו. "את לא תעזרי לי בעניין פרדי."
"אני עוזרת לך. רק לא כמו שאתה רוצה," מחזירה אילזה.
אלפרד נראה משתדל להתניע עוד יותר את עוינותו הרגעית. "אל תטרחי. תעזרי לעצמך במקום זאת."
"כלומר?" זוקרת אילזה גבה ומרחרחת שוב את היין שבכוסה.
"כלומר, תחליטי כבר מה את עושה עם הדוקטור שמסתובב סביבך. תעשי טובה לאמא לפחות ותעברי למועמד הבא אם את לא רוצה אותו."
אילזה מופתעת. היא לא ציפתה לתפנית הזאת בשיחה. "טובה לאמא?"
"מה את חושבת, שהיא תחיה ותחכה לנצח עד שאת תמצאי סוף סוף גבר כלבבך?" הוא אומר בלעג שנטען במרירותו הכעוסה.
אילזה מניחה בזהירות את כוסה, מזכירה לעצמה לא להיגרר אחרי כעסו. הוא כועס על כך שאינני מוכנה לממן את ההרפתקה המיותרת לבנו, לא בגלל אמא או הגברים בחיי, היא מזכירה לעצמה.
"ראשית," היא אומרת בשקט, "את הבחירות האישיות שלי אני לא עושה כטובה לאמא או לכל אדם אחר. כשם שלא עשיתי אותן בשביל אבא," היא מוסיפה בצינה מקפיאה. "שנית, ל'דוקטור שמסתובב סביבי' יש שם ליאון גליקסון, ואם הוא מסתובב סביבי או לא, זאת הבחירה שלו. אני מצדי מתנהגת איתו בדיוק כפי שאני מוצאת לנכון לעשות בשלב זה של חיי ושל הקשר בינינו. לא פחות ולא יותר."
"לו הייתי במקומו, כבר מזמן הייתי מציב לך אולטימטום להחליט לאן פנינו," הוא אומר בטון הכי קרוב לרשעות שהוא מסוגל להפיק מעצמו.
"אבל אתה לא במקומו," אילזה יורה מיד בחזרה בחדות. "וכמה טוב שכך." והיא קמה על רגליה ויוצאת מהחדר, מותירה את אלפרד שקוע בכורסה, בידו האחת כוס היין ובאחרת הבקבוק.
***
לראשונה זה שנים אילזה חשה עצבנות מסוימת. היא מעיפה עוד מבט בראי הקטן שבידה, כועסת על עצמה לרגע שהיא בכלל חשה צורך לבחון שוב את בבואתה, מכניסה את הראי הקטן לתיק וסוגרת אותו בנקישה.
אני לא עומדת למבחן, היא משננת לעצמה כשהיא יוצאת ממשרדה, ובכל זאת היא אינה מצליחה להשתחרר מעצבנותה.
נהג המונית שאנט הזמינה בעבורה ממתין לה בהרכנת ראש בכניסה. "אני כבר באיחור," היא מאיצה בו לצאת לדרך ואחר כך נוזפת בעצמה בלי קול: הרי אני כבר מאחרת בכל מקרה, אז מה זה משנה אם האיחור הוא של חצי שעה או של ארבעים דקות? ודאי כשמדובר במפגש חוזר עם אישה שבפעם הקודמת יצאה מגדרה להראות לי שאינני מוצאת חן בעיניה, אף כי בפעם ההיא הגעתי בזמן ונהגתי בה בנימוס מופלג.
אילזה משחררת אוויר בקול. אלה בדיוק הדברים שבגללם היא מתעבת את כל גינוני החיזורים המקובלים. כן, את גליקסון היא בהחלט מחבבת. אפילו מאוד. ונוח לה מאוד גם עם היעדר תובענותו. הן לגבי זמנה והתמסרותה לעסקיה והן בכל הנוגע למגעי הגוף, כפי שהיא נוהגת להגדיר בהכללה, גם בינה לבינה. נעים לה כשגליקסון מלטף את זרועה, או לחייה, אוסף אותה אל בין זרועותיו או נושק לה ברכות מהירה; נעים לה עוד יותר שאינה צריכה להדוף אותו בלי סוף, כפי שהצטרכה לעשות עם מחזר אחד או שניים לפניו. נעים לה לבלות במחיצתו, אבל מדוע נובע מכך שעליה לשאת גם את חברת אמו, ועכשיו גם אביו? מדוע היא שוב מצייתת לתכתיב חברתי, אחד מרבים שהיא סולדת מהם, אינה מאמינה בהם ורוב הזמן מקפידה להתעלם מהם?
