"חווית האוסקר שלי הייתה מתישה להחריד"

דקה אחרי שהוא מתייצב לפגישתנו בפסטיבל ונציה האחרון, ברור שלוקה גואדנינו מותש כהוגן. הוא לא הספיק להתאושש מעונת הפרסים האחרונה, במהלכה סרטו "קרא לי בשמך" זכה בשלל פרסים ומועמדויות, כולל זכייה באוסקר התסריט המעובד, והבמאי האיטלקי כבר צריך לקדם את סרטו החדש "סוספיריה". "איך הייתה חווית האוסקר שלי? היא הייתה מתישה להחריד, בגלל שמדובר בעבודה. אבל גם היה כיף ונחמד מאוד. רכשתי הרבה חברים חדשים. עכשיו אני זקוק לחופשה".

גואדנינו, הומו מוצהר, שיצר את אחד מסרטי האהבה הההומוסקסואלים הרומנטיים, המרגשים, החושניים והטובים בכל הזמנים – "קרא לי בשמך", אוהב בסרטיו לשאוב השראה ולהתכתב עם הבמאים האיטלקיים המיתולוגים, חלקם היו אף הם חובבי גברים: לוקינו ויסקונטי ופייר פאולו פאזוליני ("בכל אחד מסרטי יש משהו מ'תיאורמה' של פאזוליני").

אבל גם הבמאים הסטרייטים של ארץ המגף מרתקים אותו. בעבר הוא עשה סרט תיעודי על ברנרדו ברטולוצ'י. עכשיו, גואדינינו (47) משגר עיבוד מחודש ל"סוספיריה", יצירת אימה פולחנית של אשף האימה דאריו ארג'נטו (אביה של אסיה, מחוללת השערוריות הנוכחית) מ-1977 (אז הוצגה בארץ תחת השם "אישה בצל הפחד").

לוקה גואדנינו בפסטיבל ונציה

כשאני תוהה מה לגואדנינו ול"סוספיריה" הוא משיב, "זה היה חלום ישן. רציתי לעשות אותו כל החיים. יש סצנות בסרטים של דאריו שעדיין עושות לי עור ברווז. אני לא מאמין במגוון רחב מאוד של אפשרויות; אני אוהב גבולות. ו'סוספיריה' היה הגבול שלי".

אז תוך בדיקת הגבולות שלו, גואדנינו יליד פלארמו, בן לאב סיציליאני ואם אלג'ירית, הנפיק סרט אימה מסוגנן וטורד שלווה, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ה-75. העלילה של "סוספיריה", שמגיע אלינו בחמישי הקרוב, ממוקמת בברלין, 1977, שנים בהן החומה עדיין חצתה את העיר, ומערב גרמניה בפרט והעולם בכלל היו טרודים מפעולות טרור, מחטיפות מטוסים ועד מעללי כנופיית באדר מיינהוף. דקוטה ג'ונסון ("50 גוונים של אפור") מגלמת רקדנית אמריקנית שמגיעה לברלין, ומנסה להתקבל ללהקת מחול נשית יוקרתית ונחשבת, אותה מנהיגה כוריאוגרפית סמכותית, בגילומה של טילדה סווינטון.

הרקדנית מצליחה לצלוח את האודישנים ומגלה עד מהרה שדברים אפלים ומצמררים מתרחשים מאחורי הקלעים, ואחת מרקדניות הלהקה אף נעלמת. "הסרט של דאריו היה מעדן, שטוב שהפכנו לשלנו", מכריז גואדנינו. "אני חושב שהרחבתי את גבולות העיסוק במיתולוגיה, מעבר למה שהיה בסרט המקורי. הסרט שלי מתמקד בחוסר הפשרות של האימהות".

