שתף קטע נבחר

"אמא, גידלת אותי לא משהו - זה המחיר שאת צריכה לשלם"

היא נולדה בלנינגרד לאסיר ציון ולאריסטוקרטית נוצרייה, גדלה בחיפה עם אמא אלכוהוליסטית ומקרר ריק, והתגיירה בגיל 19 כדי שלא יקראו לה רוסייה. סיפור החיים של דינה בוגוסלבסקי-חורב מפתיע כל כך, שלא הייתה לה ברירה אלא להפוך אותו לספר

מהר מאוד דינה בוגוסלבסקי-חורב מכריזה שהיא בעצם לא רוסייה. "אני ישראלית לגמרי, והילדים שלי ישראלים לגמרי. הם אפילו חצי תימנים!" היא אומרת ומגלגלת את הסיגריה המי-יודע-כמה; הרגל שאימצה עוד לפני גיל תיכון. "עליתי לארץ בגיל שנה, בשנות ה-70, לפני העלייה הגדולה. בכלל לא הייתה לנו תודעה של 'רוסים' עד שהם עלו 20 שנה אחרינו, ורק אז התחילו להצביע גם עלינו".

 

ובכל זאת, למרות הילדות בשכונה הכה-ישראלית נווה שאנן בחיפה, למרות חוה אלברשטיין וגידי גוב שהתנגנו אצלה בטייפ, למרות ששמרה מרחק מהעולים בשכונה כדי ש"לא תדבק בי הזרות המבוהלת שלהם", למרות החיים הנוכחיים ביישוב הפסטורלי אבטליון שבגליל - בסוף דינה בוגוסלבסקי-חורב נולדה בלנינגרד. אבא אסיר ציון מפורסם ואמא גויה, שעבורה החיים בישראל הם גלות מתמשכת, סיפקו לה סיפור חיים יוצא דופן שהפך לספר הביכורים "מגוירת" (הוצאת אפיק). רומן חריף, נטול סנטימנטליות, על בית מפורק ובו ילדה מגדלת אמא אלכוהוליסטית, שלא מצליחה להתאקלם במדינה הרותחת; על נערה עם לאום לא ידוע שבגיל 19 מחליטה להתגייר כדי להיות כמו כולם, רק בשביל לגלות שגם אלוהים הוא לא מי יודע מה.

 

"כשכתבתי את הספר התעקשתי שזה לא הסיפור שלי, שזה לא קשור אליי, ומה זה משנה בכלל מה נכון ומה לא. אבל הבנתי שזה טיפשי לברוח מזה. זו אני, זו הילדות שלי. אז אולי יש סיטואציות שהקצנתי, אבל הסיפורים הטובים קרו באמת".

 

ולא חסרים כאלה. סיפורים על ילדה שגדלה בבית מוזנח, בלי אוכל במקרר, שהתקיימה במשך שנה על קינלי ו"נקניקייה בלחמנייה אצל איציק במכולת". על אבא שעזב את הבית "והלך להפריח את השממה היהודית בשומרון" רגע לפני כיתה א'. על אמא דיכאונית, שתיינית, שסגורה בחדר "עם אותה כוס שלא הייתה שוטפת במשך חודשים". על לימודי יהדות שקריים בביתה של רבנית מסורה. על מכות שהיו או לא היו עם חגורת עור ומקל של מגב.

 

"מגיל מאוד צעיר הייתה לי המודעות שזה בית שלא מזמינים אליו אנשים, כי ככה לא נראה בית. חוץ משני החברים הכי טובים שלי, אף אחד לא נכנס אליי, כי אני עם אמא שיכורה והבית מטונף ויש בו ג'וקים. בחוץ הייתי ילדה רגילה לגמרי, לא הרגשתי חלק מדרמה. רק בכיתה י', כשעברתי לפנימייה וראיתי מי מגיע לשם, זה נחת עליי שאנחנו ילדים בלי יכולות, עם סיפורי חיים קשים עד בלתי אפשריים".

