רן דנקר: "במצעד הגאווה בי-ם אנשים הולכים בתוך כלובים, זה נורא"

לראשונה בחייו, רן דנקר השתתף במצעד הגאווה בירושלים. "זה היה מרגש מאוד", הוא מספר בריאיון באולפן ynet, "בכלל, בירושלים התחושה מאוד טעונה ויש באוויר משהו אמביוולנטי, מצד אחד התחושה הזאת שבאים לתמוך בחופש ובשוויון, ומצד שני אתה רואה אנשים הולכים בתוך סוג של כלובים. אני כמובן מחזק את המשטרה על זה שעושים את זה, אבל זה פשוט מחזה נוראי".

למה כלובים?

"כי זה מגודר לחלוטין, זה נראה כמו, סליחה, סוג של גטו. אנשים הולכים מגודרים מפה ומפה בשביל לשמור על הביטחון שלהם. למה צריך לשמור על הביטחון שלהם? לי זה עשה מאוד עצוב. מצד שני, הטקס עצמו היה מאוד מרגש ואנשים דיברו נורא יפה. זה היה חזק ואני מאוד שמח שלקחתי חלק באירוע הזה".

אתה מרגיש שליחות בנושא הזה?

"לא חושב שאני מרגיש שליחות אבל אני כן מרגיש שבשנה האחרונה, בגלל המוזיקה והאלבום הזה, פתאום נכנסו המון טקסטים שבהם אני מדבר לגבר, על מערכת יחסים עם גבר, על מערכת היחסים שלי עם עצמי. קיבלתי המון תגובות ופניות של אנשים באינסטגרם וברחוב, והבנתי שזה נוגע באנשים במקומות שאפילו לא חשבתי עליהם, כי זה היה נורא אישי. אז למצעד באתי עם תחושה שאני עושה משהו שכבר מהדהד החוצה מעבר ל'אני רן ואני ביסקסואל ואני שר'. היה לי חשוב לפגוש אנשים... וזה היה מדהים, אנשים באו ואמרו לי משפטים כמו: 'אתה מהווה עבורי השראה', 'אתה עוזר לי', 'אתה מחזק אותי'".

יש עכשיו בשולחן הממשלה גם שר משפטים מהקהילה. מה זה עושה לך?

"אני לא כל כך יודע להגיד כי אני לא יודע כמה באמת הוא יתמוך ומה הוא באמת יעשה. בוא נראה. אני מחכה לראות את הצעדים הבאים שלו".

עוד באולפן המוזיקה:

סולן התקווה 6: "ההופעות מול החיילים הכי כיפיות"

מוניקה סקס: "המפתח הוא יחסים פתוחים"

מאיה בוסקילה: "אני לא דיווה, אני אמן מורכב"

כשדנקר, שבקרוב יככב בסדרה "גיבור אמיתי" שיצר אורי גרוס, ותשודר בערוץ KIDZ ב-yes, נכנס למערכת ynet, מיד עלו תהיות מצד הנשים בסביבה האם עוד יש למין הנשי סיכוי איתו. "באופן כללי אני לחלוטין שם, אבל יש לי בן זוג, ויש לי בית שאני מאוד אוהב", הוא אומר.

דיברת לא פעם על הרצון שלך להביא ילד, איפה זה עומד?

"זה משהו שאני כל הזמן מפלרטט איתו, אבל עכשיו אני כל כך בתוך המוזיקה, ואני הולך להגיד את קלישאת הקלישאות - המוזיקה היא ממש ילד, אני מטפח אותה  כל הזמן וחשוב לי לדחוף כמה שאני יכול ולהופיע, כי אני מרגיש שיש לי דבר שאני מאוד מאוד אוהב ודורש המון חמלה ואהבה והשקייה טובה, לוקח זמן".

באלבום האחרון, "משהו אחר", אתה נחשף. ממש עירום שם. מאיפה הצורך הזה מגיע?

"שאלה טובה. פסיכולוגיה בשקל כזה, אבל נראה לי שאני בן אדם שרוצה להתבטא וכנראה הרגשתי בתור ילד ונער שאין לי מספיק מקום להתבטא. אני חושב שבאלבום הזה אני נותן מקום למוח ההזוי שלי, לכמיהות שלי, לחיפוש הבלתי נגמר עד כדי אכילת ראש, משהו נוראי, אז אני שם את זה בחוץ, ולפחות אני יכול לאכול את הראש עם הקהל ביחד.

"הגעתי למקום בחיים שלי שהבנתי שביטוי משחרר אותי. זה החופש שלי להיות מי שאני רוצה להיות ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני. מבחינתי, כשאני חושף משהו שהוא אני, אני לא מרגיש שלמישהו יש כוח עלי, שלתקשורת יש כוח עלי, להיפך - אני חושב שלתקשורת יש כוח כשאתה מסתתר, כשאתה מחפש את המילים, כשאתה לא יודע איך".

"הייתי ילד ב'השיר שלנו'"

הייתה תקופה שבה הסתתרת.

"ב'השיר שלנו' ובכל התקופה הזאת, הייתי ילד. גם כשנסעתי לניו יורק הייתי נורא צעיר. לוקח זמן להתגבש. נראה לי שהייתי בתוך הבלבול הזה של החיים שלא נגמר".

גם היום אתה מבולבל?

"כן. אני בן אדם כזה, ששואל כל הזמן. מה שנקרא ההיפך מחי בתשובה. וזה מה שכנראה נגזר עלי. אני כל הזמן חותר להבין אותי יותר טוב, להקשיב לעצמי". 

רן דנקר במצעד הגאווה בירושלים(צילום: אוהד צויגנברג)

אי אפשר לראיין אותך בלי לשאול על נינט. היום אתה בוגר יותר, ושניכם במקומות אחרים. יצא לכם לעשות שיחת קלוז'ר?

"אני אשתדל לחזור למשפט שאמרתי קודם - לחשוף רק מה שאתה רוצה. אז אני אגיד שאנחנו במקום מאוד טוב היום, ואני לא אכנס לפרטים, שיחות וכאלה".

אבל נינט הייתה אהבה. אתה יכול לכתוב עליה שיר היום? או שאולי כבר כתבת?

"אני משער שזה תמיד יהיה חלק מהיצירה שלי באיזשהו אופן, כן. אי אפשר להפריד את זה. זאת אומרת זה משהו מהותי בחיים שלי".

דיברת לפני כמה חודשים על שיתוף פעולה איתה. זה משהו שקורם עור וגידים? אני רואה לפי החיוך שלך שכן.

"לא, אנחנו כל הזמן על הגבול ובסוף זה יקרה. זה עניין של לוחות זמנים, נסיעות וכאלה. היא לא בארץ, מה לעשות".

אולי תעשו יחד ילד - שיהיה אלבום?

"זאת אומרת שהיא ואני...".

אלבום, לא ילד. בכוונה הייתה הפאוזה הזאת.

"אין בעיה, הכל פתוח. אולי".

רן דנקר יופיע ב-26 ביולי בזאפה הרצליה, ב-21 באוגוסט בזאפה ירושלים, וב-20 בספטמבר בזאפה חיפה.

בימוי: רובי שביט לוי | צילום: אלי סגל ואורי דוידוביץ' | הפקה טכנית: עידן ארבל ושרון שדה | סאונד: בן שופן ואורי תכלת | הפקה ראשית: רז גרוס | איפור: עדיה שיפמן | עריכת וידאו: אמיר סולומון | צילום סטילס רן דנקר: דניאל קמינסקי