כשהיא נכנסת למסעדה היא רואה מיד את ליאון ממהר לקום מהשולחן הפינתי, שם יושבים כבר חמישה בני משפחת גליקסון, ונחפז לקראתה. "יקירה," הוא מקבל את פניה בחיוך.
"אני מתנצלת על האיחור," היא אומרת ומסירה את מעילה, כובעה וכפפותיה. לחייה סמוקות מן הקור ומעצבנות. היא מרגישה את חומן ושונאת את החולשה המוסגרת בגונן הוורוד.
"אבא, תכיר בבקשה את אילזה רוזנברג," מכריז ליאון בחגיגיות כשהם מגיעים אל השולחן, ואילזה מבחינה לראשונה בהתנדנדות קלה שלו על כריות כפות רגליו. כמו הדוד אוטו מבזיקה במוחה מחשבה האם זאת תכונה משותפת לרופאים?
האיש, שישב בגבו לכניסה חנוט בחליפת צמר אפורה, קם על רגליו ומסתובב לעברה. כמו בניו, ליאון ויוז'י שגם הוא קם לברכה גם לו בלורית לבנה וגם זקן קצר, לבן ומטופח. הוא נועץ בה מבט סקרן. היא מושיטה לעברו את ידה ללחיצה, אך הוא אוחז בה באצבעות שמנמנות ונושק לגב ידה.
אילזה מתאמצת להסתיר את סלידתה.
"העלמה רוזנברג," הוא אומר, "אלימלך גליקסון. לעונג הוא לי."
"נעים מאוד," היא משיבה קצרות ומשחררת את ידה מאחיזתו.
יוז'י נחלץ לעזרתה. הוא מתקרב אליה בזרועות פשוטות וחיוך עולץ. "אילזה, כמה טוב לראות אותך. את ודאי זוכרת את אִמנו פרומה גליקסון ואת אחותנו סטפה," הוא אומר ומוביל אותה לכיסא שנשמר לה, בינו לבין ליאון. "תסלחי לליאון שהוא קצת אטי בכל גינוני הטקס היום. הוא גם קצת מתרגש, וגם תמיד היה חלש ממני בדברים האלה." הוא קורץ לאחיו. אילזה מעניקה לו בלבה ציון לשבח על נימוסיו הטובים ועל סגנונו החלקלק מחליק.
"אני מתנצלת על האיחור," היא פונה לכל יושבי השולחן. "הפגישה שלי התארכה מעבר למצופה, ובשל חשיבותה לא יכולתי לקטוע אותה בטרם הסתיימה," היא אומרת בנימה הקרובה ביותר למתק שפתיים שהיא מצליחה לגייס.
"אה, באמת?" מגיבה במבט חשדני פרומה גליקסון, וסטפה אסתר, לצדה, מתכווצת במושבה. היא יודעת מה יגיע מיד.
"באמת," אומרת אילזה ומניחה יד מצטנעת על החזה.
"נו נו," מצקצקת פרומה גליקסון מעל פימתה הרוטטת על חזה, החנוט במחוך אדירים, ומקשֶׁה עליה את נשימתה. "שני בני הרופאים רופאים!" היא מדגישה ביהירות "יכלו להיות פה בזמן, לתת כבוד להוריהם ואת, שרק אלוהים יודע מה בדיוק את עושה בעסק הזה של המשפחה שלך, את מאחרת," היא נוערת בבוז.
"אמא," סטפה אסתר מניחה בהיסוס את ידה על זרועה של אמה.
פרומה גליקסון מתנערת בתנועה אחת קצרה מאחיזתה הרופפת. "אל תנסי בכלל להגן עליה," היא רוטטת מול בתה, שמתכווצת במושבה.
גליקסון האב שותק. גם ליאון, שנראה לפתע מתוח, שותק.
אילזה מחליטה לשתוק גם היא. היא אינה זקוקה לאישורים מהאנשים הללו.