 

בספר בולט מאוד ההבדל ביחס שלך לאבא, שהוא תמצית הציונות, ולאמא, שהיא תמצית הגלות. ולמרות כל הביקורת עליה, בסוף נשארת איתה ולא איתו.

"אבא שלי, ויקטור בוגוסלבסקי, תמיד היה מבחינתי חצי אלוהים. הערצתי את האדמה שהוא דרך עליה. הוא היה אמן, אדריכל, מהנדס, צייר ויזם. אסיר ציון אמיץ שהיה מהראשונים שהתיישבו באלקנה עם האוהלים. הוא חי טוב - עישן, שתה, עבד, חטף התקף לב ומת כשהייתי בצבא.

"הם נפרדו כשהייתי קטנה, ואמא שלי נתפסה בעיניי ככל מה שרע. הייתה לי אופציה לחיות עם אבא שלי, אבל לא יכולתי לעזוב אותה לבד. ולא משנה שהיה מלוכלך ולא היה אוכל - בסוף זה הבית שלי ולשם אני שייכת. זה אולי נשמע מוזר אבל מעולם לא שפטתי את אמא שלי. מעולם לא הרגשתי מסכנה או קינאתי בחברים שלי. ידעתי שאמא זה אמא, שהיא אומללה, שהיא לא יודעת לגדל אותי, שהיא במצב נפשי לא טוב כי החיים שלה נהרסו, העתיד שלה נהרס, והיא שנאה פה הכל. היה ברור לכולם שיש פה ילדה שמגדלת אמא ולא אמא שמגדלת ילדה, וזה רק החמיר עם השנים".

 

דינה בוגוסלבסקי חורב (צילום: טל שחר)
בוגוסלבסקי-חורב. "אולי יש סיטואציות שהקצנתי אבל הסיפורים הטובים קרו באמת"(צילום: טל שחר)
 

בסוף הספר, אחרי שהגיבורה משלימה את הגיור, היא שולחת את אמא שלה בחזרה לרוסיה וממש טוב לה שם. זה נשמע כמעט אופטימי מדי.

"כי דווקא החלק הזה לא אמיתי. אמא שלי לא חזרה מעולם לרוסיה. היא עדיין חיה באותה דירה בנווה שאנן. היא מאוד תלויה בי, אני לוקחת אותה ביד פעם בחודש לכל הסידורים. את הנכדים היא לא ממש רואה, היא לא מסוגלת להגיע אליי. זה קשר לא פשוט".

 

את הספר היא קראה?

"היא לא יכולה לקרוא אותו כי היא לא יודעת לקרוא בעברית. אז היא כל הזמן שואלת אותי, 'כמה ליכלכת עליי? כמה הוצאת אותי רע?' אמרתי לה, 'אמא, גידלת אותי לא משהו. זה מחיר קטן שאת צריכה לשלם'. גם כשסיפרתי לה שאני הולכת להתראיין היא אמרה לי, 'איזה פדיחות, איך אני אצא עכשיו מהבית?' עניתי לה, 'תתנחמי בזה שהחיים שלנו ראויים לספר'".

 

הסיפור מסתיים כשהגיבורה, משוחררת ומגוירת טרייה, רוצה להתחיל את החיים. היא חשבה שאמא שלה תיעלם לרוסיה וכל הבעיות ייפתרו, אבל שום בעיה לא נפתרת. עכשיו היא מובטלת, מעבירה את חג הפסח לבד עם חשמל מנותק, מעשנת בלי הפסקה, מוצאת עבודה במפעל לחמוצים, מתפטרת, מחפשת את עצמה.

