"פתאום זה הצחיק אותי שהרופא צחק על הזרע שלי ועל הביציות של אשתי"
הסרטים שלו תמיד עסקו בחברה הישראלית, אבל בסרט השישי שלו ארז תדמור נחשף לחלוטין בפעם הראשונה: "השחקנים עירומים - וגם אנחנו", הוא אומר על "בשורות טובות", שנוצר בהשראת שש שנים של טיפולי הפוריות שהוא ואשתו עברו. בריאיון הוא מספר על המשברים בדרך ועל הבושה: "אף אחד לא ידע. הייתי כמו מהמר כפייתי"
ארז תדמור (40) הוא אחד הבמאים העסוקים בישראל. בטווח של עשור וקצת הוא ביים שישה פיצ'רים, מספר נדיר למדי בקולנוע המקומי. מ"זרים" (2008), אותו יצר עם גיא נתיב על בסיס סרט קצר שעורר הדים, ועד סרטים כמו "סיפור גדול", "הבן של אלוהים", ו"נמל בית".
כמעט תמיד הסרטים של תדמור עסקו בנושאים מאוד ישראליים, מפיגועי התאבדות ("ארץ פצועה") ועד לניסיונות ההתאגדות של עובדים בנמל אשדוד ("נמל בית"). אבל בסרטו השישי, "בשורות טובות" שיוצא היום (ה') לאקרנים, הוא מחליט בפעם הראשונה בקריירה שלו לעשות סרט על הסיפור שלו ושל אשתו, ועל החוויות שלהם מטיפולי הפוריות שעברו במשך שש שנים. "מעולם לא חשבתי לכתוב על זה סרט", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "בטח לא בתקופה שזה קרה. מה, לצאת מהארון עם הדבר הזה, לספר שיש לי בעיה?".
אבל עם הזכייה בפרס אופיר לפני שנתיים התוכניות השתנו, ותדמור הבין שיש פה פוטנציאל למשהו גדול יותר. "הרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו לי לעשות מזה סרט ארוך, הגיעו גם הצעות של משקיעים. הסרט הקצר לא היה אמור להיות קומדיה, אבל פתאום ראיתי את הדברים שעברתי ושהתייחסתי אליהם כאל טרגדיות - כמצחיקים. פתאום זה נראה לי מצחיק כשהרופא אמר לי 'אתה אין לך סיכוי בכלל', או כשצחקו על הזרע שלי והביציות של אשתי".
"בהתחלה ניסיתי להרכיב מהסרט הקצר סרט ארוך, שאולי הוא יהיה רק ההתחלה או חלק ממנו אבל זה לא הלך". לבסוף חבר תדמור לרועי אסף, שהשתתף בסרט הקצר, והציע לו לכתוב ביחד את התסריט לפיצ'ר. "הוא לא ממש רצה, אמר שהוא שחקן ולא תסריטאי. אבל בסוף הוא נכנס לזה מאוד חזק. לקחתי אותו לכל המחלקות ולכל הפרופסורים בארץ".
היום כאמור הוא מסוגל להסתכל על התמונה באופן מפוכח ומצחיק, אבל הסיפור של תדמור ושל אשתו מורן מוכר להרבה ישראלים. כאמור במשך שש שנים הם עברו טיפולי פוריות, שלוש שנים לכל ילד. "שלוש שנים אחרי שהתחתנו החלטנו לעשות ילדים", הוא מספר, "קנינו בית וממש התחלנו לחשוב איפה יהיה החדר של הילד. ואז פתאום מעצור, מאורע מחולל כמו שאומרים בשפה תסריטאית. ראינו שזה לא עובד והבנו שזה לא יקרה באופן טבעי. כמו הדמות בסרט אני הייתי די בהכחשה, לא היה לי ספק שיהיו לנו ילדים. וככה פתאום עברה לה שנה בלי ששמנו לב, והתחלנו לעבור טיפולים. גם אז הייתי בהכחשה - המשכתי לעבוד על הסרטים שלי, על אירועים וסיפורים רחוקים ממני וגם הסתרתי את זה מהסביבה. למשל בצילומים של 'ארץ פצועה' היינו צריכים לדחות את הצילומים כי הייתה לנו הפרייה, אבל לא אמרתי לאף אחד מה קרה, לכל אחד סיפרתי משהו אחר. עד היום בטח יש אנשים שלא יודעים מה קרה שם".