מתוך "קרא לי בשמך" - אחד מהסרטים הכי יפים על אהבה הומוסקסואלית

מתוך הסרט "סוספיריה"

גואדינו בחר למקם את עלילת סרטו בברלין 1977, השנה שבה סרטו של ארג'נטו הגיח למסכים. "התאריך הזה היה תקוע לי בראש. עם הזמן אתה לומד מה הדברים שמשאירים בך הכי הרבה רושם, וכך למדתי מדוע השנה הזאת נחקקה בי: התחלתי לחבר בין הנקודות והחרדה שחשתי כשהייתי צעיר ודברים שקרו סביבי ולא ידעתי לתת להם שם. למשל, ב-1978 התרחשה החטיפה של אלדו מורו, והייתה גם ההתאבדות של אנדראס באדר ואולריקה מיינהוף בכלא סטאמהיים- זה היה סופו של עידן בגרמניה.

"ואילו רציחתו של אלדו מורו מהווה סוף העידן הזה באיטליה. אני גם זוכר שהשנה הזו הייתה מלאה בפעילות מצד הפמיניסטיות, שהייתה ייחודית לכל מדינה. באיטליה למשל התמודדנו עם הטענה הפמיניסטית של מה שהן קראו לו 'השוני', ולא של 'השוויון'. והיה גם דיבור על תפקידה של האם במסגרת הרעיונית הזו, אז כמובן שהתפתיתי לשלב בין כל התהפוכות החברתיות המדוברות יחד עם סיפורה של להקת הריקוד הברלינאית. בכלל הסתיו הגרמני הזה ,היה מאוד חשוב מבחינתי, שיצרתי את הגרסה שלי ל'סוספיריה' ולכן הלוק של הסרט הוא חורפי, מרושע ומאוד אפל".

גואדנינו משתף ב"סוספיריה" שתי שחקניות, איתן עבד בעבר - דקוטה ג'ונסון ("חברות היא באמת מה שמניעה אותנו, ולכן היה נפלא למצוא בדקוטה חברה חדשה. היא חדה, קלילה, מסורה, נשית מאוד ויש בה קור רוח מסוים") שכיכבה ב"גלים גבוהים" וטילדה סווינטון, חברתו הטובה ביותר, שאיתה עשה סרטים אחדים. "אני נהנה מחברתם של חבריי, ומעדיף לא לבקר אותם. אני אוהב לעשות איתם דברים יחד, וכך אנו גם מגלים דברים חדשים".

אתה זוכר איך נוצרה החברות עם טילדה?

"באפריל 1994, כמה ימים או שבועות אחרי עלייתו לשלטון של סילביו ברלוסקוני, ראיתי את טילדה ברומא. היא הייתה בדיוק באמצע שיחה עם מישהו. כמו קמיקזה, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי ולא הפסקתי לדבר. אמרתי ששלחתי לה מכתב, בו הצעתי לה לעשות איתי סרט קצר, ושהיא לא ענתה לי. עד היום אני מחכה שהיא תענה".

הקאסט של "סוספיריה" בפסטיבל ונציה

מסתבר שגואדנינו אוהב מכתבים. הוא גם שלח אחד כזה לתום יורק, מנהיג להקת "רדיוהד", והציע לו להיפגש. יורק נעתר, ובפגישה, גואדנינו הציע לו לכתוב את הפסקול של "סוספיריה'" (שיוצא השבוע באלבום כפול). המוזיקאי הנערץ שמעולם לא כתב פסקול ודחה את כל ההצעות לעשות זאת (להבדיל מחברו ללהקה ג'וני גרינווד שחתום על כמה מהפסקולים המשובחים בקולנוע), לא עמד בקסמי ולחצי גואדנינו. "תום אהב את הרעיון של קסם, כישוף, מחול, אנרגיה נשית, שיש ב'סוספיריה'. כל הדברים האלה מאוד הקסימו אותו. אחרי שתום השתכנע והוא הסכים להלחין את הפסקול, אמרתי לו: 'אני רוצה לעשות את סרט האימה הכי מלנכולי בכל הזמנים'. אז הוא השיב: 'הממ... מלנכולי, אני יכול לעשות משהו מלנכולי. אני צריך להיכנס לארון המלנכולי שלי'".