 

כמוה, גם בוגוסלבסקי (46) לא סיימה את לימודיה בתיכון, התגייסה לצבא לשירות בשכם ואחר כך בחיל הים, ומיהרה מאוד להקים לה בית – בעל ושלושה ילדים באבטליון שבמועצה האזורית משגב. "שבועיים אחרי השחרור התחתנתי עם אחד הקצינים שהכרתי בשכם. הוא היה מבוגר ממני ב-11 שנה. זה היה קצת אחרי שאבא שלי נפטר, והייתי זקוקה למשפחה. לא חשבתי יותר מדי. אלו היו נישואים לא טובים. כשהייתי מסתובבת עם שלושת הילדים חשבו שאני האחות הגדולה שלהם והייתי צריכה להראות תעודת זהות כדי להוכיח שאני האמא. התגרשנו לפני כ-13 שנה. מצאתי את עצמי בונה לבד בית, לוקחת לבד משכנתה ומגדלת את הילדים. בלי שום גב ובלי שום כיוון. תמיד רציתי ללמוד, אבל עם שלושה ילדים קטנים זה לא היה ריאלי".

 

מאז נדדה בין עבודות מזדמנות, ובשנים האחרונות היא עובדת במכירות בקאנטרי של היישוב. "אני הפוכה לחלוטין מאמא שלי בכל מה שקשור לגידול הילדים. מעבר לזה שאני חולת סדר וניקיון, בגלל החוויה הקשה שלי הפכתי את העולם בשבילם, שיהיה להם הכל, שאני אהיה תמיד כתובת בשבילם. הם גדלו בשפע בלתי נתפס ועבדתי קשה בשביל זה".

 

מגוירת ()

 

נראה שעבדת קשה גם בלהדוף ממך את הרוסיות.

"במשך שנים הרגשתי שהרוסיות רודפת אותי. כשהעלייה של שנות ה-90 הגיעה, בחרתי באופן מובהק בצד הישראלי. לא רציתי שום קשר אל הרוסים האלה שהגיעו לפה בכמויות. ממש נרתעתי מהם, לא רציתי שיצביעו עליי ושיפנו אליי ברוסית. אני חייתי ברוסיה הקטנה בתוך הבית שלי, וזה הספיק לי. מה לי ולהם? אני ישראלית מישראל. והאמת היא שגם לא היו לי יותר מדי הזדמנויות להכיר רוסים, כי כשהם הגיעו אני כבר הייתי בצבא, ואז התחתנתי ועברתי ליישוב כל כך פסטורלי שאין בו לא זקנים ולא ערסים ולא עולים - רק ישראלים 'מושלמים'.

 

"עם השנים הדברים התרככו. לקח לי זמן אבל עשיתי שלום עם התרבות הזו, וגם עם העלייה שקצת בזתי לה. לצורך כתיבת הספר ראיינתי את אמא שלי, והיא כל הזמן אמרה, 'אויש תעזבי אותי, אני לא רוצה להתעסק בזה', אבל בסוף היא דיברה. וככל שדיברתי איתה והתעמקתי יותר בהיסטוריה של אבא שלי, הבנתי שהם באמת חלק משושלת מפוארת, ושיש לי הרבה מה ללמוד".

 

הילדים שלך יודעים רוסית?

"אמא שלי מדברת איתי ברוסית, אבל אני לא יודעת לקרוא או לכתוב, ואני מדברת כמו ילדה בת ארבע. כשלבת שלי היה חבר ממוצא רוסי היא התלהבה ושאלה, 'איך זה שלא לימדת אותנו רוסית?' אבל זה כבר לא זה. כל החיים ניסיתי לברוח מהרוסיות – כבר אין לי לאן לחזור. הרבה מהקשר הזה כבר אבוד בשבילי, אבל היום יש לי פינה חמה בלב לתרבות הרוסית, למנטליות הזו. אם בצעירותי הייתי מזועזעת מהתרבות הזו שבה כולם יושבים יחד ושותים וודקה ומשתכרים, היום אני רואה את החברותא, את הצחוק, את הביחד. בשנים האחרונות ממש נמשכתי לרוסיות הזו. חוץ מהאוכל, לא צריך להגזים. הוא באמת גרוע".

 

עד כמה ההחלטה להתגייר הייתה חלק מהרצון להפנות גב לאמא שלך? בספר, כשהיא שומעת על התוכניות שלך היא עוקרת את המזוזה מהמשקוף ואומרת לך, "טפו, את רוצה להיות חלק מהז'ידים הבני זונות שהרסו לי את החיים?"