לא סיפרת לאף אחד ואז החלטת לעשות על זה סרט?
"בכלל לא חשבתי לעשות סרט על הדבר הזה. הייתי בטוח שזה מדכא אנשים ושזה לא נושא שאנשים מדברים עליו. ועובדה, כשהייתי בטיפולים חיפשתי לי ולמורן כל הזמן סרט כזה - שיגיד לי שהכל בסדר ושיש אנשים כמוני, ולא מצאתי. כשסיימנו את הטיפולים ונולדו הילדים הנחנו את זה בצד ולא נגענו בזה. זה קצת כמו מלחמת וייטנאם, שלקולנוע האמריקני לקח עשר שנים עד שהוא התחיל לגעת בנושא הזה".
במהלך הטיפולים היה לכם דדליין לתוכנית ב'?
"לא. כשבן אדם נמצא במקום הזה הוא לא חושב על דדליין. אתה כמו מהמר כפייתי, אם יש אכזבה קמנו בבוקר שאחרי עם כוחות מחודשים. אבל זה אנחנו, היו כאלה שנטשו את הזירה הזאת והלכו לאלטרנטיבות אחרות כמו אם פונדקאית. הם הרגישו שהם לא יכולים לעבור את המסע הזה. ברור שהיו משברים אבל יום אחרי זה תמיד קמנו מחדש".
"לא היינו מצליחים להגיע למצב שיש בכלל עוברים. לאנשים היו 17 עוברים ולנו היה אחד, וגם הוא לא היה מספיק חזק. אמרו לנו שהם עושים מאמצים להציל ולחזק אותו. כל הלילה לא ישנו ובבוקר אמרו לנו לבוא לבית חולים ולעשות החדרה - וזה בעצם דניאל. לפעמים החיים לוקחים אותך למקומות שאתה מאבד את כל האנרגיה שלך, זה כמו סצנה בסרט שאתה מרגיש מובס לגמרי ופתאום מכל הדבר הזה מופיע סיכוי קטן".
הרבה אנשים בטיפולים מרגישים שמשהו פגום אצלם, גם אתה הרגשת ככה?
"אני מצאתי את הדרך שלי להגן את עצמי והתעסקתי בקריירה שלי כקולנוען. וגם הייתי קצת כמו הגיבור בסרט, לא הייתי פוץ כמוהו אבל היה לי ברור שזה יקרה, ואם לא עכשיו אז בפעם הבאה. הייתי כמו מהמר כפייתי וכל הזמן אמרתי הנה זה קורה. מורן הייתה יותר מודעת למה שקורה ואני הייתי יותר אופטימי. אני חושב שזה חשוב בזוגיות, וגם עובדה - צדקתי".
איך ניגשים לנושא הזה מנקודת מבט של גבר, לא חששת?
"אני סיפרתי את הסיפור שעברנו. וגם רציתי להראות את נקודת המבט של הגבר. זה נכון שהאישה היא זאת שעוברת את הטיפולים אבל מבחינה חברתית ורגשית הגבר עובר את אותו הדבר".
מה אשתך חשבה על הסרט?
"בהתחלה היא קראה את התסריט ולא היה לה קל. פתאום היא ראתה שאני חושף דברים מאוד אישיים שלא הייתי קשור אליהם. כמו מקום העבודה שלה, שזה אחד לאחד מה שהיא עברה. היא לא מגיעה מעולם האמנות אז זה היה לה חדש אבל בסוף היא התרגשה ושמחה שעשיתי את זה. רוב הסרטים שלי הם לא עליי אבל אני תמיד מכניס משהו מהחיים שלי. בסרט הזה נחשפתי לגמרי. למרות שהשחקנים עירומים - גם אנחנו".
אחד הנושאים המדוברים בתעשיית הקולנוע כיום בעידן MeToo הוא איך ניגשים לצלם סצנות מיניות מבלי לפגוע באף אחד מהמשתתפים. תגר בעצמה חשפה בעבר כי חוותה אלימות מינית מהפרטנר שלה בהצגה בקאמרי. "זה היה אחד הסטים הרגישים ביותר שהכרתי", מספר תדמור על ההכנות לסצנות המאתגרות. "הדירה הייתה ריקה לגמרי, כיבדנו את נלי ואת רועי והשארנו רק את המקליט, הצלם והמאפרת. את הבום מן החלפנו בעוזרת במאי כדי לא להפריע לנלי. היינו מאוד רחוקים מהם ורק אני הייתי על המוניטור. רציתי לתת לשחקנים הרגשה שאנחנו סומכים עליהם ושלהפקה אכפת מהם".