יוז'י, שוב, מתאמץ ליישר את ההדורים. "אה, אמא'לה, ליאון לא סיפר לך? אילזה לא סתם עובדת בעסק של משפחתה, היא מנהלת את החברה. וזאת חברת יבוא ויצוא גדולה מאוד, של דברים כמו קמח וסוכר ו תירס!" הוא מתמוגג מעצמו שנזכר בתירס שאילזה דיברה עליו. היא מחייכת אליו חיוך אמיתי ורחב. "כן, תירס. זה העתיד, אמא'לה."
פרומה גליקסון מזעיפה פנים, ממאנת להתרשם. "מלך," היא פונה אל בעלה השותק לצדה. "אתה אין לך מה להגיד?"
אלימלך גליקסון המכונה מלך אינו מבין, או בוחר שלא להבין את כוונתה המגמדת של אשתו. "יש, ודאי. אני פשוט המום לשמוע שאישה, ועוד כזאת צעירה, מנהלת חברה שלמה! גדולה וחשובה!" הוא אומר, ואילזה תוהה אם הוא באמת מתרשם או רק נהנה לסנוט באשתו.
"כן?" היא שבה לרשוף מול אילזה, "אז איך זה שלחברה קוראים מ' רוזנברג ובניו ולא מ' רוזנברג, בניו ובתו?" היא תובעת בטון מתנצח.
"אמא'לה, בבקשה ממך," ליאון מתנער משתיקתו בנימה מתרפסת חלושה.
"התשובה פשוטה," אומרת אילזה בנחת, "קודם כול אחי עובדים בחברה עוד מלפני שאני הצטרפתי אליה. שנית יציבות החברה, הצלחתה והשמירה על המוניטין שצברה במשך עשרות שנים היתה חשובה לאבי, המייסד, ולנו הבנים והבת," היא מטעימה, "יותר ממשחקי כבוד של שינוי שם מבוסס וידוע. ושלישית," היא מסיימת בחיוך נבזי, "בגלל אנשים בעלי דעות קדומות, שמתקשים לקבל נשים בעמדות שלא היו בהן בעבר. את מכירה כאלה, נכון?"
יוז'י, לצדה, בקושי כובש את צחוקו. ליאון, מצדה האחר, מלכסן לעברה מבט מבוהל מעריץ.
גליקסון האב מניח כף יד רחבה כמשקולת על ידה של אשתו ויורה לעברה מבט מתרה. "שנזמין משהו לאכול?" הוא שואל ומניף זרוע לאותת למלצר.
***
כשהופיע על מפתן בית האחוזה מקץ שבוע של נתק מוחלט, ללא הודעה מראש, היא הורתה לטרודה לומר לו שהיא עסוקה ולא תוכל לראותו.
טרודה, חמורת סבר כתמיד, נסוגה מחדר העבודה, שבו אילזה היתה ספונה, ועשתה את דרכה בחזרה למבואת הבית.
אילזה הניחה את עט הציפורן מידה ונשענה לאחור.
מה הוא חושב לעצמו, הרהרה, שהפתק הקצרצר ששיגר למשרדה למחרת הארוחה האיומה במחיצת הוריו ואחיו סיפק את הכפרה הראויה להתנהגותו הרופסת באירוע? לכך שהפקיר אותה לעמוד בעצמה מול התקפותיה הבלתי נגמרות של אמו? שהסתפק בבדחנות לפרקים של יוז'י, שתפוגג את האווירה המתוחה?
נוסח הפתק, לא רק קמצנות מילותיו, הרגיז ובעיקר אִכזב אותה. "אני חש צורך להתנצל בפנייך על סבר פניה התקיף של אמי אמש," כתב לה, "אך כוונותיה תמיד טובות. אני מקווה שבכל זאת נהנית מן האוכל המשובח ומחברתי. בימים הקרובים אהיה כפי שאמרתי לך עסוק באירוח הורי, ומיד אחרי שיעזבו את וינה אשמח לשוב ולהקדיש לך את עתותי. שלך בחיבה יתרה, ליאון גליקסון."
"סבר פניה התקיף"??? תוקפני, היא המילה הנכונה, התרתחה אילזה בלבה. האישה כנראה פשוט אינה יכולה לשאת את המחשבה שישנן נשים עצמאיות ושבנה מתעניין באחת כזאת. ודאי במידה כזאת שהוא מזמין אותה למפגש עם אמו צרת המוחין.