"אני מודה שכשנכנסתי לתהליך בסך הכל רציתי לסמן וי. עשיתי את זה אז כי בתקופה ההיא ובעולם שאני גדלתי בו זה היה מאוד דרמטי להיות לא יהודייה. אשכרה היה כתוב לי בתעודת הזהות 'לאום לא ידוע', ונורא התביישתי בזה. ודאי שזה קשור גם לגלותיות של הבית. חלון אחד של גלות בבניין ישראלי כל כך. היום לא הייתי מתגיירת כי זה באמת לא חשוב בעיניי, אבל כבת 18 היה לי חשוב לעמוד תחת החופה ולהיות כמו כולם. לא עשיתי את זה ממקום של משמעות, ולכן גם היה ניתוק רגשי. שום דבר לא נטמע בי ממה שלמדתי שם אצל הרבנית".

 

אחד הסיפורים המכוננים בספר הוא הרגע שבו את מכינה עם הרבנית ארוחת בוקר, חותכת לימון גדול ומגלה שלמרבה הזוועה חתכת את האתרוג של החג. סצנה זהה מופיעה בסרט 'האושפיזין' של שולי רנד.

"אני יודעת שזה נשמע מופרך, אבל בחיי שזה קרה באמת. רק שבמציאות זה לא היה עם הרבנית אלא עם ההורים של בעלי לשעבר, שמגיע ממשפחה דתית. רק התחתנו ורציתי להיות כלה טובה, אז הכנתי סלט, וכשאמרתי לאמא שלו שזה לימון בלי מיץ, היא כמעט נחנקה".

 

מה בכל זאת את זוכרת מתהליך הגיור, מהמפגש עם "כיתת יורי היהדות" כמו שאת קוראת להם בספר?

"במשך המון שנים היה לי חלום שחזר כל הזמן: אני בבריכה עם איזשהו בד עליי, ומעליי עומדים רבנים. כשעבדתי על הספר וקראתי על תהליך הגיור, נתקלתי בכתבה שמתארת את הטבילה במקווה, שהיא הטקס האחרון שמשלים את הגיור. והמרואיינת שם תיארה את הסיטואציה הזו בדיוק: את עצמה במים עם חלוק, ומעליה רבנים, וכמה זה היה משפיל עבורה. רק אז קלטתי שהחלום המוזר הזה הוא זיכרון אמיתי שהדחקתי לחלוטין. הייתי בשוק מזה. כי כמה שחשבתי שאני שמה זין, שאני עושה את זה כי צריך וזהו - טעיתי. עובדה שזה נשאר בי".

 

אילו עוד רגעים נשארו?

"הרגע שאני מתארת בספר, שבו הרב שהגיע אלינו הביתה להכשיר את המטבח, ניפץ את כל הכלים שלנו למטה, בפח השכונתי, כשכל השכנים מסתכלים. עם כל כמה שחשבתי שאני אדישה, היה לי מאוד קשה עם זה, כי זו הייתה השפלה פומבית. ובאמת השכנים צילצלו לרבנות להתלונן על ההשפלה הזו. אני עברתי גיור לפני העלייה הרוסית הגדולה, זה היה הליך שנחשב אז לקל. לא הקשו עליי במיוחד. היום אני שומעת סיפורים לא פשוטים על תהליך הגיור".

 

על יד שמאל שלה מוטבעים שני קעקועים. אחד של מגן דוד ("עשיתי אותו אחרי הגירושים. הוא לא מסמל שום דבר דתי, אלא את הפטריוטיות שירשתי מאבא שלי"). בשני חרוט השם "נעם" ולצידו פרפר; קעקוע שמשותף לה ולשני ילדיה – מוריה בת 22 ויותם בן 18. לפני שנתיים נהרגה נעם, בתה הבכורה, בתאונת דרכים במהלך טיול בקליפורניה.