תדמור מספר שרק כאשר תגר ניגשה לאודישן הוא הבין שיש לו קלף מנצח ביד. "אהבתי את הדברים שהיא עשתה אבל לא ידעתי עד כמה היא רגישה ומרגשת. אחרי המאצ'ינג שלה ושל רועי במשך שלושה ימים עמדתי ברחוב וצחקתי בלי סוף רק כי חשבתי עליו. אמרתי לעצמי, 'עוד לא התחלתי לצלם את הסרט וכבר יש לי ניצחון אחד'.
"זה חלק מזה ואי אפשר להתעלם מהפחד הזה. בשביל זה כתבתי את הדמות של האבא שמתנגד לטיפולים לגמרי כדי להראות את כל הצדדים של הדבר הזה. הרי אם יגלו שיש לה סרטן, האם זה בכלל שווה לעשות בשביל זה ילד?".
איזה תגובות אתה מקבל על הסרט?
"זה הסרט עם הכי הרבה טרום בכורות שהיו לי בקריירה, וכל הקרנה שאני נמצא בה סבב השאלות ארוך יותר מהסרט. שעה וחצי מדברים רק עליי - אני אף פעם לא דיברתי על עצמי בסרטים, תמיד על המצב הפוליטי או על הסרט. בכל הקרנה כזאת לפחות שמונה אנשים מגיעים ואומרים לי שזה הסיפור שלהם. אני שמח שעשיתי את הסרט הזה, אנשים מפחדים לדבר על זה ואני מקווה שהסרט הזה ישנה משהו. וגם החברה צריכה להיות יותר רגישה. די עם ההערות האלה של 'מה קורה איתכם' ו'אני יש לי את הפרופסור הכי טוב', 'אתה צריך להתאמן יותר ולהפסיק לעשן'. כל ההערות האלה של הישראליות. או שלמשל הטיפולים האלה מנפחים קצת, ואז תמיד שאלו את מורן אם היא בהיריון שזו עוד שבת שחורה שהיינו צריכים לעבור. אז המטרה היא להראות לאנשים שהם לא לבד וגם להראות לחברה שהיא צריכה להיות יותר רגישה".
אנשים שהיו איתכם בטיפולי פוריות ראו את הסרט?
כן. וגם הרופא שטיפל בנו, הוא היה מנהל המחלקה באסף הרופא והזמנתי אותו לאחת ההקרנות. הוא אמר לי שאני חייב להראות את הסרט בכל העולם במקומות שמטפלים בבעיות פוריות כדי להראות לרופאים מה הפציינטים מרגישים".
זה הסרט הארוך השישי שלך, איך אתה מצליח לעשות כל כך הרבה?
"אני כל הזמן בעשייה, יש לי תסריט לסרט הבא שגם כתבתי עם רועי ועוד תסריט שעדיין בעבודה. אני לא כותב דבר אחד ומחכה עד שהוא יוצא, אני עובד בשיטת התמנון. עשייה מרובה היא דבר מבורך וזה עוזר לך להיות יוצר יותר טוב. זה דבר שצריך את ההשתפשפות הזאת, זה כמו חדר כושר".
עבדת עם גיא נתיב שעכשיו עושה חיל בחו"ל, זה מדגדג אותך גם לנסות את התעשייה ההוליוודית?
"אני מאוד שמח בשבילו אבל אני פחות מחובר לקולנוע האמריקני מלקולנוע הישראלי. אולי זה לא חכם מבחינה פיננסית. עסקית זה יותר נכון לעשות סרטים שם אבל אני מחובר לחברה הישראלית ומאוד חשוב לי לעשות פה סרטים ואני גם מאוד אוהב את הקולנוע הישראלי ורוצה להיות חלק ממנו. אם אני אעשה סרט אמריקני אני ארגיש שאני חלק ממערכת שהיא לא שלי. זה יכול לקרות, וכבר היו לי הצעות אבל אני מעדיף ליצור כאן".