"בכל זאת נהנית" וכי איך יכלה ליהנות מן האוכל כשכל נגיסה שלה לוותה בביקורת מצד אמו על עצם העובדה שהיא אוכלת. ומחברתו הרי שתק כמו דג כנוע לאורך כל הארוחה, ונוכחותו היתה כלא היתה.
ו"חיבה יתרה"? מה היא לו דודנית צעירה וחמודה? ידידה פלרטטנית מן העבר, אחת מרבות שיש לו, כפי שלמדה לדעת במהלך השנה האחרונה?
הפתק, עוד יותר מהמפגש, העלה בה היסוסים ומחשבות שעד כה לא עלו בה. האם טעתה באיש? האם הגבר הנוח ונעים לה, הוא כזה רק במנותק ובמרוחק מהוריו? האם הוא למעשה איש חלש שהיטיב להסתיר את חולשתו? האם מה שנראה לה כמזגו הנוח הוא למעשה סוג של אטימות וניתוק, שאינם מאפשרים לו לראות ולשפוט את המציאות כהווייתה? האם אינו חש כל יחס או רגש מיוחד כלפיה, שאין בו כלפי נשים אחרות העוברות בחייו? האם אינו חש כלפיה משהו מעבר לחיבה הסתמית שבה חתם את דבריו?
היא צריכה עוד זמן לחשוב. לנתח, להבין, לשקול. להבהיר לעצמה באיזו מידה היא מושקעת ומעוניינת בקשר הזה. האם טעתה וראתה בו יותר ממה שהוא רואה בה? האם כדאי לה להתאמץ כדי ליצור ביניהם איזון או שמא כדי להשיב את האיזון ביניהם על כנו? האם חכם מצדה להתמיד במערכת יחסים שהיא אולי מעוניינת בה יותר ממנו? והאם אכן זה מאזן הכוחות ביניהם, או שמא פרשנות מוטה משהו, כיוון שפשוט אינה מביאה בחשבון את חולשתו של האיש חולשה שאולי היתרגמה בעיניה למזגו הנוח לה? שהרי הוא זה שהתעקש להציגה בפני שני הוריו.
עליה לשקול הכול, ובזהירות, היא יודעת. כי אין ספק שהדברים הגיעו לפרשת דרכים, ומכאן יחסיהם יכולים רק להתהדק לכיוון המחייב או לגווע ולהתפוגג כליל. ויהיה הכיוון שייבּחר אשר יהיה, אילזה תבחר בו לאחר שתביא בחשבון את כל הגורמים הרלוונטיים ותשקול אותם אלה מול אלה. בדיוק כשם שהיא שוקלת נתוני עלות תועלת בעסקיה, שהרי יחסי זוגיות הם סוג של שותפות, וכך היא משוכנעת יש לראותם. ולשותפות עם ליאון גליקסון היא תיכנס או שתפרק אותה עכשיו ומיד בדעה צלולה ולא מפני שתוּבַל, תיכנע ללחצים או תיסחף אחרי גבר.
טרודה חוזרת לחדר ובאופן מפתיע הבעת פניה נינוחה, כמעט מחויכת. "דוקטור גליקסון מבקש שתשובי ותשקלי בכל זאת אפשרות להקדיש לו רק כמה רגעים," היא אומרת בנימה כמעט משועשעת, מבקשת לחזות בגברתה עומדת בפני קסמו של המבקש.
הבעת פניה של אילזה מתקשחת. "תאמרי בבקשה לדוקטור גליקסון," היא אומרת בנימה מקפיאה, "שכפי שמסרת לו קודם אני עסוקה. לו היה טורח לפחות לשלוח הודעה מראש על בואו הצפוי, אולי," היא מדגישה את המילה, "אולי הייתי יכולה להתפנות מעט. אבל לא כך. יואיל נא דוקטור גליקסון לִפנות ולתאם איתי פגישה אם הוא חפץ בכך כפי שעשה בעבר," היא מסיימת ונוטלת לידה את העט, אות לטרודה שתמו חילופי הדברים. לפני שהיא משפילה את מבטה לדף שלפניה היא מספיקה לראות את צל החיוך שהיה שם לפני רגע, נעלם מפניה של טרודה.
טוב מאוד. היא תעביר את הודעת הדחייה הצוננת שלה בהבעת פניה הקפוצה קבועה, שהולמת היטב את המסר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