 

"לפני האסון הייתה בי יהירות כזאת של אנשים נאורים, כאלה שמזלזלים בדתות. חשבתי שאני נורא מתקדמת ויודעת, ופתאום הבנתי שאני לא מבינה כלום. זה היה שיעור גדול בצניעות. אחרי שנעם נהרגה האמונה הצילה אותי. בזכות הספרים הרוחניים שקראתי - לא ספרים דתיים, ולא בהכרח יהודיים - הפסקתי לקחת כדורי הרגעה. פתאום ידעתי שיש אלוהים, שנעם נמצאת באיזשהו מקום ושאנחנו עוד ניפגש".

 

העבודה על הספר נעצרה אז, ורק לאחרונה מצאה בוגוסלבסקי כוחות נפשיים להוציא אותו לאור. "אמנם לא כתבתי אף פעם, אבל תמיד פינטזתי על היום שבו אספר סיפורים. כל פעם כשקרה לי משהו נוראי, אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי, 'זה אחלה סיפור!' זה עזר לי לייצר איזשהו מרחק מהדברים ולהתמודד. הספר התחיל בתור קטעים שכתבתי לעצמי, לא חשבתי מה ייצא מזה. מצאתי את עצמי כותבת בלילות ובשבתות, נכנסת לאתרים דתיים כדי לנסות לשחזר את תהליך הגיור, כי את הרוב שכחתי".

 

כשהרומן היה גמור, בוגוסלבסקי חששה לפנות להוצאות ולהיתקל בסירובים. בעצת חברים חיפשה עורכת עצמאית ובחרה במיכל חרותי, שאהבה את כתב היד והציעה אותו בעצמה להוצאת אפיק. במקרה הזה, הסוף היה טוב.

 

יש בספר משהו עז וישיר. מאוד מתאים לדימוי של נשים רוסיות ככאלו שלא דופקות חשבון. זה רק דימוי או שאת באמת כזו?

"אני כזו. לגמרי. שנים של עבודת הדחקה מאוד מוצלחת. מצחיק להגיד שלמרות הכל אני נורא נורמלית. חיכיתי שיהיה לי התקף שיגעון, שאתמוטט, שכל מה שאני מדחיקה יעלה. וזה לא קורה. יש לי כנראה בסיס מאוד איתן".

 

אילו עוד סטריאוטיפים את מוכנה לאשר?

"לרוסים יש משמעת מאוד חזקה. אמא שלי, עם כל האלכוהול שלה, והדיכאון, והתרופות, לא הפסידה יום עבודה אחד. זו חריצות שאנחנו לא

 מכירים. גם האמירה בספר שבשביל אמא שלי הספרים הם הדבר הכי חשוב, זה לא סתם. זה מה שמייצג את שארית הכבוד העצמי והמורשת התרבותית. למרות שאמא שלי היא לכל הדעות כישלון לחינוך הרוסי, כשהיא הגיעה לפה זה מה שנשאר לה. האמירה 'אני מלנינגרד ואבא שלי הוא פרופסור!'"

 

בתקופה האחרונה יש בארץ התעוררות של צעירים ממוצא רוסי שמנסים לחיות ולהחיות את התרבות הזו, בין היתר בהתארגנויות כמו "הבריגדה התרבותית" ו"דור 1.5". זה משהו שאת שותפה לו?

"אני ממש מחוץ למילייה הזה. בסוף אני בנאדם שעובד מאחורי דלפק שמונה שעות, רצה הביתה להוציא את הכלבה, מכינה אוכל לילדים ומסיימת עם קפה וסיגריה מול הטלוויזיה. אלו החיים שלי. זה לא באמת חלק ממני".

 

את רוצה לבקר ברוסיה?

"מאוד. אבל כמפרנסת יחידה אני מבינה היום את מה שאמא שלי תמיד אמרה: הכל עניין של כסף".

 

הכתבה פורסמה ב-"7 לילות", "ידיעות אחרונות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: טל שחר
דינה בוגוסלבסקי-חורב
צילום: טל שחר
לאתר ההטבות
מומלצים